‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויחי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויחי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 12 בינואר 2017

ויחי: המקדש בחלקו של יהודה ובנימין

פרשת המקדש || פרשת ויחי

ברכת יעקב מצטרפת לברכה של משה לבנימין: "ובין כתפיו שכן", שבחלקו של בנימין יבנה המקדש!  נשאלת השאלה מפני מה זכו בנימין ויהודה שיבנה בית המקדש בחלקם?


↓ מאת: הרב אבי כהנא

בפרשתנו נקרא על הברכות שמברך יעקב את בניו, ובין היתר יעקב מברך את בנימין: "בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולבוקר יחלק שלל". חז"ל מספרים לנו שהכוונה היא, שבחלקו של בנימין יבנה המזבח שבו יקריבו תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים (תנחומא ויגש ח). ברכה זו מצטרפת לברכה של משה לבנימין: "ובין כתפיו שכן" שבחלקו של בנימין יבנה המקדש! נשאלת השאלה מפני מה זכו בנימין ויהודה שיבנה בית המקדש בחלקם?

המדרש מבאר שבזכות הערבות של יהודה על בנימין זכו בנימין ויהודה שהמקדש יהיה בחלקם: "ומנין שהיה בית המקדש בחלקו של בנימין, ובחלקו של יהודה? שכתוב אחד אומר: "'בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד', זה תמיד של שחר, ולערב יחלק שלל, זה תמיד של בין הערבים, וכתוב אחד אומר: 'יפה נוף משוש כל הארץ'" (תנחומא ויגש ח). 

כמה מוסר השכל ניתן ללמוד מהמדרש הזה ובלשון התלמוד: "כמה הלכתא גבירתא איכא למשמע מיניה": 
א. בית המקדש הוא מקום של עיר שחוברה לה יחדיו שבו מתגלית אחדות השבטים.
ב. ערבות הדדית בדרך לבנין המקדש.
ג. כדי להגיע לבית המקדש צריך מסירות נפש. 
בהקשר האחרון, ראוי להביא את המעשה הידוע על ניקנור שהביא שתי דלתות כתרומה לבית המקדש, באמצע לב הים היתה סערה גדולה ולכן השליכו לו את אחת הדלתות, אך הים לא נח מזעפו, כשרצו להשליך את הדלת השניה, ניקנור כרך עצמו בדלת ואמר: "הטילוני עמה" ניקנור לא הניח להטיל את הדלת השניה לים ומסר נפשו על אותה הדלת, אז הים נח וניקנור הגיע לארץ ישראל בבטחה וקבעו את שתי הדלתות בבית המקדש (יומא לח,א). 

נמצא שבזכות מסירות הנפש של ניקנור זכה ששתי דלתותיו ייקבעו בבית המקדש - וממילא כדי להגיע לבית המקדש צריך מסירות נפש. 

יום רביעי, 11 בינואר 2017

איך להפוך חלום למציאות?

מחלומות למציאות || מגשימים את החלומות

מדוע התורה מפרטת כל כך הרבה חלומות בספר בראשית?  למה יוסף התעקש לממש את חלומותיו עד תומם?


↓ מאת: שמואל בן חמו

בפרשיות האחרונות של ספר בראשית התורה נותנת חשיבות מיוחדת לחלומות. חלומות של אבותינו כמו יעקב אבינו שחלם על הגלויות ובית המקדש או יוסף הצדיק שחלם על הנהגת בני ישראל. התורה מציגה גם חלומות של גויים כמו שר המשקים, שר האופים ופרעה מלך מצרים. מה משותף לכל החלומות האלה?


משמעות החלומות 

מה שמאפיין את החלומות שהובאו בספר בראשית הוא שהם כולם התגשמו והפכו למציאות. הם לא נשארו בדרגה של חזון או דבר שאינו קשור למציאות כמו רוב החלומות. 

ננסה להבין את משמעות החלומות ומימושם מתוך מאמר של ה"חלבן" בספרו "טללי חיים". 

החלום הינו הצצה לעבר עולמות העליונים. החלום עלול לבשר על תהלכים עתידיים שיתגלו מאוחר יותר בעולם הזה. 

השאלה איך אנחנו מתיחסים אליו. אם האדם פותר את החלום בצורה חיובית ודבק בו אז הוא יהפוך למציאות. 


פתרון החלום הולך לפי הפירוש שהאדם נותן לו.

כמו שכתוב בתלמוד בבלי: " ...דאמר רבי אלעזר מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר (בראשית מא) ויהי כאשר פתר לנו כן היה " (מסכת ברכות נה ע/ב). 

אדם שחולם חלומות גדולים ומאמין בהם אזי הם יהפכו למציאות. לעומת זאת אדם עם חלומות מצומצמים לא יוכל להתעלות וישאר באותה מדרגה הנמוכה. 

" בשעה שהאדם מתחבר ברוחו אל חלום טוב, שאיפה פנימית, רוחו אחוזה בה והוא מתמיד לזכרה, הרי שהוא באמת מפתח אותה בפנימיות רוחו, בתוככי חייו, ודבר זה בעצמו גורם לחלום ושאיפה זו להתממש בפועל." (הרב חיים כהן, טללי חיים בראשית דף תרכז).


ציפייה לישועה 

כל שנה אנחנו מאחלים לעצמנו: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. לאחר שאבותינו האמינו במימוש החלום של חזרה לירושלים ובנין בית המקדש במשך אלפיים שנות גלות, בסופו של דבר החזון יתממש. 

יש לנו אפילו חובה לצפות לגאולה באופן תמידי. אחת השאלות ראשונות שאנחנו נשאלים בעולם האמת היא: האם ציפית לישועה? 

כמו שכתוב במסכת ברכות: " אמר ר"ל מאי דכתיב (ישעיהו לג) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונת .....אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר" (ברכות נה/ב). 

ה"חלבן" מביא את דברי הרב קוק שמסביר איך הציפייה לישועה ברמה הלאומית מקרבת את הגאולה. 

כמו שראינו שהדבקות בחלום פרטי גורמת למימושו בפועל כך זה קורה ברמה הלאומית. כאשר עם ישראל מתפלל להתגלות המשיח ולקירוב הגאולה הדברים יוצאים מכוח אל הפועל.

" וכן שם ה' יתברך גם כן בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוך כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכוח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה, אם כן היא נכונה יותר אל פעולתה על ידי זה. על כן הצפיה לישועה והזכרתה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה...." (הרב קוק, מדבר שור, דרוש כד).


חלומות יוסף 

יוסף הצדיק היה שקוע כולו בחלומות של גאולת ישראל, בחזון של בנין בית המקדש והקמת מלכות ישראל. 

כאשר הוא ירד לגלות מצרים הוא ראה את יד ה' ולא כעס על אחיו, כמו שכתוב: וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (בראשית מה,ה). 

לעומת זאת אחי יוסף היו עסוקים יותר בדברים העכשויים של תיקון המידות והתגברות על היצר הרע. 

לכן יוסף רצה שחלומותיו יתגשמו במלואם כדי לקדם ולזרז את תהליך הגאולה. יוסף הינו אדם של מעשים ויחד עם זאת רואה את העתיד. הוא עושה הכל כדי לממש את חלומותיו החיוביים לעם ישראל. 

במפגש שלו עם בנימין אנחנו רואים בצורה גלויה כמעט את מחשבותיו. במקום לבכות על זה שהוא לא ראה את אחיו הקטן בנימין 17 שנה, הוא בוכה על חורבן בתי המקדש שעתידים להבנות בנחלתו. 

כמו שכתוב בתלמוד בבלי: " וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִֽן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָֽיו׃ "כמה צוארין הוו ליה לבנימין?" ומשיב רבי אלעזר: "בכה על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על צואריו – בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב." (מסכת מגילה דף טז ע/ב). 

יוסף הצדיק חי במימד אחר ומרגיש את התהליכים העתידיים של גאולה והצלחה לעם ישראל.


זכינו לראות את שיבת ציון 

היום אנחנו זוכים לחיות את החלום של שיבת ציון. בזכות חולמים כמו יוסף הצדיק או הרצל החלום של שיבת ציון התגשם. כמו שמוזכר בספר תהילים: שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:בְּשׁוּב ה', אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן-- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה: (תהילים קכו). 

אבל החלום טרם התגשם בשלימותו. עלינו ללמוד מיוסף הצדיק לא להסתפק בחלום חלקי אלא במימושו של כל החלום כמו הבאת בנימין וכל משפחתו למצרים. 

עלינו להמשיך להתפלל מקרב ליבנו על בנין בית המקדש והתגלות המשיח. 

עלינו להמשיך את שרשרת הדורות ולהאמין בחלום בשלימותו. 

עלינו לפעול במעשים כמו יוסף הצדיק למימוש החלום. אזי בע"ה נוכל לבנות את בית המקדש השלישי ולשמוח בחצרות בית ה' בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת הלל יפה בת רינה, משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה
לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום שישי, 25 בדצמבר 2015

איך מחסלים את הגלות?

פרשת המקדש || פרשת ויחי

מדוע יעקב אבינו שהה 17 שנה במצרים? 
מהם סימני הגלות?

↓ מאת: שמואל בן חמו

פרשת ויחי מתארת שנים טובות של יעקב אבינו במצרים. במשך כל חייו הוא סבל: אצל לבן, בשכם, ממיתת רחל אמנו, בעקבות מכירת יוסף ועוד אירועים נוספים. 

הוא היה במצרים 17 שנה. המדרש תנא דבי אליהו משווה את י"ז השנים במצרים למעין עולם הבא. 

כמו שכתוב: "מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתן ליעקב שבע עשרה שנה סמוך לזקנותו טובים מעין עוה"ב (עולם הבא) מכאן אמרו כל שהשיגתו שנה אחת טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו וכל שהשיגתו שנה אחת רעה סמוך לזקנתו סימן רע לו יעקב אבינו היה בטובה שבע עשרה שנה שהיה במצרים והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו היה בטובה שנאמר (בראשית מו) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה וגו'" (תנא דבי אליהו, פרק ה). 

ה"שם משמואל" שואל מדוע יעקב אבינו הגיע לשלימות ולשלווה דווקא במצרים ולא בארץ ישראל? האם הריחוק מהארץ וטומאת מצרים לא הפריעו לו לחיות חיים של קדושה וטהרה? 

ה"שם משמואל" עונה בשני דרכים שונות. התשובה ראשונה היא שיעקב אבינו הגיע למדרגה כל כך גבוהה שטומאת מצרים לא מנעה ממנו לשמור על שלימותו. לאחר שהוא נלחם בכוחות של עשו וגבר על לבן וכישופיו הוא קיבל חסינות מפני כוחות הטומאה. 

" אבל יעקב אבינו שלימא דהוא עץ החיים דלא אשתני ולא אתהפך לעלמין נחלה בלי מצרים, היה יכול להשתלם גם בחו"ל " (שם משמואל ויחי, שנת תרע"ב דף שכא). 

תשובה זאת אינה מספקת כי היא עונה למה ארץ מצרים לא פגעה ביעקב אבינו אבל אינה מסבירה מדוע הוא היה צריך להשיג את השלימות בחו"ל. 

נתמקד בתשובה השנייה הקרובה יותר לתקופה שלנו המהווה תקופת מעבר מגלות לגאולה. 

גלות מצרים נגזרה במעמד ברית בין הבתרים. הקב"ה אמר לאברהם אבינו שנהיה בגלות 400 שנה. הגלות מתאפיינת בארבע בחינות: גרות, שהות במדינה זרה, עבדות ועינויים פיזיים. 

הגרות יכולה להתקיים גם כאשר האדם נמצא בארצו ואינו מחליט על מקום יישובו. כאשר אנחנו נמצאים בחו"ל בתנאים מצויינים זה עדיין נחשב כגלות. מי שהינו עבד לאדם אחר או נמצא תחת עינויים רבים ברור שאלה מאפייני הגלות. 

ארבעת הבחינות של הגלות מופיעות בצורה מפורשת בתורה כאשר הקב"ה מודיע לאברהם אבינו על עונש הגלות כמו שכתוב: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. (בראשית טו, יג). 

למעשה גלות מצרים התחלקה לארבע תקופות. תקופה ראשונה מלידת יצחק עד ירידה למצרים כנגד תקופת הגרות. 

כאשר יצחק אבינו לא התגורר איפה שהוא רצה אלא בהתאם לטיב היחסים עם השכנים שלו. 

התקופה השנייה של "ארץ לא להם" התרחשה מירידת יעקב אבינו עד תחילת השעבוד ופטירת השבטים. תקופות העבדות ועבודת פרך באו לאחר מכן. 

יעקב אבינו ירד למצרים מתוך כוונה לקיים את הגזירה השנייה של "ארץ לא להם" אפילו שהסבל היחיד היה הריחוק מהארץ זה עדיין נחשב כגלות. 

יעקב אבינו ירד למצרים כדי לממש את הבטחת ה' ולנסות להוריד את חומרת הגלות. 

ה"שם משמואל" מביא את דברי הארי ז"ל המתאר את גלות מצרים כקליפת השכחה. מי ששוהה במצרים היה שוכח כל דבר שבקדושה או גילוי אלוקי. 

לכן מיד לאחר כל מכה וחזרה לשיגרה, פרעה והעם המצרי לא נכנעו כדי לשחרור את עם ישראל כי כבר שכחו את המכה. 

אותו הדבר קרה לחלק גדול של בני ישראל שלא רצו לצאת בכלל. גם במדבר בני ישראל ביקשו לחזור למצרים למרות כל הסבל והעינויים הקשים שחוו שם. 

יעקב ירד למצרים כדי לתקן את השכחה יחד עם זה הוא מבשר לנו שהקץ דורש אחדות השבטים. ראה את הכפילות בפועלים המתארים את האחדות: 

א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב (בראשית מט,א-ב) 

מהו סוד הקץ שלומדים מהאבות לגבי ימינו? 

הקב"ה הגדיר במדויק מהי גלות. היום אנחנו טוענים שהגלות הסתיימה. 

אם הגלות הסתיימה עלינו להרגיש כאדונים בכל חלקי הארץ ולא כגרים או תלויים באומות העולם. 

כל יהודי צריך לבנות את ביתו בביטחה וללא חשש מפני השלטון הישראלי. עלינו לפתח זהות ישראלית יהודית אמיתית ללא צורך להידמות לתרבות המערבית המתנוונת. השעבוד לגויים ולתרבותם צריך לפסוק. אנחנו חיים עדיין תחת אייומים פיזיים מהמחבלים והעמלקים החיים בתוכנו. 

אנחנו קרובים מאוד לסיום הגלות לפי ארבעת הבחינות שנאמרו בברית בין הבתרים. 

ישנו דבר אחד פשוט שיבטא באופן גלוי וברור את סיום הגלות: בנין בית המקדש. הגלות הארוכה גרמה לנו לשכוח ממרכזיות בית המקדש בחיי עם ישראל בארצו. 

בית המקדש הוא הביטוי המובהק של ביטול ארבעת הבחינות של הגלות. כאשר אנחנו אדונים על כל חלקי הארץ כולל הר הבית, משדרים לכולם שאנחנו נמצאים בארצנו לנצח, לא מתחשבים בלחץ ושעבוד אומות העולם ומבטלים את הטרור והעינויים הפיזיים בנחישות.

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

פרשת ויחי

פרשת ויחי || מכון המקדש

למה יעקב קורא לבית המקדש זאב?

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש


יעקב אבינו מכנס את כל בניו ומברך כל אחד, והנה אצל אחרון בניו, בנימין, יעקב ממשיל אותו לזאב ואומר: "בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל". המדרש אומר שבנימין נמשל לזאב, משום שהמקדש נבנה בחלקו של בנימין, ומה שנאמר "בנימין זאב יטרף, בבקר יאכל עד" - הכוונה להקרבת התמיד של שחר. "ולערב יחלק שלל" - הכוונה לתמיד של בין הערביים (תנחומא ויגש ח). 

מדוע נקרא המקדש בשם זאב? פירוש אחד, מלשון "זה - אב". כלומר המקדש הוא אב ומאחד את כל השבטים כולם (מדרש אגדה ויחי מט). גם אפשר לומר, שידוע שדרכו של הזאב לטרוף את הקרבן, אך לא תמיד לאכול אותו ממש באותו זמן (בניגוד לאריה הדורס ואוכל מיד), כך גם התמידים ובמיוחד של בין הערביים, לא היה תמיד קרב כולו בתוך אותו יום, אלא הקטר חלבי ואברי התמיד היו קרבים במשך כל הלילה. לכן נמשל גם המזבח לזאב (סוכה נו ע"ב), בא לרמז שלא תמיד התוצאה והשכר של הקרבן יורגש באופן ממשי ומידי, לפעמים השכר והכפרה שוהים לבוא - ורק לערב יחלק שלל. רק כשמגיע הערב (הסתר פנים), זוכים לשלל של הטרף. 

יעקב ממשיל את בנימין לזאב, כי עכשיו הוא צעיר האחים, אך לימים הוא יהיה בעל משקל גדול ומכריע באומה הישראלית, הן במלכות והן בנחלתו ובשמירת הזהות היהודית במלכות יהודה. 

יום חמישי, 1 בינואר 2015

פרשת ויחי: הזאב וטורפו

ותחזינה || י"ב טבת | פרשת  ויחי | יובל קופרמן
מאת: יובל קופרמן

סביב מיטתו של יעקב הגוסס ניצבים בניו. שעותיו ספורות, ואת הזמן המועט שנותר לו הוא מנצל לפרידה אישית מכל בן ובן- בצורת ברכה. קטן הבנים, בנימין, ניצב גם הוא על יד המיטה, ממתין במתח לברכתו, האחרונה במספר. האב הזקן מסיים לבסוף את ברכתו ליוסף ופונה אליו, ובפיו משפט סתום: ״בנימין,״ הוא אומר וקולו רועד ״זאב יטרף- בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל״ (בראשית, מט כז). יעקב כבר עובר לדבריו הבאים, אך בנימין ההמום מנסה לקלוט את המשפט העמום, המשפט האחרון שנתן לו אביו בחייו.
פרשתנו נראית לעיתים כסדרת כתבי חידה שעליהם יש לעמוד ואת פישרם יש למצוא. שנים עשר אחים, שתיים עשרה ברכות, שנים עשר קודים לעתיד לבוא, למהות הפנימית של כל שבט וחלקו בעם ישראל. מבין כל הברכות אבקש להתמקד בברכתו של בנימין הצעיר, ולדלות ממנה נקודות אור לחיינו אנו.

השכינה בנחלת ידיד ה׳
לפני שניגש לפיצוח כתב החידה נזכר שישנו מקום נוסף בתורה בו כל שבט מקבל ברכה- בפרשת ״זאת הברכה״ שחותמת את ספר דברים ואת התורה כולה. הפעם משה הזקן הוא המברך. נתבונן בברכת בנימין שם, וממנה נלמד על הברכה בפרשתנו. ״לבנימין אמר: ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו- חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ (דברים, לג יב). הפעם ניצבת לפנינו ברכה יותר ברורה. נחלתו של בנימין היא הנחלה בה נבנה בית המקדש, ועל כן בה שורה השכינה. בין כתפיו של בנימין, ידיד ה׳, שוכן בית הבחירה לבטח עליו.
אם כן- גם בברכה שבפרשתנו הנושא הוא בית המקדש ומיקומו בנחלת בנימין, אך ההתבוננות היא מזווית שונה...
את הקשר בין הברכות ואת פירושה של ברכת בנימין כנוגעת בבית המקדש מצא גם אונקולוס, אשר תירגם והסביר שהעד והשלל (מילים נרדפות) הם הקרבנות אותם אוכלים הלויים בבית המקדש, בבוקר ובערב. הבעיה עם פירוש זה היא כי הזאב הטורף הוא בנימין עצמו, שאסור לו על פי ההלכה לאכול מהקרבנות, ולא הלויים. אם כן, עלינו להסביר את חלקו השני, התמוהה, של הפסוק.

סיפורה של מרים בת בילגה
הכינוי ׳זאב׳ בהקשר לקרבנות מזכיר לי אגדתא המצויה בסוף מסכת סוכה, על אישה אחת, בת למשפחת כהנים- מרים בת בילגה שמה. מבלי להיכנס לפרטי הסיפור נזכיר כי אותה אישה התחתנה עם קצין יווני בתקופה בה הם שלטו בארץ (מעט לפני מרד החשמונאים), וכאשר היא נכנסה אל בית המקדש המבוזה והמחולל היא החלה ״מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס (זאב זאב)! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל (בקרבנות שאתה ׳אוכל׳) ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?!״ (נו ע״ב). לאחר ניצחון החשמונאים נענשו מרים ומשפחתה. הנה אנו רואים שהכינוי זאב (לוקוס) בהקשר של אכילת הקרבנות נתפס כשלילי, לעומת ההקשר החיובי בברכת בנימין. כדי לענות על כך עלינו לעמוד על הבדל עקרוני והבדל מילולי בין שני המקרים.
התפיסה היוונית מתייחסת לקרבנות ככלי לכיפוף רצון האל. האדם מקריב קרבן לאח המלחמה וכעתהוא מחוייב לעזור לו בקרב. בקרבן אין שום צד רוחני, רגשי או אינטימי. הוא פעולה טכנית, כמו לחיצה על מתג, שמניעה את כוחות האלים. אם האל איננו נשמע לאותה לחיצה- הרי הוא מכלה את ממונם של המקריבים. לעומתם האמונה היהודית מתייחסת לקרבן, בדומה לתפילה, כאקט של התקרבות. הקרבן מבטא תנועת נפש ומעשה דתי, רוחני ורגשי שההשפעה שלו לא חלה על הקב״ה אלא על האדם עצמו. הקרבן משנה דבר מה בנפש האדם (אם זה כפרה על חטא, התעלות רוחנית, הרהור תשובה או שמחת מצווה עצומה).

מי הוא הזאב?
כעת נשים לב כי הכינוי ׳זאב׳ מתייחס בכל פעם לצד אחר במשוואה. בדבריה של מרים אנו מוצאים כי הזאב הוא ה׳, האוכל את הקרבנות כחיית טרף העטה על גוויית הציד שלה. לעומת זאת, בברכת יעקב הזאב שאוכל את בשר הקרבנות הוא בנימין. מהי אותה אכילה? הרי כבר ראינו שהלכתית לבנימין אסור לאכול בפועל את הקרבן
האכילה היא ההשפעה של הקרבן. מרים בת בילגה טוענת כי הקרבן משפיע על הקב״ה, וחוסר העזרה בעת הצרה היא ההוכחה כי ההשפעה על ׳אלהי היהודים׳ איננה אפקטיבית. לעומת זאת, יעקב מברך את בנימין בברכת השפעת הקרבנות עליו. בנימין, שזוכה לארח בנחלתו את השכינה ואת מביאי הקרבנות גם זוכה בהשפעה הרוחנית שיוצרים הקרבנות.

הזדמנות לשינוי
בחסידות אומרים בשם הבעל שם טוב כי מי שיוצא מהתפילה כשם שנכנס אליה- טוב לו שלא התפלל בכלל. התפילה, כמעמד רוחני מול ה׳, מול האינסוף, כשעה של בקשה והודאה, של בכי ותחנונים, פותחת בפני המתפלל הזדמנות לעבור מהלך נפשי. לא מדובר פה על שינוי דרסטי מקצה לקצה, אלא על פרספקטיבה חדשה, התבוננות שונה, תחושה ורגש אחרים- שהופכים אותו לאדם חדש. אותה הזדמנות ניצבת גם לפני מביא הקרבן. הזדמנות לתת לרוח השכינה השורה בין כתפי בנימין לשרות עליו, לתת לריח הניחוח של הקטורת ולמוסיקה הקסומה של הלויים להציף אותו בערבול תחושות עד שהוא ניצב, בקול דממה דקה, מול בוראו ויוצרו, מגיש לו את עצמו בצורה של מנחה דלה ומספר מילים חצובות מעומק הלב- ופותח לעצמו פתח לצאת משערי הר הבית ולהרגיש איך הוא לגמרי- ברייה חדשה.

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

מארח השכינה


 

גיליון 140 | י“א טבת תשע“ד | פרשת ויחי
מארח  השכינה
סוף הוא תמיד התחלה חדשה, וכך גם בפרשתנו. מיטתו של יעקב מוקפת בשנים עשר בניו, ומבטו המלטף והאוהב עובר על פניהם. הם יודעים שאלו רגעיו האחרונים, וגם הוא. הוא פותח את פיו ומברך אותם, מכל ליבו. מנבא את עתידם - עתיד האומה הזוהרת אותה יקימו. עתידו של עם ישראל.
רבים עסקו בפשר הברכות והקוד המקראי בהן הן נאמרו, וגם אני הקטן אלך בעקבותיהם. קצרה היריעה מלפרש ולסביר את הברכות כולן במסגרת זו, ועל כן אסתפק בברכתו של צעיר הבנים, בנימין, ובהקשרה לבית המקדש.
"בנימין זאב יטרף: בבקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל" (בראשית, מט כז)
ידיד ה‘ ישכון לבטח
על מנת לפרש את המשפט הסתום הזה אנו נצרכים לעיין במקורות נוספים, שיוכלו לרמוז לנו מה כיוון הברכה. ישנה פעם נוספת בתורה בה מקבל כל אחד מהבנים, שאז כבר הופכים לשבטים, ברכה. בפרשת "וזאת הברכה" נמצאת המקבילה של פרשת "ויחי", כאשר משה מברך כל שבט ושבט לפי תכונתו ועתידו. ושם מברך משה את שבט בנימין: "לבנימין אמר: ידיד ה', ישכן לבטח עליו - חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן" (דברים, לג יב).
הברכה הזו מדברת בברור על נושא מאד מסויים – שריית השכינה בבית המקדש, שנבנה בכל גלגוליו בנחלתו של בנימין. כל המשכנות ושני בתי המקדש נבנו בחלקו של בנימין, וזוהי סגולתו המיוחדת - "זכה בנימין ונעשה אושפיזכן (=מארח) לשכינה" (מגילה, כו ע"א). אם נקביל את הברכה הזו לברכה שבפרשתנו, נוכל לפרש גם אותה כמוסבת על עניין השכינה והמקדש, שמקומם היה בחלקו של בנימין. כך מפרשים תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל.
בבוקר ובערב – הקרבנות
וכאן ניצבת מולנו השאלה - מהם ה"עד" וה"שלל" אשר ’יטרוף' בנימין בחלקו? תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל מפרשים
שמדובר כאן על הקרבנות אשר מוקרבים על ידי הכהנים במקדש עם שחר, ומותרם, אשר מתחלקים כמתנות כהונה עם רדת הערב: "בנימין, בארצו תשרה השכינה, ובחסותו יבנה המקדש. בבוקר ולפנות ערב יהיו הכהנים מקריבים קרבנות, ובבוא הלילה יהיו מחלקים את שארית חלקם משאר הקרבנות". (תרגום חופשי לאונקלוס, שם).
פירושו של אונקלוס הוא יפה, וקושר בין ברכת משה לברכת יעקב, אך קשה מאד. ידוע לנו היטב מי יהיה השבט שיזכה לשרת בבית המקדש ולאכול את בשר הקרבנות – שבט לוי. אם יעקב רוצה לברך את בנימין בהקשר לבית המקדש שיבנה בשטחו, מדוע הוא קושר זאת לקרבנות, ולא לשכינה, כפי שעושה משה רבנו? הרי את הקרבנות לא בני בנימין אוכלים, אלא דווקא בני לוי!
מארח השכינה
השראת שכינה בבית המקדש
נחזור אל מאמרם של חז“ל שראינו לפני כן: "זכה בנימין ונעשה אושפיזכן (=מארח) לשכינה" (מגילה, כו ע"א). בנימין מתייחד בהיותו מארח השכינה, ובעצם גם מארח הכהנים בנחלתו. בנימין מוותר על חלק משטחו למען בית המקדש, עליו אחראי שבט לוי. בעצם, אכילת הקרבנות המתבצעת על ידי שבט לוי נעשית כחלק מהכנסת האורחים של בנימין! אם נשים לב, גם בפסוק הדבר נרמז: "לערב יחלק שלל" - בנימין מחלק - נותן לכהנים את בשר הקרבנות.
(אמנם קשה עלינו המילה יאכל בתחילת הפסוק, ואולי ניתן לומר כי במובן מסויים עצם אכילת הכהנים כמוה אכילתו של בנימין, או שמא מתוך היות בית המקדש שורה בחלקו של בנימין הוא זוכה ומתברך בעולי רגלים המביאים עימם סחורה ותבואה, דבר המברך את נחלתו ומביא לעושר ולאכילה של בנימין עצמו).

יעקב בעצם מברך את בנימין כמארח. אמנם אין הוא זוכה לקחת חלק פעיל בעבודה בבית ה‘, אך פתיחת הדלתות פני הכהנים, הלווים ועולי הרגלים מביא לאירוח של השכינה עמה. והנה אנו רואים - "אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" (בבלי שבת, קכז ע"א). גדולתו של בנימין נמצאת דווקא בהכנסת האורחים הפשוטה!