יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

ראש חודש אלול בהר הבית: הווה מול עתיד

כך יתחיל חודש טוב || ראש חודש בבית המקדש


לכבוד ראש חודש אלול ניסו המוני יהודים להעלות להר הבית. המשטרה ערכה סלקציה בין היהודים לגויים, איפשרה מעבר חופשי לגויים ועכבה למשך שעות את היהודים. עשרות יהודים התייאשו ופרשו, רבים אחרים הצליחו לעלות להר הבית תחת מגבלות קשות ומפלות ותול מחרות קוליניות של האויב הערבי בהר הבית.

מה מחזיק את היהודים הרבים שמגיעים שוב ושוב למרות ההשפלות?
מה מושך יהודי לעלות להר הבית ולראות בלב שבור את החורבן הפעיל בחסות ממשלת ישראל?
מדוע ציבור הולך וגדל של יהודים מתחילים את החודש דוקא בהר הבית?

הם יודעים שכל יהודי שעולה להר הבית מהווה אבן נוספת בבנין המקדש שבדרך.
הם לא מקשיבים לערבים הצועקים, אלא שומעים בבית א-להים בקול רנה ותודה המון חוגג.
הם מתגברים על האפליה הגזענית השלטונית ומדמיינים איך "מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחוות לפניי, אמר ה'".
  
ראש חודש אלול בהר הבית. הרגליים בהר ציון ששמם, העיניים נשואות לבית המקדש

הם יודעים שכך יראה ראש חודש בבית שנבנה בקרוב בהר המוריה - הר הבית, כשהמוני בית ישראל יחליטו יחד לשנות את המציאות:


↓ ראש חודש בבית המקדש/ אברהם בורשטיין


פתיחה - קביעת ראש חודש על פי מולד הלבנה


לעתיד לבואא יקבע התאריך שבו חל ראש חודש, וממילא לוח השנה כולו, על פי הזמן שבו נראית הלבנה בחידושהב, ולא על פי לוח שנה הקבוע מראש. אם הלבנה נראית בחידושה ביום השלושים לחודש שעבר, קובעים את יום זה (בלבד) לראש חודש, ואם לא, את היום שלמחרת (בלבד).

ביום השלושים עד לזמן מנחה קטנהג ממתינים לביאת עדים שיעידו על ראיית הלבנה. אם יגיעו עדים עד אז, יקבע אותו היום כראש חודש, ובו יקריבו את קרבנות המוסף, ואם לא, ידחו את מוספי ר"ח למחרד.



מוסף ראש חודש


קרבן מוסףה של ראש חודש כולל אחד עשר קרבנותו: עשרה קרבנות עולה: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. ושעיר חטאת אחד. לקרבנות אלו מצרפים מנחות ונסכים - סולת שאותה מערבבים בשמן, ויין שאותו מנסכים על גבי המזבחז.

שוחטיםח את שעיר החטאת וזורקים את דמו ומקטירים אותו, ואחר כךט שוחטים את קרבנות העולה וזורקים את דמם. מוליכים את האברים לכבש ומניחים אותם בחלקו העליון של המזבחי ואחר כך מולחים ומקטירים אותם. לאחר מכן מקטירים את הסולת המעורבת בשמן ומנסכים את היין ע"ג המזבח. בעת ניסוך היין על גבי המזבח, הכהנים תוקעים בחצוצרותיא, הלווים שריםיב, והנגנים מנגנים. יש אומרים שהכהנים מברכים את העם ברכת כהניםיג.
 

התכנסות בבית המקדש


בכמה מקורות אנו רואים שהיה בעבר מנהג שציבור רב מגיע לבית המקדש בראשי חודשים. בנוסף בנבואות העתידיות מצינו שלעתיד לבוא הציבור יבואו ויתכנסו בבית המקדשיד.


הרחבות: 

א. הרמב"ם (קידוש החודש ה', ב') תלה את הדבר במציאות של סנהדרין: "ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה", וכתב שם הר"ח קנייבסקי (בשקל הקודש): "והרמב"ן כתב שלא מצינו הלכה זו אלא הטעם שאנו מקדשין וקובעין ע"פ החשבון הוא כמו שקבלו הגאונים שהלל הנשיא נכד ר"י הנשיא בראותו שמתבטלת הסמיכה עמד וקידש כל החדשים ע"פ חשבון זה עד ביאת הגואל וע"ז אנו סומכין וכ"כ הרבה ראשונים. וכתב בחזו"א דגם כונת רבנו אינו שהי' הל"מ לחשבון זה אלא הל"מ שיש רשות לחכמים לעשות חשבון קבוע שעל פיו יסודרו השנים ויתאימו שנות החמה ושנות הלבנה ועפ"ז קבע הלל ובית דינו את חשבוננו".

ועיין במאמרו של ד"ר שי ואלטר בקובץ 'יודעי בינה' קובץ ד', שהאריך להוכיח שלעת"ל יחזרו לקדש על פי הראיה.


ב. "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה" (רמב"ם קידוש החודש, א', ז').
"בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבים האצטגנינים שיודעין מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר, אם ידעו שאפשר שיראה יושבין ומצפין לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים, אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשין אותו, ואם לא נראה ולא באו עדים משלימין שלשים ויהיה החדש מעובר" (שם ו').

"חדש שיהיה תשעה ועשרים יום ויראה הירח בליל שלשים נקרא חדש חסר, ואם לא יראה הירח ויהיה החדש שעבר שלשים יום נקרא חדש מעובר ונקרא חדש מלא, וירח שיראה בליל שלשים הוא הנקרא ירח שנראה בזמנו, ואם נראה בליל אחד ושלשים ולא נראה בליל שלשים הוא נקרא ירח שנראה בליל עבורו" (שם ד').


ג. "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קודש, ולמחר קודש, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום" (משנה ר"ה ל:).

כוונת המשנה למנחה קטנה, כפי שכתב הרב ברוך כהנא: "אין מקבלים עדים ממנחה קטנה - מאירי ר"ה ל ע"ב, וטורי אבן שם (ד"ה התקינו), ושקל הקודש (ר"ח קניבסקי) הל' קידוש החודש ג, ה.  רש"י ביצה ה ע"א ורמב"ם בפירוש המשנה ר"ה פ"ד מ"ד נוקטים "עד הקרבת תמיד של בין הערבים", שהוא במנחה קטנה".


ד.  נאמר במשנה (ר"ה ל:): "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלוים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קודש, ולמחר קודש...".

ובגמרא: "מה קלקול קלקלו הלוים בשיר? הכא תרגימו: שלא אמרו שירה כל עיקר. רבי זירא אמר: שאמרו שירה של חול עם תמיד של בין הערבים. אמר לו רבי זירא לאהבה בריה: פוק תני להו: התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אלא כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם, ולומר שירה שלא בשיבוש. אי אמרת בשלמא אמור שירה דחול - היינו דאיכא שיבוש, אלא אי אמרת לא אמור כלל - מאי שיבוש איכא? - כיון דלא אמור כלל אין לך שיבוש גדול מזה".

וברמב"ם (קידוש החודש ג', ה'-ו'): "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל יום שלשים, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבאו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים, עמדו בית דין והתקינו שלא יהיו מקבלים עדות החדש אלא עד המנחה כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם: אם הגיע מנחה ולא באו עדים עושין תמיד של בין הערבים, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומקריבין מוסף למחר לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה...". לעומת דברי הרמב"ם רש"י שם הסביר שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש מדבר על ראש השנה ולא על כל ר"ח.


ה. מתי במהלך היום מקריבים את קרבן מוסף? כאשר מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה ממתינים ביום השלושים לביאת עדים, כדי לדעת האם היום ראש חודש או לא, וממילא עד שיבואו העדים לא מקריבים את קרבן מוסף. נותר לנו לברר מתי מקריבים את קרבן המוסף כאשר באו עדים כבר בשעה מוקדמת או לחילופין ביום ל"א לחודש שעבר כאשר לא באו עדים ביום האתמול, ויום זה הוא בוודאי ר"ח.

בעניין עבודות המקדש בשבת הארכנו להביא כמה שיטות בעניין זמן הקרבת התמיד והמוסף. נעתיק כאן בקצרה את מסקנות הדברים לעניינינו, כפי שנראה לכאורה משיטות הראשונים והאחרונים.
- לדברי רש"י הקרבת המוסף נעשית בצהרים בשעה שישית.
- לדברי המהרי"ל זמן הקרבת התמיד בשבת מאוחרת (משום שינת שבת), והוא לומד זאת מפסוקים שנאמרו לעניין שבת, וממילא בר"ח קרבן התמיד קרב כרגיל בשעה מוקדמת, וכ"נ דעת המרדכי.
- לדברי הגר"א נלמד מפסוקים שיש להצמיד את תמיד של שחר למוסף, ולכן מאחרים בשבת את התפילה כיוון שאת המוסף יש להקריב מאוחר. ויש לעיין לשיטתו מה הדין ביו"ט ובר"ח.
- לדברי המהרש"א בדעת התוספות ייתכן שבשבת מאחרים את הקרבת התמיד כדי להסמיכו למוסף, אך זה דווקא בשבת שלא מקריבים נדרים ונדבות ואיננו צריכים למהר להקריב את התמיד. ולפ"ז בר"ח לא מאחרים.
- לשיטת המגן אברהם, אין חיוב להצמיד בשבת את התמיד למוספין, ולכן מאחרים את המוספין ולא מצמידים לתמיד, והתמיד קרב כנראה בזמנו בנץ החמה, (וסיבת איחור התפילה היא שאנו נוהגים בתפילה להצמיד שחרית למוסף), לעומת זאת בראש חודש משמע שמקדימים את המוסף כדי להסמיכו לתמיד.
עוד הבאנו שם את דברי הצל"ח שהסביר את תירוץ התוספות וכתב: "ועל זה תירץ הר"ש דהתם מיירי בשבת, פירוש דהך שאמרו מוספין בשש היינו בשבת, ובאמת בכל יום שיש בו מוסף היה ראוי להתאחר בשחיטת התמיד עד סוף זמנו כדי לקיים דבר יום ביומו הנאמר במוספין דהיינו מאוחר, ולסמוך מוספין לתמיד ראוי להתאחר גם בתמיד, אבל מחמת שביום הכיפורים היה מוטל כל העבודות על כהן גדול ומפני חולשה דכהן גדול לא היו מספיק לגמור כל עבודת היום אם היו מתעצלים בשחיטת התמיד... וכן ברגלים אפילו למ"ד נדרים ונדבות אין באים ביום טוב מ"מ רבו הקרבנות מאד עולת ראיה ושלמי חגיגה, וכיון שאי אפשר להקדים שום קרבן קודם לתמיד של שחר היו מקדימין התמיד וגם המוסף". לדברי הצל"ח לכאורה בר"ח שאין בו קרבנות רבים יש לאחר את שחיטת התמיד, ואע"ג שנראה שבזמן המקדש היו באים רבים למקדש ומקריבים קרבנות (כפי שנביא לקמן), מ"מ הכמות לכאורה אינה כה גדולה, וצ"ע.


ו. "ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם... ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד יעשה ונסכו" (במדבר כ"ח, י"א וט"ו).


ז. "ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד: ועִשרן עִשרון סלת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עלה ריח ניחח אשה לה': ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישת ההין לאיל ורביעִת ההין לכבש יין זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה" (במדבר כ"ח, י"ב-י"ד).

[ביחזקאל (מ"ו, א'-ז') נאמרו שיעורים אחרים: "...שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח: ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא והשער לא יסגר עד הערב: והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה': והעלה אשר יקרב הנשיא לה' ביום השבת ששה כבשים תמימִם ואיל תמים:  ומנחה איפה לאיל ולכבשים מנחה מתת ידו ושמן הין לאיפה: וביום החדש פר בן בקר תמימִם וששת כבשם ואיל תמימם יהיו: ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה", והסבירה הגמרא במנחות (מה.-מה:) כיצד הדברים מתיישבים עם הכתוב בפסוקים עיי"ש].

ח. אלו כהנים זוכים בעבודות הללו? הראשונים התייחסו לשאלה זו לעניין מוספי שבת. הרמב"ם (תמידין ומוספין ד', ט') כתב: "וכל שזכה בעבודה מעבודת התמיד של שחר הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף". אולם בתו"י (יומא כו:) הסתפקו בזה: "מספקא לרבי במוסף של שבת אם היו עושין פייסות או אותם של שחרית היו עושין זה אחר זה ולא תיקשי דאם כן נפישו להו פייסות דד' פייסות דמתני' בכל יום מיירי אבל בשבת איכא טפי", וכ"כ בתוספות הרא"ש שם. ולכאורה ה"ה למוספי ראש חודש. היעב"ץ (בפתיחה לעבודת מוסף ר"ח סעיף ב') התייחס לדבר זה לעניין ר"ח וכתב: "אמת הדבר דמשמע שמוספי ראש חודש שוין לשל שבת בזה. שהזוכין בתמיד של שחר זוכים בהן. מ"מ צריך ביאור איך יספיקו י"ג כהנים הצריכין לכבש אחד בלבד. וכאן יש ז'. מלבד הפרים שצריכין כ"ד לכל אחד מהן בפני עצמו. והאיל י"א והשעיר... ויראה שהיו נמשכין בפיס דתמיד כ"ד כהנים המספיקין כדי עבודת הפרים. והראשונים מהם שזכו בתמיד. קדמו לזכות בעבודות שכנגדן. בפרים ובכבשים. וכן לאיל ולשעיר. אבל מן הסתם לא עשו אחרים. אלא אלו בלבד כ"ד לכל היותר. ואחר שעשו עבודת בהמה אחת מן המוספין חזרו אותן עצמן לאחרת. ועשו כמו כן לכולם עד תומם". 


ט. האחרונים דנו מהו הסדר המדוייק של הקרבנות השונים. בבריתא בזבחים (צ.) נאמר: "דת"ר: והקריב את אשר לחטאת ראשונה - מה ת"ל? שאין ת"ל ללמד שתקרב ראשונה, הרי כבר נאמר: ואת השני יעשה עולה! אלא זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולה הבאות עמהן, בין חטאת העוף לעולת העוף, בין חטאת בהמה לעולת בהמה, ואפי' חטאת העוף לעולת בהמה...". הרמב"ם פסק להלכה (תמידין ט', ו'): "חטאת קודמת לעולה אפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שנאמר את אשר לחטאת ראשונה בנין אב לכל חטאת שהיא קודמת לעולה הבא עמה, וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואחר כך העולה". לפי זה מקדימים את החטאת. לעומת זאת במועדים כתובה בפסוק  המילה כמשפט ולכן מקפידים על הסדר האמור בפסוק ודוחים את הקרבת החטאת, אלא שיש מהאחרונים שסוברים שלומדים מהמועדים לר"ח ומקדימים את העולה.

בעבודת הקרבנות (סימן קמ"א) הביא מדברי הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) שמהם רואים שהחטאת קודמת: "ופר של ע"ז קודם לשעיר הבא עמו מפני שקדמו במקרא. ר' שמואל אחוי דר' ברכיה בעי מעתה של ראש חדש יקדום לשעיר הבא עמו מפני שקדמו א"ר בא מרי לית יכיל חטאת דידיה חסר [במדבר כח טו] על עולת התמיד יעשה ונסכו סמכו לעולת התמיד". (הכתוב כאן על פי תורת הקרבנות, תמיד ומוספי שבת ור"ח, פרק ל"ג הע' 7).


י. נאמר במשנה (שקלים ח', ח') בעניין מיקום הנחת האברים: "ושל ראשי חדשים נתנין מתחת (ס"א על) כרכוב המזבח מלמטה (ס"א מלמעלה)". משנה זאת הובאה בגמרא בסוכה (נד:-נה.): "...[דתנן] חלבי תמיד של שחר ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראש חדש ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמטה. ואמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו". והסביר רש"י: "ושל ראשי חדשים - אברים של מוספי ראשי חדשים נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח - למטה הימנו מעט, דהיינו, בחצי העליון של כבש, שכל הכבש - אורכו שלשים ושתים ואינו משפע ועולה אלא תשע אמות: השש אמות מן הארץ לסובב, והשלש מן הסובב ולמעלה - נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב". ובתוספות: "ושל ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח ולמעלה - והיא שנויה כן בסוף מסכת שקלים (פ"ח מ"ח) ואין גירסת הספרים שלפנינו נכונה".

הרמב"ם (תמידין ו' ג') פסק להלכה: "ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים כדי לפרסמו שהוא ראש חדש". והסביר הכס"מ: "ומ"ש ושל ר"ח נותנים על המזבח מלמעלה. בסוף שקלים משנה ושל ר"ח ניתנים על כרכוב המזבח מלמעלה ובירושלמי איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הילוך רגלי כהנים".


יא.  "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' א-להיכם" (במדבר י', י'). ובמשנה בסוכה (נג:): "בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש: שלש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים. ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע". וכתב המנח"ח (מצוה שפ"ד ס"ק א'): "והנה כ"פ מבואר תר"ת נראה דזה מה"ת ע' בסוף ר"ה אבל מה שמבואר דתוקעין תשע תקיעות ג"פ תר"ת על כל פרק נראה דזה אינו מה"ת ורבנן תקנו כן כ"נ" (המקורות מאנצקפ"ת ערך חצוצרות עיי"ש עוד).

יב. מהו השיר ששרים בר"ח? בדברי התנאים והאמוראים לא מצינו התיחסות מפורשת לשאלה זו. המאירי (ר"ה לא.) כתב: "שאר מוספים של שאר ימים טובים וראשי חדשים מפורשים במסכת סופרים ובשאר מקומות ואין זה מקומם". אולם במסכת סופרים שלפנינו הדבר אינו נמצא. הרמ"ע מפאנו (בשו"ת סי' כ"ה) כתב: "בשירי הלוים שאנו נוהגים לאמרם בבית הכנסת... בר"ח למוסף ולמנחה סדרנו ברכי נפשי גדלת מאד עפ"י המדרש הנעלם, כי לא מצאנו לו בגמרא סדר השיר, ונכון הוא, ואף על פי שבמסכת סופרים זכרו בו וישב עליהם את אונם, מ"מ ברכי נפשי עדיף לן".


יג. לעניין שבת הבאנו שהרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים י"ד, י"ד) כתב: "במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר". אולם התוספות (סוטה לח.) חולקים: "ולא הוה נשיאות כפים בכל יום אלא בעבודת תמיד... והוא הדין במוספין ובתמיד של בין הערבים". ועיין ביעב"ץ במה שכתב בעניין קרבנות ר"ח ובעניין קרבנות שבת.


יד. במספר מקורות מצינו שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מנהג להאסף בבית המקדש בר"ח: "לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח נלאיתי נשא". והסביר רש"י: "חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו' - ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם נאספי' לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לעכו"ם". וברד"ק: "...וכשתקראו מקרא קדש ותאספו ואתם נעצרים בביתי לקדש חדש או מועד שהיא יום שבתון ובלבבכם און ושוא לא אוכל אני לראות זה און ועצרה". בספר שמואל (א', פרק כ' פס' כ"ז-כ"ט) נאמר: "ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם: ויען יהונתן את שאול נשאל נשאל דוד מעמדי עד בית לחם: ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר...". הרד"ק בהסבר הפסוקים שם (בפס' י"ט) כתב: "...ותרגם ביום המעשה ביומא דחולא כלומר ביום חול שעושין בו מלאכה לפי שהיה נסתר עתה ביום ראש חדש כי נראה שהיה מנהגם שלא לעשות מלאכה בראש חדש כמו שהוא מנהג הנשים היום ואפשר כי מפני קרבן ראש חדש היו רבים פנויים ממלאכתם ובאים להשתחות לפני ה' וכן נראה בנבואת יחזקאל לעתיד".

בפסוקי התנ"ך מצינו מספר מקורות המכוונים לכך שיהיה לעתיד לבוא משהו מיוחד במקדש בראשי חודשים. בחתימת ספר ישעיהו (ס"ו, כ"ג): "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה' ". וביחזקאל (פרק מ"ו): "...שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח: ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא והשער לא יסגר עד הערב: והשתחוו עם הארץ פתח השער ההוא בשבתות ובחדשים לפני ה': והעֹלה אשר יקרב הנשיא לה' ביום השבת... וביום החדש". הפרשנים דנו כיצד להסביר את מעשהו של הנשיא ומהם הקרבנות שמקריב, יש שהסבירו שהכוונה לקרבנות מיוחדים ויש שהסבירו שהכוונה לקרבנות ר"ח הרגילים.

2 תגובות:

  1. יש לנו כ"ט יום לנסות לתרגל קבלת העדות בבית דין, הקטרת שעיר ראש חודש אותו אוכלים הכהנים שהוא חטאת נאכלת. [שעיר תיש בןשנה או שנתיים] נסכים ומנחה בל' אדר ב'. המולד הנראה הוא באותו ערב של ראש חודש. העדים יכולים להעיד בוואטטסאפ.
    העדות תוקרן על מסך מבקעת עין טב.[ליד גוש עציון] יום זה מיועד לכנס על מחצית השקל לשם תרגול קרבן פסח שיכול להיות ברצות ה' גם קרבן ממש לכשיוקדש וכן להעמדת מזבח חדש בציון עולת ראש חודש נעשה עליו זה אימורי השעיר. ושירי דוד נשיר מפי הלווים הכל כאמור בתפילת מוסף של ראש חודש.

    השבמחק
  2. יש לנו כ"ט יום לנסות לתרגל קבלת העדות בבית דין, הקטרת שעיר ראש חודש אותו אוכלים הכהנים שהוא חטאת נאכלת. [שעיר תיש בןשנה או שנתיים] נסכים ומנחה בל' אדר ב'. המולד הנראה הוא באותו ערב של ראש חודש. העדים יכולים להעיד בוואטטסאפ.
    העדות תוקרן על מסך מבקעת עין טב.[ליד גוש עציון] יום זה מיועד לכנס על מחצית השקל לשם תרגול קרבן פסח שיכול להיות ברצות ה' גם קרבן ממש לכשיוקדש וכן להעמדת מזבח חדש בציון עולת ראש חודש נעשה עליו זה אימורי השעיר. ושירי דוד נשיר מפי הלווים הכל כאמור בתפילת מוסף של ראש חודש.

    השבמחק