משפטים - ברית דם בין א-להים ואדם

ותחזינה || גליון 196 | כ"ה בשבט תשע“ה | פרשת משפטים

מאת: יובל קופרמן

לאחר פרשה שלמה של דינים והלכות טכניים מצפה לנו הפתעה. סיפור. זהו תיאור של כריתת ברית, התגלות. תיאור שמחזיר אותנו להקשר של פרשת משפטים- מעמד הר סיני. האם המעמד המיוחד הזה, שזכה לשם ׳מעמד האגנות׳ (ותיכף נבין למה) היה לפני עשרת הדיברות או אחרי? מה בדיוק התרחש שם ומה המשמעות של הדבר? כל אלו שאלות מעניינות ומאד רלוונטיות, אך לא בהן נעסוק היום. היום נעסוק במשחק אסוציאציות ו׳גזור הדבק׳- בין מעמד האגנות המיוחד והחד-פעמי, לבין העבודה השגרתית והתמידית בבית המקדש.

מעמד האגנות

אז לפני הכל, ניגש אל הפרשיה ונראה מה קורה בה: ״ויכתוב משה את כל דברי ה׳, ויישכם בבוקר, וייבן מזבח תחת ההר, ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וזיהמו זבחים שלמים לה׳ פרים. וייקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע! וייקח משה את הדם ויזרוק על העם. ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה... ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר״ (שמות, כד ד-ח י).

אלו פסוקים מרגשים, איזה מעמד נשגב. משה בונה מזבח למרגלות הר סיני עליו מעלים נערי בני ישראל שלמים. את דם הקרבנות מחלק משה לשניים- חלק אחד נזרק על המזבח, על פי הפרוצדורה הרגילה של מעשה הקרבנות (כפי שנגלה בפרשת ויקרא) ואילו בחלק השני נעשה שימוש מפתיע ויוצא דופן. בתחילה הוא עובר לאגנות, מיכלים שנועדו להכיל אותו באופן זמני, עד שהוא יסיים לקרוא את דברי התורה, ספר הברית בין ה׳ לעמו. או אז הוא ייקח את הדם הנותר, יזרוק אותו על העם ויכריז: ״הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם!״

ומה זה אומר על המזבח?

בפרשיות הקרובות נתקלנו ונתקל לא פעם ולא פעמיים במזבח- החל מההוראות המיוחדות על בנייתו מיד לאחר עשרת הדיברות (בסוף פרשת יתרו, ועל כך ראו ב׳ותחזינה׳ של שנה שעברה), דרך פרשת הרוצח במזיד ופרשת המועדות, וכלה בהוראה על בניתו בפרשת תרומה. הופעתו החוזרת ונשנית של המזבח איננה סתמית (כפי שהרחבנו ב׳ותחזינה׳ שלפני שנתיים) ובאה לשזור את המהלך הגדול המתחיל במעמד הר סיני ומסתיים בבניית מקדש קבע- בו מתגלמים כל הפנים השונים של חיי עם הקשור ודבק בא-להיו. אם כן, גם פרשיית מעמד האגנות איננה סתמית, וגם היא מבקשת לתת גוון מיוחד לעבודה שתתרחש על המזבח ולמשמעותה בעיני א-להים ואדם.

אך הצורה בה עלינו לגשת אל פרשיה זו היא שונה מן הצורה בה עלינו לגשת לפרשיות האחרות, שכן פרשיה זו היא סיפור, תיאור של דבר שקרה, של מעמד שהתרחש, ואילו שאר הפרשיות הן ציוויים והנחיות הנוגעים ישירות או בעקיפין למזבח. אם כן, עלינו להשוות את המעמד המיוחד אל ההתנהלות השוטפת בבית המקדש ומתוכה ללמוד הן על תפקיד המזבח והן על תפקיד המעמד.

הדם והברית

נראה שישנן שתי נקודות מרכזיות השוזרות את הפרשיה הזו. האחת היא הברית והשנייה היא הדם. שתי נקודות אלו הן הציר המניע את המעמד, כאשר הברית היא התכלית והמטרה, והדם הוא האמצעי וכלי הביטוי. השילוב בין דם לברית איננו חדש לנו, לא בתורה ולא בחיינו, וכריתת ברית על ידי דם (למשל, בברית מילה או בקרבן פסח, וגם במשחקי ילדות ובספרות) היא דבר ידוע. אך עלינו לשים לב מה נעשה בדם כדי להבין מה משמעו העמוקה.

זריקת הדם על המזבח, כפי שכבר אמרנו לעיל, הינה פרוצדורה נורמלית בבית המקדש, המבטאת מסירת נפש. ״הדם הוא הנפש״ (דברים, יב כג), וזריקת הדם על המזבח כמוה הטלת נפשנו השמיימה והתמסרות לקודשא בריך הוא. לכן, על פי ההלכה, זריקת הדם היא הפעולה המשלימה את הכפרה בקרבן החטאת (למשל), ואם הדם לא נזרק- פעולת הקרבן לא התבצעה ויש להביא אחר תחתיו. אם נחזור לפרשתנו נבין כי זריקת הדם על המזבח מבטאת את התנועה של בני ישראל כלפי מעלה ואת מסירת נפשם לקב״ה. זה ביטוי לצד שלנו בכריתת הברית. תפקידו של הדם הנזרק על המזבח, חלק אחד של המשוואה, ניצב לפנינו בבהירות, אך מה בדבר החלק השני?

אסוציאציות ממי פרה אדומה

כדי להבין את פשר זריקת הדם על העם אני רוצה להשתמש באסוציאציה של פעולה דומה, שנעשית גם היא בהקשר של המקדש. מדובר פה בזריקת מי פרה אדומה על מבקשים להיטהר מטומאת מת ולעלות לבית המקדש. הכהן טובל ענף של אזוב במים החיים שנשאבו ממעיין, בהם נתערב אפר השריפה של הפרה האדומה (שאולי ניתן להגיד כי מים אלו הם מעין דמה של הפרה) ומזה בעזרתו על הציבור המבקש להיטהר את המים. לא משנה האם נגעה טיפה במיטהר או לא- כל הציבור עליו הוזו המים טהור, וכעת כל אחד יכול להיכנס למקדש. האם אין פעולה זו מזכירה את זריקת הדם על העם במעמד האגנות?!

אך מה המשמעות של אסוציאציה זו? נראה לי כי ההיטהרות שמתרחשת בעת הזאת מי פרה אדומה היא סוג של הרשאה שמעניק הקב״ה לאלו המבקשים לבוא אל ביתו. בעצם, זוהי תנועה שמתרחשת מלמעלה למטה, מה׳ לעמו. זהו הצד שלו בברית הנכרתת.

ריקוד של מעלה ומטה

כפי שאמרנו מקודם, פרשת מעמד האגנות מלמדת אותנו על תפקודו השוטף של המזבח בבית המקדש. אם נסכם את מה שכתבנו עד כה נוכל לקבל תמונה בהירה יותר של הקשרים בין שני הצדדים. האדם המבקש לבוא אל בית המקדש, להיכנס אל הקודש, אל המקום בו משרה בורא העולם את שכינתו ובו הוא מתגלה, נדרש להיטהר לפני כן. בעצם, בקשתו של האדם לראות את פני ה׳ היא ראשית המהלך הקושר ביניהם. בקשה זו נענית על ידי הקב״ה בהיטהרות שהוא משרה על האדם, הבאה לידי ביטוי בהזיית מי פרה אדומה עליו (ועלינו להבין מדוע דווקא כך ניתנת ההרשאה להיכנס אל בית ה׳, אך לא זה המקום להאריך).

משחק הפינג-פונג שהתחיל האדם בעת שביקש לבוא למקדש והמשיך הקב״ה בהיטהרות, מתקדם כאשר האדם מגיע אל המקדש ודם קרבנו נזרק על המזבח. הברית שנכרתה במעמד האגנות חוזרת על עצמה (אמנם בסדר הפוך ובביטויים שונים) בעת העלייה למקדש והבאת הקרבן. תנועתו של האדם כלפי מעלה בעת זריקת הדם נענית בתנועה של ה׳ כלפי מטה כאשר הוא מקבל את הקרבן וחטאו של האדם מכופר.

בתחילה השרה ה׳ על האדם טהרה, וכעת הוא משרה עליו מחילה וכפרה. האדם, מצידו, נע כלפי מעלה על ידי עצם בקשתו לבוא אל המקדש ועל ידי מסירת נפשו בדמות זריקת הדם על המזבח. כל התהליך הזה, הנע מעלה ומטה, מבטא את כריתת הברית המחודשת, אותה יכול כל אדם בכל זמן לעשות מול ה׳ (בתנאי שבית המקדש קיים, וחוסר קיומו הוא זעקה נוראית על חוסר קיום הברית). לאחר כריתת ברית כזו יכול האדם להתבונן מעלה, אל הרקיע, ״ויראו את א-להי ישראל, ותחת רגלי כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר״(שמות, כד י)