פרשת תרומה - יריעות של אינטימיות

ותחזינה || גליון 197 | ב' באדר תשע“ה | פרשת תרומה

מאת: יובל קופרמן

בפתח פרשיות המשכן

בואה של פרשת תרומה צופן בחובו אכזבה מסוימת. עד כאן היו לנו פרשות מרתקות, מלאות בסיפורים צבעוניים, דרמות מרגשות ומתח. עכשיו מתחילה סדרה של פרשות טכניות, מלאות בדינים וחוקים שהם, לא נעים להגיד, מעט משעממים. אבל דרכה של התורה הוא כי מתחת ובין כל מילה ופסוק מתחבאת משמעות עמוקה יותר, נסתרת, והמסע לחשיפתה הופך את הקריאה והלימוד למרתקים. ננסה, בעזרת ה׳, לפתוח פתח קטן להתבוננות רחבה, על ידי תשומת לב פשוטה למה שאנחנו קוראים.

המשכן שהולך ונבנה בדמיוננו כאשר אנו קוראים את פרשת השבוע איננו רק מבנה ארכיטקטוני. הקב״ה מכריז ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (שמות, כה ח) בסוף הציווי הראשון על גיוס התרומות, ומראה לנו כי המשכן, והמקדש אחריו, מביאים איתם השראת שכינה על עם ישראל כולו. כולנו יודעים כי התורה היא נצחית ומשמעויותיה רלוונטיות בכל זמן ועת. כמו כן כולנו יודעים כי מאז שנבנה המקדש בהר הבית יותר לא יוקם המשכן. אם כן, מה רלוונטי בפרשיות הקרובות, העוסקות בחומרים ובבניין המשכן אשר לא יבנה עוד לעולם? כבר חז״ל עמדו על בעיה זו, ורמזו לנו כי המשכן הוא מפה של הנפש, וחומריו ובניינו הם קודים של מסרים עמוקים ונוגעים לבניין האדם ונשמתו.

דימוי המשכן לאישה

מתוך מבוא זה אני רוצה לגשת להתבוננות קצרה בפרשת כיסויי המשכן, או ליתר דיוק- בסדרת דימויים בהם משתמשים התורה וחז״ל כדי לתאר את העורות והיריעות שהיו עוטפים את המשכן. ״חמש היריעות תהיינה חוברות אישה אל אחותה, וחמש יריעות חוברות אישה אל אחותה... מקבילות הלולאות אישה אל אחותה... משולבות אישה אל אחותה״ (כו, ג ה יז) שמתם לב? השימוש בביטוי ״אישה אל אחותה״ חוזר חמש פעמים בפרשת היריעות. כדי לשכנע אתכם כי זהו דימוי מכוון של התורה, הבא לרמוז לנו למשמעות עמוקה, אני רוצה להציע להחליף אותו בביטוי ״זו לזו״. אין הבדל, נכון? מדוע התורה משתמשת במטאפורה נשית לתיאור כיסויי המשכן?

ואם עדיין לא השתכנעתם אביא דרשה קצרה ממסכת שבת, שתחזק את עמדתי: ״תנא דבי ר׳ ישמעאל: למה משכן דומה? לאישה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכים אחריה״ (צח ע״ב). תלמידי בית מדרשו של ר׳ ישמעאל מדמיינים את מראה המשכן, אשר כיסוייו ויריעותיו מסתרכים לידו, כמראה של אישה בשוק, שבגדיה הארוכים נסרכים מאחוריה. מדוע הם מעלים דווקא את הדימוי הזה?

לפני שננסה לפצח את הסוד ניזכר כי דימויים פיזיים אינם חסרים בתיאור המשכן. כתפיים, צלעות, ירכיים, ראשים ופנים; כולם משמשים לתיאור המשכן וכליו. אם זאת, דימויים כאלה, המתייחסים למשכן ולכליו, או ליתר דיוק- ליריעות העוטפות אותו, כאישה, הם מיוחדים ויוצאי דופן, ומרמזים לנו למשמעות עמוקה יותר. האם בגלל שנשים מתעסקות בבגדים ממשילה התורה את ׳בגדי׳ המשכן דווקא להן? אני חושב שהתשובה פנימית יותר...

״אישה אל אחותה- לצרור״

כדי למצוא תשובה ניסיתי לגלות האם הביטוי ״אישה אל אחותה״ חוזר פעמים נוספות במקרא. ואכן, מצאתי אותו שוב. הוא מופיעה רק עוד פעם אחת, בפרשת העריות שבספר ויקרא: ״ואישה אל אחותה לא תיקח לצרור, לגלות ערוותה עליה בחייה״ (יח ח). הפעם זה לא דימוי, ובאמת מדובר כאן על אישה ועל אחותה. התורה אוסרת עלינו להתחתן עם שתי אחיות, כל עוד אחת מהן בחיים, ויפה מסביר הרמב״ן: ״טעם האיסור יאמר שאינו ראוי שתיקח אישה אל אחותה לצרור אותן זו לזו, כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו, לא שתהיינה צרות״. דוגמאות למציאות שכזו נקבל אם נזכר במערכת היחסים המתוחה בין רחל ולאה או בין פנינה וחנה.

אם כן, הביטוי ״אישה אל אחותה״ רומז לאחווה שאמורה לנכוח בין שתי נשים, או במקרה שלנו- שתי יריעות. המסר מתחזק כאשר שמים לב למילה המייחסת את הביטוי ״אישה אל אחותה״. החיבור, ההקבלה והשילוב, כולם פעלים שמשמעותם יצירת קשר, מופיעים בפרשת כיסויי המשכן, לעומתם הצרות המוצגת בפרשת העריות.

למען האינטימיות

״צרור המור דודי לי, בין שדי ילין״ (שיר השירים, א יג) ״הקב״ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על עוונם, ואמר: התנדבו למשכן, ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל... אמר לשכון שם בין בדי הארון.״ (רש״י, שם) מול הצרות שנוצרת בעת נישואי אחיות ניצב צרור המור, ההתנדבות והרומנטיקה המחודשת בין בני הזוג- כשבא ה׳ לשכון וללון במשכן. אם השדיים הן דימוי לבדי הארון, אזי היריעות הן הבגדים העוטפים את גוף האישה, היוצרים אינטימיות וצניעות בתוך קודש הקודשים. כפי שהדגישו ר׳ ישמעאל ובית מדרשו- הבגדים יותר ארוכים ממידת גוף האישה, והם נסרכים על הרצפה, מה שמדגיש את ההסתרה והצניעות שהם יוצרים, הסתרה וצניעות שחייבת להתקיים כדי לשמור על ״כל כבודה בת מלך פנימה״ (תהילים, סב) ועל החיבור העדין והמיוחד שנוצר תחתיו- בין הדוד והרעיה, בין עם ישראל לא-להיו במשכן. אם נהפוך את מילות הפסוק מפרשת אחרי מות נגלה תמונה מדהימה: ״אישה אל אחותה כן תיקח לחבר, להסתיר את ערוותה״. הבגדים הללו יוצרים הקשר וקשר של אהבה וחיבור, ולא של פירוד וניתוק. יש לקרב בד לבד, חלק לחלק בבניין הבית המשותף והמחסה מפני הרוחות החיצוניות והמבטים הפולשניים של הזרים אשר לא יוכלו להבין. הבגדים יוצרים חיבור, הקבלה ושילוב- שמרחיקים את הצרות והצרירה.

וכאן נשאר מקום לכל אדם ואדם, לחשוב מהם יריעות המשכן של חייו היוצרות לו אינטימיות וצניעות בקשר שלו עם עצמו, עם אהוביו, עם א-להיו. האם הבגדים הללו הופכים לבוגדים למנתקים ולצוררים, או שמא הם מקרבים ״אישה אל אחותה״ ומאפשרים ליצור חיבור עמוק מתוך הבנה ואהבה?