בלק - עינו הסתומה של בלעם

ותחזינה || גיליון 215 | י"ז בתמוז תשע"ה | פרשת בלק

מאת: יובל קופרמן

הוא כרע על ברכיו, ניצב בגב שפוף על אדמת המדבר, עינו האחת פעורה בתדהמה, בתוכה נשקפת הבנה שהגיעה מאוחר מדי. אל מול פניו, מתחת לצוק, שכן לבטח מחנה ישראל הגדול, תושביו לא מודעים לדרמה המתרחש לא הרחק מהם. בלעם הכפוף על הרצפה לא ידע את נפשו. הצעתו של בלק מלך מואב כללה בתוכה כבוד והדר, והא-להים הרשה לו להיענות אליה. מה מתרחש פה? מה מתגלה כאן לנגד עיני?

בעקבות עלילות בלעם

פרשתנו היא פרשה יוצאת דופן. מלבד העובדה כי הסיפור המסופר בה אינו מדבר על בני ישראל כי אם על בני מואב, היא מורכבת מסיפור שלם, אחיד וקוהרנטי- מתחילתה ועד סופה, בלי שום מעבר לסיפור אחר או קטיעת הרצף לשם הוראת מצוות ה׳. בתופעה שכזו לא נתקלנו מאז סיפורי יציאת מצריים בתחילת ספר שמות. אך גם מלבד עובדה זו אנו רואים כי סיפורם של בלק ובלעם הוא סיפור מדהים, מלא הפתעות ותקריות יוצאות דופן.

חז״ל, באמצעות אוזנם הרגישה, קראו גם את המסרים המוצפנים בתוך המילים וחשפו לנו רמזים נסתרים שהטמינה התורה בין שיטי הסיפור. אנו, המבקשים ללכת אחריהם ולפענח את אשר הם הותירו לנו, נזקקים להבין מה הוביל אותם לפרשנות בה בחרו ומה עומק משמעותה. דוגמא מרתקת לכך נוכל למצוא בסיפור האתון, המקדים את הברכות והקללות, בו מופיע הפסוק הבא: ״ויפתח ה׳ את פי האתון, ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלוש רגלים?״ (במדבר, כב כח). הביטוי ״שלוש רגלים״ מביא את רש״י להסביר, בעקבות מדרש תנחומא, כי: ״רמז(ה) לו (האתון לבלעם)- אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה״. זוהי אמנם פרשנות מעניינת לסיבה בגינה בחרה התורה להשתמש בביטוי ״שלוש רגלים״, אך מה המשמעות העומדת מאחוריו? האם פרשנות זו משתקפת בדברי בלק עצמו?

עולת ראייה

הרב מאיר שמחה הכהן, בעל ה״משך חכמה״, עומד על הרמז שהשאירו לנו חז״ל ונותן לנו כיוון מחשבה מרתק: ״פירוש- ד״יראה״ קרינין, וכל הזכרים רואים פני השכינה, ואתה אף המלאך אינך רואה״. במילים ספורות מוסר לנו ה״משך חכמה״ רעיון יסודי, ומזכיר לנו כי מהות העלייה לרגל היא ראיית פני ה׳: ״שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳״ (שמות, כג יז). המצווה לראות את פני ה׳ בשלושת הרגלים תורגמה על ידי חז״ל במסכת חגיגה להבאת קרבן מיוחד המכונה עולת ראייה, אשר עליו אומרת המשנה המפורסמת אותה אנו אומרים מדי בוקר: ״אלו דברים שאין להם שיעור... הריאיון״ (פאה, א א).
קרבן הריאיון איננו רק מצווה טכנית, והוא מבקש לבטא את המפגש העמוק שאמור להתרחש שלוש פעמים בשנה בינינו לבין ה׳- ״כדרך שבא ל(ה)ראות כך בא לראות״ (סנהדרין, ד ע״ב). בעלייה לבית ה׳ בשלושת הרגלים אין רק רצון לסמן ׳וי׳ על מטלת הריאיון, אלא גם לנסות ולהציץ, ואולי לזכות ״לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו״ (תהילים, כז ד). הבאת הקרבן הראייה אינה מבקשת דבר זולת המפגש עם ה׳, להביט אליו ולראות פניו: ״לך אמר ליבי בקשו פני- את פניך ה׳ אבקש! אל תסתר פניך ממני...״ (שם, ח-ט).

מוטיב הראייה והעין

עיון בפרשתנו יגלה לנו כי הראייה והעיניים הן מוטיבים החוזרים בה שוב ושוב. הפרשה, הנפתחת ב״וירא בלק״ (במדבר, כב ב), עוסקת כל הזמן ומכיוונים שונים במה שגלוי לעין ובמה שכסוי ממנה. תקצר היריעה מלהביא את כל הדוגמאות בהן אנו רואים שהתורה משתמשת בשדה סמנטי הקשור לראות ולעיניים. נראה שבלעם, סתום העין, מתחבט כל העת במה שנראה לפניו ובמה שלא. הוא לא מצליח לראות את המלאך המונע מאתונו להמשיך בדרכה, הוא משנה מיקומים כדי לראות חלקים שונים של מחנה ישראל. הוא נכשל בראיית רצון ה'.

בשתי הברכות הראשונות הוא אינו מצליח לראות עין בעין עם הקב״ה, והנבואה הטובה על עם ישראל פורצת מפיו בעל כורחו. בפעם השלישית נראה שדבר מה זע בנפשו של בלעם, ולפתע השקפתו על הסיטואציה משתנה: ״וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל... ויישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ותהי עליו רוח א-להים״ (כב, א-ב). מה השתנה בנקודת המבט של בלעם בברכה השלישית? ומה פשר מוטיב הראייה והעיניים החוזר ושוזר את פרשתנו? על מנת לענות על שאלות אלו עלינו לעמוד על מהות כשרונו של בלעם. מהי היכולת שבזכותה יצא שמו כמקלל ומברך? מהי הסגולה בה הוא התברך שהביאה את בלק מלך מואב לבקש ממנו את בקשתו הנבזית?

עין רעה ועין טובה

כשרונו של בלעם מצוי בעיניו, או ליתר דיוק- בדרך בה הוא מסתכל על העולם. בלעם מתבונן במציאות ויודע לזהות בה את הנקודות היפות ואת הנקודות הבעייתיות. עינו החדה והזיהוי העדין של הפרטים הקטנים בכל דבר מאפשרים לו לבחור מה להעצים ומה להקטין, מה לחשוף ומה להסתיר, ומה להבליט ומה לצמצם. כמו קריקטוריסט, בלעם מזהה את המקומות המכוערים בעם ישראל ומתכוון לציירם בצורה שפלה ומלוכלכת מול העולם, מול א-להיהם ומול עצמם. העין הרעה הזו יכולה להביא לכדי ייאוש, מפח נפש, סלידה וניתוק הקשר בין א-להים ואדם. כיצד תוכל אומה זו לעלות שלוש פעמים לרגל לאחר שכל סודותיה האפלים ונקודות התורפה הכעורים שלה יצאו לאור? כיצד יוכל היהודי לבקש לראות פני א-להים חיים כשלנגד עיניו עולים פגמיו וחסרונותיו, חטאיו ועוונותיו? העין הרעה של בלעם הופכת להיות עינם הרעה של כולנו, ולפתע היא האפשרות היחידה בה ניתן להתבונן על המציאות, מציאות שנהיית כעורה ועגמומית.

אך למרות שבלעם חשב לעשות רעה, ״הא-להים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב״ (בראשית, נ כ), ומזימתם של בלק ובלעם כשלה. לאחר שתי פעמים בהן התחלפה עינו הרעה של בלעם בעין הטובה והרחומה של הקב״ה הוא מחליט, בניסיון הקללה השלישי של בלעם, להסיר את הלוט מעל עיניו ולגלות את המציאות הנעלמה לפניו. כשם שרק בפעם השלישית שסטתה האתון מן הדרך ראה בלעם את המלאך, כך גם כאן- בפעם השלישית ״וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל... ויישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח א-להים״ (כב, א-ב). פתאום בלעם מתבונן בצורה שונה במציאות. כעת בלעם מבין כי עד כה היו עיניו סומות, והוא מודע ומודה בטעותו: ״ויישא משלו ויאמר: נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין. נאום שומע אמרי א-ל אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים״ (ג-ד). בלעם מודה שרק עכשיו הוא זוכה לחזות את מחזה הא-להים והוא נופל אפיים ארצה- נופל וגלוי עיניים. כנגד עינו ששפטה לרעה יוצאות מפיו מילים הפוכות בתכלית: ״מה טובו אוהלים יעקב!..״ (ה).

כאשר עינו הרעה של בלעם מתבוננת במחנה ישראל הוא רואה כי פתחי האוהלים אינם מופנים זה כלפי זה, ומבקש במבטו השלישי להכריז כי המפגש אינו אפשרי. כיצד ניתן לבר זה עם זה כאשר איננו מסתכלים אחד לשני בעיניים? כיצד ניתן ליצור קשר כאשר אנו מסרבים לפתוח את עצמנו כלפי הזולת? ״מה טובו אוהלים יעקב- על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה״ (רש״י, שם). העיניים שאינן נפגשות זו בזו לא מבטאות אטימות ואילמות כי אם צניעות, המאפשרת לנו להיכנס אל בין כפלי בדי האוהל, אוהל מועד, וליצור בתוך החלל פנימה, נסתרים מכל עין, קשר של אהבה ושל עין טובה. במקום הנתק והקרע שיוצרת העין הסתומה, מבקשת העין הטובה לחולל מבט ומפגש, לראות ולהיראות שלוש פעמים בשנה לפני פני האדון ה'.