ברכת בלעם אודות בתי כנסיות ובתי מדרשות/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || בלק תשע"ז

בלעם חשב לקלל ונמצא מברך (סנהדרין קה,ב): אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שנאמר: ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך'.

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

מבחינת הפשט נראה, כי 'אהליך' ו'משכנותיך', הכוונה היא למשכן, שנקרא אהל מועד. ואכן דרשו חז"ל בבמדבר רבה (יב, יד): 'מה טובו אהליך יעקב - זה אוהל מועד שבמדבר ושבשילה ובנוב וגבעון משכנותיך ישראל אל תהי קורא משכנותיך אלא משכנותיך ישראל [מלשון משכון] שהמשכן ומקדש יתמשכנו ע"י ישראל בעת שחטאו'. הווה אומר: בלעם ברך את ישראל על המשכן והמקדש העתיד להבנות, אך הוסיף מיד קללה בצד הברכה, שיהיו להם הרבה משכנים ויהיו להם כמה מקדשים, כלומר, בישר את בוא החורבן. אכן, קמו ברבות הימים לא רק מקדש בירושלים, אלא קם גם מקדש חוניו במצרים, אשר משך יהודים ממצרים להגיע לשם במקום לירושלים. הנה כיצד השפיעה 'ברכתו' על עתידו של עם ישראל, עתיד שיש בו מחלוקת בענין המקדש וכן חורבנות וגלויות.

לכאורה, שרתה הברכה בבתי כנסיות, אך דומה שגם שם שרתה קללה. בית כנסת הגדול שבאלכסנדריה חרב, ועמו כל ישראל יושבי אלכסנדריה שהיו כפליים כיוצאי מצרים, זאת על שום מה? ענשם בא עליהם בגלל, שעזבו את ארץ ישראל עוד בזמן הבית, החל מימי ירמיהו בעת החורבן הראשון והריגת גדליה, ובהמשך במהלך ימי בית שני המשיכו לשבת במצרים מרצונם, במקום לשבת בארץ ישראל.

נמצא, שבית הכנסת הגדול של אלכסנדריה, הפך מאמצעי לקיום זמני בגלות במצרים למטרה בפני עצמה, שכן, כך אמרו: הנה! בנינו בית כנסת גדול המכיל עם לרוב, אפילו סנהדרין יושבת בקתידראות של זהב, ולמה, אפוא, לעזוב מרכז של תורה ותפילה השווה בערכו ומשקלו למקדש בירושלים? זאת תשובת הגמרא, שישראל נענשו על ששבו למצרים ונשתקעו שם מרצון.

זאת היתה 'ברכת' בלעם: תבנו בתי כנסיות ובתי מדרשות נהדרים, ובלבד שתמשיכו לשבת בחוץ לארץ ושיהיו אלו תחליף למקדש! 

בעוונותינו הרבים, אף בדורנו, התברר ש'ברכת' בלעם מוכיחה את עצמה, אנשים בהתלהבותם קוראים לוילנא – 'ירושלים דליטא', אחרים קוראים לבית הרבי בגולה הרחוקה - 'בית חיינו' (זאת, על פי התחינה 'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים… לכונן את בית חיינו ולהשיב את שכינתו בתוכנו' - ולפי הספרדים 'שכינתו בתוכו' – והמשמעות אחת: לכונן את המקדש). יש ערים, וקהילות, וחצרות אדמו"רים, הבונים בית כנסת אדיר למראה, ומודיעים, שמבית כנסת זה 'ייצא המשיח לבנות מקדש', נמצא, ש'בית מקדש מעט' מהווה מעצור לבנין הבית הגדול והקדוש.

לא פחות מכן מתגלה כי גם בבתי המדרש עם כל הברכה שרויה גם קללה סמויה, שכן, מתוך היצמדות לתלמוד תורה, והגדלתה והאדרתה, שמים דגש על פלפול וחידוד, וכך על עניני הלכה ש'בזמן הזה', ואילו עניני המקדש מונחים בקרן זוית באין דורש ומבקש. זאת, תוך הסתמכות על מאמרי חז"ל, כגון (מגילה ג, ב): ׳גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין', וכגון (מנחות קי א): 'כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם'.

יש המפתחים סגנונות בלימוד: עיון, בקיאות, הלכה, חסידות וכיוצא בכך, כמו כן, מפתחים שיטות ב'מחשבה', מדוע המקדש 'אינו עינן לזמננו' ו'טרם איכשר דרא' וכיוצא בכך.

לכך בדיוק התכוין בלעם ב'ברכתו': 'מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל' - התעסקו ב'בית מקדש מעט' לתפילה, הקימו ישיבות לתלמוד תורה, בנזיקין, בנשים וכיוצא בכך - ובלבד שלא תתעסקו בבית הגדול והקדוש…

ואין אלא להתפלל, שיתקיים בנו הפסוק (דברים כג, ו): 'וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ', ואף קללה זו תשוב לברכה.

פרשת בלק: עדיין כולם רצים להר הבית!

פרשת בלק || שמואל בן חמו

התורה מתמקדת בבלעם שאינו שייך לעם ישראל אבל מסוגל לקבל את רוח הקודש ולתקשר עם הקב"ה. זהו דבר חריג כאשר פרשה שלמה מוקדשת לנושא הזה. 

↓ מאת: שמואל בן חמו

נתמקד באירוע עם האתון וננסה להביא פירוש חדש בהתאם לפשט הפסוקים ופירוש רש"י. 

ראשית נשאל מספר שאלות: 

1. מדוע רש"י משווה בין הליכתו של בלעם הרשע בדרך לברך את ישראל לבין הליכתו של אברהם אבינו להר המוריה?
   כמו שכתוב: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו, אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר (בראשית כב) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" (רש"י במדבר כא, יא).
   
2. למה הקב"ה כועס על בלעם מיד לאחר שהוא אישר לו ללכת עם שרי מואב? כמו שכתוב: וַיִּחַר-אַף אֱלֹקים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא (במדבר כב,כב).
   
3. מדוע הביטוי "שלוש רגלים" מופיע שלוש פעמים בפרשת האתון של בלעם?
   (ראה במדבר פרק כב פסוקים: כח,לב,לג). רש"י מפרש שזהו רמז למצוות עליה לרגל של עם ישראל שלוש פעמים בשנה. "רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה" ( רש"י כב,כח).
   
4. למה דווקא מצוות עלייה לרגל מגינה על ישראל מפני קללת בלעם?
   
5. בתחילת הפרשה כתוב שבלעם יוצא עם שרי מואב. בהמשך הוא נותר לבד עם שני נערים בלבד. ולבסוף הוא חוזר לשרי מואב לפי ציווי המלאך.
   כמו שכתוב: פסוק כא: וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב.....פסוק כב: וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.....פסוק מא: וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק.
   
6. למה הוא נפרד משרי מואב ולאן הוא התכוון ללכת בלעדיהם? 

נראה לומר שיש תשובה אחת לכל השאלות האלה. בלעם הרשע התכוון ללכת להר המוריה כדי להקריב שבעה קרבנות כנגד מספר הקרבנות שהביאו אברהם, יצחק ויעקב לפני כן. 

רש"י משווה את יציאת בלעם מוקדם בבוקר עם הליכתו של אברהם אבינו בדרך לעקידת יצחק. יש דברים רבים משותפים לשתי הפרשיות. 

שניהם רכבו על בהמה בליויי שני נערים. כמו שכתוב: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ (בראשית כב,ג) 

וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ (במדבר כב,כב) 

מלאך ה' קרא לאברהם אבינו פעמיים וכן לבלעם. 

כמו שכתוב: יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה', מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי... טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה', אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם. (בראשית כב,פסוקים יא,טו). 

לב וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַלְאַךְ ה', עַל-מָה הִכִּיתָ אֶת-אֲתֹנְךָ, זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים...לה וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים (במדבר כב, פסוקים לב,לה). 

אברהם אבינו הקדים את בלעם כדי להגן על ישראל מפני קללותיו. נראה לומר שהפועל "ברך" מופיע שלוש פעמים כנגד שלושת הנסיונות של בלעם לקלל את ישראל. 

כמו שכתוב: יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, (בראשית כב,יז-יח). 

הקב"ה כועס על בלעם כי הוא אינו מתכוון ללכת עם שרי מואב אל בלק אלא הולך לכיוון הר המוריה נגד רצון ה'. 

הביטוי "שלוש רגלים" מופיע שלוש פעמים בפרשת האתון כדי לציין את חשיבות מצוות עלייה לרגל. מצווה זאת מבטאה את הקשר הייחודי הקיים ביו הקב"ה ובין עם ישראל. אין מקום לאומות העולם במקום הקדוש הזה, בהר הבית. הגויים אינם יכולים להגיע להר הבית בכל מקום. הם מתחייבים במיתה אם הם עוברים את הגדר הנקרא: החיל. 

כמו שכתוב: " ...החיל, מקודש ממנו--שאין גויים וטמא מת נכנסין לשם." (מסכת כלים פרק א משנה ח). 

בלעם ניסה לחבר את אומות העולם למקום המקדש ולהקריב שם שבע קרבנות על שבע מזבחות. 

לאחר שהוא לא הצליח לממש את מזימתו בהר הבית הוא מקריב את הקרבנות ביחד עם בלק. 

התורה משתמשת פעמיים במילה "בזה" כדי להזכיר לנו שאלה אותם הקרבנות ומזבחות שהתכוון להשתמש בהר הבית, כמו שכתוב: 

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק, בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת; וְהָכֵן לִי בָּזֶה, שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (במדבר כג,א). 

אין חדש תחת השמש, גם היום הגויים מנסים לשלוט בהר הבית כדי להרחיק את ישראל מהקב"ה ח"ו. 

הם מקנאים בסגולת ישראל ובקשר המיוחד הקיים עם בורא עולם. 

מי שמקבל את המציאות הקשה של שליטת המוסלמים בהר הבית באישור ממשלת ישראל ממשיך את דרכו של בלעם הרשע. 

אברהם אבינו הראה לנו את הדרך עם עקידת יצחק בהר המוריה. אנחנו מתברכים בכל הברכות כאשר אנחנו מגלים מסירות נפש לקיום דבר ה'. 

בע"ה אנחנו נתאושש ונרחיק את קללת בלעם ויורשיו ונחדש את ברכת ה' בירושלים ובעולם כולו כאשר נחדש ללא מורא ופחד את עבודת הקרבנות בהר הבית בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת הלל יפה בת רינה, משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

בלק: מהקורבנות של בלק לחידוש עבודת המקדש

קורבנות שלא לשם שמים || פרשת בלק

פרשת בלק עוסקת בברכות שברך בלעם את עם ישראל. במהלך הפרשה בלעם מבקש מבלק שיבנה לו שבעה מזבחות עליהם יקריב את קרבנותיו להקב"ה. בלק נענה לבקשת בלעם ואכן בונה שבעה מזבחות ועליהם מקריבים ארבעים ושנים קרבנות. הסוף ידוע, "בחמלת ה' עלינו", הקללות של בלעם הפכו לברכות ומזימותיו של בלק כשלו. אך נשאלת השאלה האם אותם קרבנות היו לחינם?

↓ מאת: הרב אבי כהנא

חז"ל לומדים מבלק ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות (נכדתו או נינתו), שיצא ממנו שלמה שכתוב בו 'אלף עולות יעלה שלמה'" (סוטה מז,א). בהקרבת קרבנות אלה התכוון בלק להזיק לעם ישראל ואף לעשותם נגד רצון ה', אך השכר עבור קרבנות אלו לא הלך ריקם וזכה שזרעו אחריו - שלמה המלך, יקריב קרבנות לשם שמים ואף יבנה המקדש. 

במאמר אחר הגמרא אומרת שכורש היה מלך שהחמיץ (נהיה רשע) מכיוון שהקרבנות ושאר דברים שסיפק לא היו לשם שמים אלא להנאת עצמו, כדי שהיהודים יתפללו על מלכותו שתצליח (ר"ה ד,א). ועוד אומרת הגמרא על בלק עצמו שבגלל ארבעים ושנים הקרבנות שהקריב נפלו ארבעים ושנים ילדים בישראל (סוטה מז,א) וכן כל הברכות של בלעם בסופו של דבר חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה,ב). 

נשאלת השאלה, האם הכוונה שלא לשם שמים היא חיובית או שלילית? הגמרא בעצמה מחלקת בין גוי שאינו מתכוון לשם שמים לבין ישראל שאינו מתכוון לשם שמים, שאם הוא גוי והוא אינו מתכוון לשם שמים, הדבר לא חיובי, כיוון שאם לא מתמלאת בקשתו הוא קורא תגר, מבעט ומזלזל בה' ובמצוותיו. אבל יהודי שאינו מתכוון לשם שמים הוא תולה הדבר בעוונו (רש"י ר"ה ד,א). 

מכאן אפשר ללמוד מוסר השכל לגבינו, יש הטוענים שאולי הדור איננו ראוי ואינו מתאים לחידוש הקרבנות ובנין המקדש, אך כנגד זה הגמרא אומרת שיהודי שאינו מתכוון לשם שמים בהבאת הקרבנות, או שכוונתו מעורבת גם לשם שמים וגם לדברים אחרים, במצב זה אותו יהודי נחשב כ'צדיק' ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה! 

נפש החיים מסביר שהלימוד שלא לשמה הוא מדריגה תחתונה לפני שמגיעים למדרגה העליונה שבסופו של דבר אנו מצווים להגיע אליה אך אין אנו רשאים להתבטל מהלימוד ובנוגע אלינו להתבטל מהמצוות בגלל שאיננו בכוונה הרצויה. שנזכה להגיע ולהקריב קרבנות גם שלא לשמה ומתוך כך נגיע לשמה. 

בלק - עינו הסתומה של בלעם

ותחזינה || גיליון 215 | י"ז בתמוז תשע"ה | פרשת בלק

מאת: יובל קופרמן

הוא כרע על ברכיו, ניצב בגב שפוף על אדמת המדבר, עינו האחת פעורה בתדהמה, בתוכה נשקפת הבנה שהגיעה מאוחר מדי. אל מול פניו, מתחת לצוק, שכן לבטח מחנה ישראל הגדול, תושביו לא מודעים לדרמה המתרחש לא הרחק מהם. בלעם הכפוף על הרצפה לא ידע את נפשו. הצעתו של בלק מלך מואב כללה בתוכה כבוד והדר, והא-להים הרשה לו להיענות אליה. מה מתרחש פה? מה מתגלה כאן לנגד עיני?

בעקבות עלילות בלעם

פרשתנו היא פרשה יוצאת דופן. מלבד העובדה כי הסיפור המסופר בה אינו מדבר על בני ישראל כי אם על בני מואב, היא מורכבת מסיפור שלם, אחיד וקוהרנטי- מתחילתה ועד סופה, בלי שום מעבר לסיפור אחר או קטיעת הרצף לשם הוראת מצוות ה׳. בתופעה שכזו לא נתקלנו מאז סיפורי יציאת מצריים בתחילת ספר שמות. אך גם מלבד עובדה זו אנו רואים כי סיפורם של בלק ובלעם הוא סיפור מדהים, מלא הפתעות ותקריות יוצאות דופן.

חז״ל, באמצעות אוזנם הרגישה, קראו גם את המסרים המוצפנים בתוך המילים וחשפו לנו רמזים נסתרים שהטמינה התורה בין שיטי הסיפור. אנו, המבקשים ללכת אחריהם ולפענח את אשר הם הותירו לנו, נזקקים להבין מה הוביל אותם לפרשנות בה בחרו ומה עומק משמעותה. דוגמא מרתקת לכך נוכל למצוא בסיפור האתון, המקדים את הברכות והקללות, בו מופיע הפסוק הבא: ״ויפתח ה׳ את פי האתון, ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלוש רגלים?״ (במדבר, כב כח). הביטוי ״שלוש רגלים״ מביא את רש״י להסביר, בעקבות מדרש תנחומא, כי: ״רמז(ה) לו (האתון לבלעם)- אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלוש רגלים בשנה״. זוהי אמנם פרשנות מעניינת לסיבה בגינה בחרה התורה להשתמש בביטוי ״שלוש רגלים״, אך מה המשמעות העומדת מאחוריו? האם פרשנות זו משתקפת בדברי בלק עצמו?

עולת ראייה

הרב מאיר שמחה הכהן, בעל ה״משך חכמה״, עומד על הרמז שהשאירו לנו חז״ל ונותן לנו כיוון מחשבה מרתק: ״פירוש- ד״יראה״ קרינין, וכל הזכרים רואים פני השכינה, ואתה אף המלאך אינך רואה״. במילים ספורות מוסר לנו ה״משך חכמה״ רעיון יסודי, ומזכיר לנו כי מהות העלייה לרגל היא ראיית פני ה׳: ״שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳״ (שמות, כג יז). המצווה לראות את פני ה׳ בשלושת הרגלים תורגמה על ידי חז״ל במסכת חגיגה להבאת קרבן מיוחד המכונה עולת ראייה, אשר עליו אומרת המשנה המפורסמת אותה אנו אומרים מדי בוקר: ״אלו דברים שאין להם שיעור... הריאיון״ (פאה, א א).
קרבן הריאיון איננו רק מצווה טכנית, והוא מבקש לבטא את המפגש העמוק שאמור להתרחש שלוש פעמים בשנה בינינו לבין ה׳- ״כדרך שבא ל(ה)ראות כך בא לראות״ (סנהדרין, ד ע״ב). בעלייה לבית ה׳ בשלושת הרגלים אין רק רצון לסמן ׳וי׳ על מטלת הריאיון, אלא גם לנסות ולהציץ, ואולי לזכות ״לחזות בנעם ה׳ ולבקר בהיכלו״ (תהילים, כז ד). הבאת הקרבן הראייה אינה מבקשת דבר זולת המפגש עם ה׳, להביט אליו ולראות פניו: ״לך אמר ליבי בקשו פני- את פניך ה׳ אבקש! אל תסתר פניך ממני...״ (שם, ח-ט).

מוטיב הראייה והעין

עיון בפרשתנו יגלה לנו כי הראייה והעיניים הן מוטיבים החוזרים בה שוב ושוב. הפרשה, הנפתחת ב״וירא בלק״ (במדבר, כב ב), עוסקת כל הזמן ומכיוונים שונים במה שגלוי לעין ובמה שכסוי ממנה. תקצר היריעה מלהביא את כל הדוגמאות בהן אנו רואים שהתורה משתמשת בשדה סמנטי הקשור לראות ולעיניים. נראה שבלעם, סתום העין, מתחבט כל העת במה שנראה לפניו ובמה שלא. הוא לא מצליח לראות את המלאך המונע מאתונו להמשיך בדרכה, הוא משנה מיקומים כדי לראות חלקים שונים של מחנה ישראל. הוא נכשל בראיית רצון ה'.

בשתי הברכות הראשונות הוא אינו מצליח לראות עין בעין עם הקב״ה, והנבואה הטובה על עם ישראל פורצת מפיו בעל כורחו. בפעם השלישית נראה שדבר מה זע בנפשו של בלעם, ולפתע השקפתו על הסיטואציה משתנה: ״וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל... ויישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ותהי עליו רוח א-להים״ (כב, א-ב). מה השתנה בנקודת המבט של בלעם בברכה השלישית? ומה פשר מוטיב הראייה והעיניים החוזר ושוזר את פרשתנו? על מנת לענות על שאלות אלו עלינו לעמוד על מהות כשרונו של בלעם. מהי היכולת שבזכותה יצא שמו כמקלל ומברך? מהי הסגולה בה הוא התברך שהביאה את בלק מלך מואב לבקש ממנו את בקשתו הנבזית?

עין רעה ועין טובה

כשרונו של בלעם מצוי בעיניו, או ליתר דיוק- בדרך בה הוא מסתכל על העולם. בלעם מתבונן במציאות ויודע לזהות בה את הנקודות היפות ואת הנקודות הבעייתיות. עינו החדה והזיהוי העדין של הפרטים הקטנים בכל דבר מאפשרים לו לבחור מה להעצים ומה להקטין, מה לחשוף ומה להסתיר, ומה להבליט ומה לצמצם. כמו קריקטוריסט, בלעם מזהה את המקומות המכוערים בעם ישראל ומתכוון לציירם בצורה שפלה ומלוכלכת מול העולם, מול א-להיהם ומול עצמם. העין הרעה הזו יכולה להביא לכדי ייאוש, מפח נפש, סלידה וניתוק הקשר בין א-להים ואדם. כיצד תוכל אומה זו לעלות שלוש פעמים לרגל לאחר שכל סודותיה האפלים ונקודות התורפה הכעורים שלה יצאו לאור? כיצד יוכל היהודי לבקש לראות פני א-להים חיים כשלנגד עיניו עולים פגמיו וחסרונותיו, חטאיו ועוונותיו? העין הרעה של בלעם הופכת להיות עינם הרעה של כולנו, ולפתע היא האפשרות היחידה בה ניתן להתבונן על המציאות, מציאות שנהיית כעורה ועגמומית.

אך למרות שבלעם חשב לעשות רעה, ״הא-להים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב״ (בראשית, נ כ), ומזימתם של בלק ובלעם כשלה. לאחר שתי פעמים בהן התחלפה עינו הרעה של בלעם בעין הטובה והרחומה של הקב״ה הוא מחליט, בניסיון הקללה השלישי של בלעם, להסיר את הלוט מעל עיניו ולגלות את המציאות הנעלמה לפניו. כשם שרק בפעם השלישית שסטתה האתון מן הדרך ראה בלעם את המלאך, כך גם כאן- בפעם השלישית ״וירא בלעם כי טוב בעיני ה׳ לברך את ישראל... ויישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח א-להים״ (כב, א-ב). פתאום בלעם מתבונן בצורה שונה במציאות. כעת בלעם מבין כי עד כה היו עיניו סומות, והוא מודע ומודה בטעותו: ״ויישא משלו ויאמר: נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין. נאום שומע אמרי א-ל אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים״ (ג-ד). בלעם מודה שרק עכשיו הוא זוכה לחזות את מחזה הא-להים והוא נופל אפיים ארצה- נופל וגלוי עיניים. כנגד עינו ששפטה לרעה יוצאות מפיו מילים הפוכות בתכלית: ״מה טובו אוהלים יעקב!..״ (ה).

כאשר עינו הרעה של בלעם מתבוננת במחנה ישראל הוא רואה כי פתחי האוהלים אינם מופנים זה כלפי זה, ומבקש במבטו השלישי להכריז כי המפגש אינו אפשרי. כיצד ניתן לבר זה עם זה כאשר איננו מסתכלים אחד לשני בעיניים? כיצד ניתן ליצור קשר כאשר אנו מסרבים לפתוח את עצמנו כלפי הזולת? ״מה טובו אוהלים יעקב- על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה״ (רש״י, שם). העיניים שאינן נפגשות זו בזו לא מבטאות אטימות ואילמות כי אם צניעות, המאפשרת לנו להיכנס אל בין כפלי בדי האוהל, אוהל מועד, וליצור בתוך החלל פנימה, נסתרים מכל עין, קשר של אהבה ושל עין טובה. במקום הנתק והקרע שיוצרת העין הסתומה, מבקשת העין הטובה לחולל מבט ומפגש, לראות ולהיראות שלוש פעמים בשנה לפני פני האדון ה'.

פרשת בלק: יחי ההבדל הקטן!

פרשת המקדש || פרשת בלק תשע"ה | שמואל בן חמו

מה מייחד את עם ישראל ביחס הגויים?
האם בני ישראל קיימו את מצוות עלייה לרגל במדבר?

מאת: שמואל בןחמו

פרשת בלק מדגישה את ההבדל הקיים בין עם ישראל ואומות העולם. המדרש רבה מביא שלוש דוגמאות של גדולי ישראל ופועלם מול מנהיגים מאומות העולם.

מהמדרש ניתן לראות איך הגויים פעלו בצורה הפוכה מאבותינו הקדושים.

שלמה המלך שלט על העולם בדומה לנבוכדנאצר. שלמה המלך מקבל חכמה, כח ושלטון הוא משתמש בהם לטובה ובונה את בית המקדש. לעומת זאת נבוכדנצאר משתמש בכוחות שה' נתן לו כדי להחריב את בית המקדש. שלמה המלך בנה את בית המקדש ונבוכדנצאר החריב אותו. אותו הדבר לגבי המן הרשע שהיה ממונה על בנין המקדש לפני שנהיה המשנה למלך אחשורוש. (ראה מאמר: מגילת אסתר- הסיפור האמיתי).

דוד המלך עם כל עושרו הכין את כל החומרים הנחוצים לבנין בית המקדש. המן הרשע ניסה לאבד את ישראל כדי שלא יעלו לארץ ויבנו את בית המקדש.

כמו שכתוב: "כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לעובדי כוכבים העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ וכן עשה לנבוכדנאצר זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים וזה החריבו וחרף וגדף ואמר (ישעיה יד) אעלה על במתי עב נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטובחה" (מדרש רבה כ, סימן א).

המדרש בחר דווקא בנושא בית המקדש כדי להשוות אותנו מול הגויים. נראה לומר שמנהיג דגול מישראל או בעל השפעה צריך לפעול לבנין בית להקב"ה כדי להתקרב אליו. על פי קריטריון זה מודדים אותו וכך הוא מוזכר בתודעה של עם ישראל.

בהמשך הפרשה אנחנו מוצאים רמז נוסף לבית המקדש וירושלים. כאשר בלעם מכה את אתונו שנעצרה מפני פחד המלאך שעמד מולה.

כמו שכתוב: וַיִּפְתַּח ה', אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. (במדבר כב,כח). רש"י מביא את דברי המדרש רבה: "ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים" (מדרש רבה כ, סימן יד).

ננסה לדייק מתוך המילים של המדרש כדי להבין את עומקו.

ראשית נשאל מדוע המדרש משתמש בלשון "עקירה" כדי לתאר את הנזק שבלעם רוצה לעשות לישראל?

נראה לומר שהמילה "עקירה" באה לציין משהו מהותי לעם ישראל הנוגע לפנימיותו ולשורשים שלו. השורשים של עם ישראל הינם בהר הבית בזמן עלייה לרגל של כל היהודים הפזורים בכל רחבי הארץ ואפילו בחוץ לארץ. שלוש פעמים בשנה אנחנו עולים לרגל כדי למלא את עצמנו בקדושה ורוחניות עד הרגל הבא.
(ראה מאמר: מצוות עלייה לרגל : טיפול 10.000 לנשמה, פסח תשס"ו).

ניתן לשאול, הרי בני ישראל יצאו ממצרים ועדיין לא זכו לקיים את מצוות עלייה לרגל? הם עדיין לא נכנסו לארץ!
מה כוונת המדרש כאשר הוא מזכיר את מצוות עלייה לרגל המגינה על ישראל?

נראה לומר מספר תשובות. עצם המוכנות בני ישראל לקיים את מצוות הקמת המשכן נחשבת כאילו עלו לרגל לירושלים. כוונת האדם היא חשובה, בוודאי כאשר היא מלווה במעשים כמו בנין המשכן וכליו.

תשובה נוספת שמובאת על ידי פירוש "שפתי חכמים" על רש"י, כאשר הוא מציין את רצון הקב"ה לראות את ישראל שלוש פעמים בשנה.

נראה לומר שאבותינו הקדושים קיימו מספר פעמים את מצוות עלייה לרגל להר הבית. הם אפילו בנו מזבח והקריבו קרבנות שם, כדי להראות לנו את הדרך. כך הם נתנו לבני ישראל כוח להמשיך בדרכם: מעשה אבות סימן לבנים. ראה את דברי הרמב"ן בספר בראשית: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (רמב"ן, בראשית יב ו).
היות ויש לנו את זכות אבות, כל מה שהם עשו נחשב כאילו אנחנו עשינו אותו.

לסיכום אנחנו מבינים למה המדרש בחר דווקא במצוות עלייה לרגל מבין כל המצוות.

כי זה השורש של עם ישראל המחזיק אותו קרוב להקב"ה. כאשר עולים לרגל אנחנו נכנסים לבית ה'. לעומת זה, אין רשות לגויים להגיע מעבר לשטח החיל בהר הבית.

בית המקדש והר הבית מסמלים את הקשר המיוחד הקיים עם הקב"ה ושאינו קיים עם אומות העולם.

זאת הסיבה שהם מנסים לעשות הכל כדי להרחיק אותנו מהר הבית כדי שלא נהנה מהשכינה השמורה בלעדית לישראל.

בע"ה נבין את הנקודה הזאת הרמוזה במדרש רבה ונחדש את הקשר הטבעי עם הר הבית ונקיים את מצוות עלייה לרגל כהלכתה ועל קרבנותינה בב"א.

הגיליון מוקדש לרפואתם השלמה של משה בן איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה
לקריאת מאמרים נוספים :

WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

פרשת בלק: הסיפור שלנו רחב יותר

פרשת בלק || הקשר בין פרשת השבוע לרצח הנערים

 

יובל קופרמן - תלמיד ישיבת מקור חיים, מתייחס בגליון לפרשת השבוע לרצח חבריו, לדברי ראש הישיבה שליט"א ולקשר לפרשת השבוע
 

↓ העלון השבועי - ותחזינה

גיליון 168 | ג‘ תמוז תשע“ד | פרשת בלק

הסיפור שלנו רחב יותר

הגיליון מוקדש לעילוי הנשמה של חברינו גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל, אייל יפרח

הצוק נישא מעל מחנה בני ישראל בחשכת הליל. שתי דמויות אפלות ניצבות עליו, זוהרות לאור הירח המלא, מביטות אל עברים האוהלים המשתרע תחתיהם. זהו לא מקום שדברים טובים עומדים לקרות בו. זה צוק של קללה.

- - - 

ירח מלא זוהר מעל טרמפיאדה חשוכה בלב לילה גוש - עציוני טיפוסי. שלושה נערים ממתינים לרכב הגואל שייקח אותם הביתה. ברכב המתקרב שתי דמויות אפלות, מביטות אל עבר הנערים הניצבים מולם. זהו לא מקום שדברים טובים עומדים לקרות בו. זו טרמפיאדה של אבל.

- - -

אחת הדמויות האפלות צועדת קדימה עד שהיא ניצבת על שפת הצוק - אל מול פני הישימון, אל מול מחנה ישראל. היא עוצמת עיניה, פתחת את פיה. אך לפתע הקול נשבר, את התחושה האפלה מחליפה מציאות רוטטת ומלאה, התגלות. ולפתע המילים מתחילות לגלוש, מילים של רוך ועדנה, מילים של ברכה: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת." (במדבר, כד יז). דמדומי זריחה החלו לבצבץ על פני הישימון.

”...זה מלך המשיח!“

בהלכות מלכים בספר ”משנה תורה“ שכתב הרמב“ם הוא פורש את הדינים והחוקים למלכי ישראל, ובתוך כך גם שוזר את ימות הגאולה העתידים לבוא ואת מלכות המלך המשיח. כהוכחה לכך מביא הרמב“ם סדרת פסוקים מהתורה, אשר חלק מרכזי מהם מובא, למרבה הפלא, מברכותיו של בלעם:

"אף בפרשת בלעם נאמר (על דבר המלך המשיח) ושם ניבא בשני המשיחים: במשיח הראשון, שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם (בימים שקדמו לתקופת בית המקדש הראשון), ובמשיח האחרון, שעומד מבניו (של דוד) שמושיע את ישראל באחרונה (באחרית הימים) . ושם (בספר במדבר) הוא אומר: "אראנו ולא עתה" - זה דוד; "אשורנו ולא קרוב" - זה מלך המשיח; "דרך כוכב מיעקב" - זה דוד; "וקם שבט מישראל" - זה מלך המשיח; "ומחץ פאתי מואב" - זה דוד... "וקרקר כל בני שת" - זה המלך המשיח... "והיה אדום ירשה" - זה דוד... "והיה ירשה" - זה המלך המשיח." (יא א)

הרמב“ם, בעקבות חז“ל, רואה בתוך ברכותיו של בלעם רמזים לגאולה העתידה לבוא. בתוך כך צפה ועולה השאלה - מה מקומה של הנבואה על ימות המשיח לפרשת ברכות עם ישראל? מהי הברכה הטמונה בנבואה זו?

הסיפור שלנו רחב יותר

קללות בלעם שהפכו לברכות הן המוקד של פרשת השבוע; אך במובן מסויים, הן מוקד של פרשת שבוע נוספת, פרשה שהתרגשה עלינו לפני שבועיים וחצי. זו פרשת החטיפה של שלושה ילדים יהודים יקרים ואהובים, שניים מהם חברי לספסלי ישיבת מקור חיים. אתמול בלילה קיבלנו את ההודעה כי הם נמצאו, לאחר מאמצים רבים, ללא רוח חיים. הקללה הגדולה הזו, שפגעה וערערה את כולנו, קללתם של שונאי ישראל מאז ומעולם, נראית כקללה שאיננה עתידה להפוך לברכה. המציאות שנפלה עלינו מרגישה כמו אפילה ושחור ללא נקודת אור. ללא אפשרות לשמוח.

ביום חמישי לפני שבוע וחצי, כשבוע אחר החטיפה, נשא מורי ורבי הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שיחה אל מול התלמידים בבית המדרש. אני רוצה לצטט חלק מהשיחה מפני שאני חושב שהיא נוגעת בנקודה עקרונית ביותר בחייו של עם ישראל, והיא המוקד לברכה העצומה שבנבואת בלעם על ימות המשיח:

כל אחד שיבקשו ממנו לספר על עצמו יתחיל בנקודה אחרת, כל נקודה תראה סיפור שונה לגמרי. מי שמתחיל את הסיפור שלו מהשנה האחרונה מורה על דבר מסויים, מי שמתחיל אותו מהלידה מספר סיפור אחר לגמרי ומי שיבחר להתחיל את הסיפור בלידה של ההורים שלו ייתן משמעות שלישית. גם הסיום של הסיפור יכול לשנות את המשמעות בכל נקודה בה יבחרו לקבוע אותו.

אנחנו, שכשאנו לומדים גמרא אנו מתחברים לאנשים שחיו לפני אלפי שנים, וכשאנחנו מברכים את ברכות התורה בבוקר אנחנו כבר חושבים על נכדינו - "צאצאינו וצאצאי צאצאינו", מרגישים חלק מתהליך הרבה יותר ארוך.

בטרמפיאדה הזו, שהפכה להיות מקום של כאב ושל תקווה, עברו גם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ממש כאן בדרך האבות. אנחנו יושבים במקום בו קדושי כפר עציון נפלו, אנחנו נמצאים ליד הקבר של רחל אמנו, שאותה אנחנו מזכירים כשקשה לנו. הסיפור שלנו יותר רחב.

אמנם למי שהסיפור שלו יותר רחב יש יותר כאבים, הכאבים שעברו על כל הדורות, אבל הוא גם יודע שהסיפור לא מסתיים היום. זה נותן כוח, תקווה, לדעת שיש עוד המשך, שהסיפור לא מסתיים כאן. זה נותן את האפשרות לשרוד. אנחנו יכולים להסתכל על הסיפור במבט יותר עמוק, ולגלות פתאום בתוך כל הצרות את הקב"ה - "זוכר חסדי אבות."

... האדם הפרטי חי את החיים שלו מהלידה עד המוות, אבל אדם שהוא חלק מישראל מתחיל מ"בראשית ברא א-להים", אולי קצת לפני כן, ויסתיים אי אז בקץ הימים. אבל אפילו בנקודת הזמן הזו, אינני אדם פרטי, אני מעורבב עם כל כך הרבה אנשים אחרים, בכל עם ישראל. אנו מבינים את זה היום יותר, למרות שיש לנו לבבות נפרדים, הם מעורבבים.

ברכת בלעם היא נחמתנו, מפני שאנו יודעים שהסיפור לא נחתם כאן, במותם של שלושת הילדים, אלא בקץ הגלות, באחרית הימים, בימות המשיח. הסיפור שלנו רחב יותר.

מה טובו אוהליך יעקב! / לפרשת בלק

גיליון 111 | י“ד תמוז תשע“ג | פרשת בלק

מה טובו אוהליך יעקב!

על שפת צוק בלב המדבר, דרומית -מזרחית לים המלח, עמד אדם מסתורי לבוש שחורים. את עינו האחת כיסתה רטייה, ואת ראשו עיטרו זקן ושיער ארוכים ושחורים. מולו האירה השמש השוקעת בזוהר אדום את מחנה האוהלים ששכן בעמק המדברי תחתיו. על פניו הייתה הבעה אפילה ונבזית. הוא נשא את ידיו למרום, ופתח את פיו. בטרם הספיק להוציא מילה החלה לנשוב רוח קלילה, נעימה, ובידרה את זקנו ושערה. הבעת עיניו השתנתה, והמילים החלו לקלוח מפיו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל! כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים. ייזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירם מאגג מלכו, ותינשא מלכתו. אל מוציאו ממצרים, כתועפת ראם לו. יאכל גויים צריו, ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו. מברכיך ברוך ואורריך ארור!" _{(במדבר, כד, ה - ט)}.

בפרשתנו מוכיחה התורה כי לקב“ה יש חוש הומור, והדרך בה מוליך את עצמו בלעם זוכה ללעג א -להי, עד ה 'פאנץ'-ליין' הסופי, עת פוצח בלעם חרף רצונו בשלשה מקרים שונים את פיו ומתחיל לשבח ולרנן את עם ישראל - עם ה'. השבוע הייתי רוצה לעיין בתחילת ברכת בלעם השלישית ובמשמעותה, ולחשוף מעט ממשמעות דבריו וממניעיו לברכה.

מה טובו - אוהל שילה ובית העולמים

"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל! כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים." הפסוק הראשון בברכה שגור על פינו, מפני שאנו אומרים אותו בכל יום לפני תפילת שחרית - בעת כניסתנו לבית הכנסת. יחד אליו צירפו חז"ל פסוקים נוספים המגדילים את כבוד בית הכנסת, את הרצון והכמיהה התפלל בו, ובקשה מה' שיהיו התפילות לרצון לפניו. אם נשים לב, כל הפסוקים תפילה זו הזו מדברים על בית ה‘ ספציפי - ולא על כל בית כנסת. הפסוקים הללו מדברים על בית המקדש.

ואכן, רש"י מביא שני הסברים על פשר ברכה זו, כאשר באחד מהם הוא אומר על פי מדרש רבה: "מה טובו אוהל שילה ובית עולמים [=המקדש] ... שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם" . ואכן, פירוש זה ראה קרוב פשט, שכן את הביטויים אוהל ומשכן אנו מוצאים לעיתים קרובות במקרא כביטויים וכינויים לבית המקדש (כמו אוהל מועד, משכן ה‘ וכד‘).

המקדש - כעץ שתול על פלגי מים

פסוקי ברכתו של בלעם מעוררים בנו אסוציאציות והקשרים שונים מפסוקים אחרים - ברכות אחרות מרחבי המקרא. הפסוק "כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים" מזכיר לנו את הפסוק הידוע מן הפרק הראשון בספר תהילים, בו מברך המשורר את הצדיק ומדמה אותו ל "...עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה - יצליח" (ד) , וכן למקבילה שלו בספר ירמיהו - "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יירא כי יבוא חום, והיה עלהו רענן. ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי" (יז, ח). שני הפסוקים הללו מתארים עצים בעלי כושר פוריות והצמחה יוצאי דופן, אשר עליהם ופרותיהם ממשיכים לצמוח למרות קשיים כמו חום וכבצורת. את כוחם זה הם שואבים משורשיהם, הנטועים בפלג מים חיים. אם כן - בלעם מדמה את בית המקדש בברכתו לעץ איתן וחזק - אשר שתול היטב בקרקע פורייה ובאדמה טובה, ומצמיח פירות נאים בכל מצב.

ברכה זו מעוררת בנו אסוציאציה נוספת - גם היא מספר תהילים, ממזמור שיר ליום השבת: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה', בחצרות א -להינו יפריחו" (צב, יג -יד) הצדיק (אותו צדיק עליו דובר במזמור א' ובספר ירמיהו!) מדומה כאן לארז הנטוע בבית המקדש - בית ה'. הארז כידוע הוא העץ ממנו נבנה המקדש וכליו (כפי שמתואר בפירוט בפרק ו' בספר מלכים א') ואליו הם נמשלים במקומות שונים. (גם עץ התמר קשור לבית המקדש, כפי שעולה ממלכים א‘, ז כט)

נסכם עד לכאן - בלעם מספר בשבח בית מקדש א -להי ישראל, ומדמה אותו לעץ ארז איתן, עמיד ופורח, בעל כשורי פריחה מיוחדים במינם. את הדימוי זה אנו מוצאים גם כן במזמור צ"ב שבתהילים, שם מתואר העץ כפורח ומשגשג בבית המקדש, או ליתר דיוק - הוא המקדש עצמו!

פרח הלבנון

עכשיו אנו מבולבלים לגמרי. המקדש הוא בעצם עץ פורח ומלבלב? מה פשר הדימוי הזה? האם יש לו מקור או שהוא סתם שרשור של קונוטציות והקשרים מופרחים? ובכן, נראה שאכן כן, כפי שעולה ממדרש מדהים אותו כותבת לנו הגמרא במסכת יומא: "בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן - וכשהרוח מנשבת בהן נושרין" (כא ע"ב) . המדרש מתאר כי העצים אותם טבע שלמה בריקועי הזהב שעל קירות המקדש היו מלבלבים ומצמיחים פירות אמתיים ומוחשיים!

בית המקדש נמשל במקומות שונים לכרם או לשדה - שניהם אדמות פוריות המשמשות להצמחת פירות ולשגשוג העצים. בעצם, בית המקדש הוא אכן קרקע פורייה! אדמה המשמשת לפריחה וצמיחה - התעלות גשמית ורוחנית! בית המקדש הוא עץ, שיכול ליבול ולהתייבש ללא טיפוח, ויכול לצמוח ולתת פירות טובים ומתוקים - כל עוד נשקיע בו. הקשר שבין עם ישראל וריבון העולמים, אשר בא לידי ביטוי בבית המקדש, הוא קשר הדדי - כמו הקשר בשדה או בכרם. הקב “ ה מבקש את פרי ידיו של עם ישראל - הקרבנות, הביכורים. ה' מבקש מאיתנו לטפח ולהשקיע, לעבוד, לזמור ולזמר בבית המקדש. יחס זה של השקעה וטיפוח זוכה למענה אוהב מלמעלה - ניסים מופלאים, קדושה ושכינה - ה ‘ משרה את אהבתו על עם ישראל. אהבה זו מצמיחה את פירותיה על האדמה - ואת אותם פירות מביא עם ישראל לה‘, וכך חוזר המעגל חלילה. משל העץ שהוא המקדש הוא עמוק ומורכב, ויש עוד הרבה לעיין בו ולהעמיק את פישרו, פרטיו ורעיונותיו, אך לא זה המקום.

מזבחות בלעם וטעויות בלעם

בכל שלושת הפעמים שקדמו ל'קללותיו' של בלעם הוא מצווה על בלק להקים לו שבע מזבחות ולהקריב עליהם קרבנות לה'. תפיסה זו, הרואה במזבח את עיקר קיומו של המקדש, רואה בעצם בקב"ה כממלא תפקיד אצלנו, ובעת שאנו מקריבים לו קרבן אנו יכולים כביכול לשלוט בו ולצוות עליו לעשות כרצוננו. התפיסה המנוגדת, הרואה בבית ה ‘ כמקום חי ומלבלב, פורח וצומח, טוענת כי המקדש הוא בית בו אנו צריכים להשקיע, וממנו לקבל. בלעם מתייחס בתחילה למקדש כמקום של פונקציה שטחית, שמטרה סגידה לה‘ על ידי עבודת המזבח בלבד, והוא מתעלם מכל הווייתו של בית ה ‘ - הצומח והמלבלב , המתווה את הקשר הדואלי, הזוגי, בין ה' לאדם. בברכתו, לאחר שנתפקח מטעותו, הוא מהלל ומשבח את בית ה' - "כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים."

...וכשנכנסו נכרים להיכל יבש, שנאמר: "ופרח לבנון אומלל". ועתיד הקב“ה להחזירן, שנאמר: "פרוח תפרח, ותגל אף גילת, ורינן כבוד הלבנון!" (יומא, שם)