יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

שו"ת הלכתי: השמחה והצער בעלייה אל ההר

לשמוח או להצטער? || לראות את החורבן או את תחילת הבניין?

איך אפשר לשמוח בהר הבית כשרואים את בית המקדש חרב וגויים מקרקרים בהיכלו?  איך אפשר שלא לשמוח כאשר זוכים להתקרב למקום קדשו, דבר עליו חלמו עשרות דורות?  השאלות נשאלו באשר לעליה בימים רגילים ומבלי להתייחס למצוות השמחה ברגל ובפרט בחג הסוכות


↓ מאת: הרב הלל בן שלמה

שאלה 1: השמחה הגדולה בעלייה להר הבית: בעלותי אל ההר אני חש בשמחה גדולה. דורות רבים של גלות לא יכולנו לבוא ולהתקרב אל מקום השכינה – ועתה, הנה אני נמצא כאן לפני ה'! ההתרגשות הגדולה אוחזת בי מחדש, בכל פעם שאני נכנס. אני חש שהגאולה קרובה, ולא ירחק היום, ונוכל כבר לחדש את העבודה, ולבנות את בית המקדש!


האם כאשר אני עולה להר הבית - עלי לברך שהחיינו? האם אדם העולה להר הבית בפעם הראשונה צריך לברך שהחיינו? האם עליו לציין לעצמו יום זה כיום חג?


שאלה 2: הצער הגדול בעלייה להר הבית: בעלותי אל ההר אני חש בצער רב, ובתחושה גדולה של השפלה. אני רואה את המקום בו צריך להיות המקדש, ובו המבנה המסמל את שלטונם של אויבינו. אני מוזהר בטרם כניסתי על ידי השוטרים, שלא להתפלל, לא להתנענע, ולא לבצע כל מעשה הנראה כיהודי. מלווים אותי בכל צעד בו אני הולך גויים רשעים הצועקים כנגדי ומפריעים לי. אפילו לבצע את הקריעה על מקום המקדש, המסמלת את האבל הגדול על החורבן, איני מורשה לבצע שם.

האם כאשר אני עולה להר הבית – עלי לברך דיין האמת? האם אדם העולה להר הבית בפעם הראשונה צריך לברך דיין האמת? האם עליו לציין לעצמו יום זה כיום אבל?


תשובה: שתי התחושות נכונות. קודם כל אנו שמחים על עצם העלייה, כבכל שמחה של מצוה, וככל עבודת ה', שצריכה להיות בשמחה. אין מברכים שהחיינו על העלייה, אך הרוצה לבטא את התרגשותו בברכה זו, יכול ללבוש בגד חדש ולכוון גם על העלייה.

כאשר החורבן נגלה לנגד עינינו, אנו מחויבים לנהוג באבלות. יש לומר מזמורים המביעים צער על החורבן (כמו מזמור עט "באו גויים בנחלתך"), לקרוע כהלכה, ולברך "ברוך דיין האמת" - ללא שם ומלכות. ביום הראשון בו רואים את החורבן, יש גם להימנע מאכילת בשר ושתיית יין.

לטווח היותר ארוך, אנו אכן נוהגים בשמחה על הזכות שבעצם עלייתנו. כדאי לציין את יום העלייה הראשון כיום טוב אישי, בעריכת סעודה משפחתית, או באופן משמעותי אחר.



הרחבת דברים: נאמר בספר תהילים "שמחתי באומרים לי – בית ה' נלך" (קכב,א). דברים אלו נאמרו על ידי דוד המלך, עוד בטרם המקדש היה קיים. חז"ל מבארים, כי דוד המלך היה שמח מעצם העובדה שהיה שומע על אנשים המצפים לבוא למקדש – למרות שהיו אלו אנשים האומרים זאת מתוך לגלוג על דוד המלך, שידע שלא יזכה לבנין המקדש בימיו (מכות י,א ועוד). השמחה שאחזה את דוד המלך נבעה מהצפיה לעתיד של המקדש, וגם מעצם העיסוק של האנשים בעלייה למקדש.

הבדל משמעותי בין השמחה הגדולה בעלייה לרגל בזמן הבית לבין הצער בעלייה לרגל בזמן החורבן, מתואר במדרש איכה רבה (א,נב): "אמר רבי ברכיה: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא - לשעבר הייתי עולה וסלי בכורים על ראשי בהשכמה, שהיו אומרים 'קומו ונעלה ציון', ובדרכים היו אומרים 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים', בהר הבית מה היו אומרים 'הללויה הללו אל בקדשו', בעזרה היו אומרים 'כל הנשמה תהלל יה', ועכשיו – 'אדדם', דמומה סלקא דמומה נחתא. 'אלה אזכרה', לשעבר הייתי עולה בשירות ובזמירות לפני הקדוש ברוך הוא כמד"א (תהלים מב) בקול רנה ותודה, ועכשיו בכיה סלקא בכיה נחתא". 

בגמרא בסוף מסכת מכות (כד,ב) מסופר על רבי עקיבא וחבריו שעלו להר הבית בשעת החורבן. כאשר הם הגיעו להר הצופים הם קרעו את בגדיהם. אולם כאשר הם היו בתוך הר הבית, וראו שועל היוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו כולם לבכות, פרט לרבי עקיבא שהתחיל לצחוק. רבי עקיבא ניחם את חבריו באמרם, כי כשם שנבואת החורבן התקיימה, כך גם עתידה להתקיים נבואת הבניין. החברים קבלו את דברי רבי עקיבא באמרם "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

רבי עקיבא גם כן קרע את בגדיו ככל חבריו, למרות שהוא הרגיש בקרבו את האמונה בקיום נבואות הגאולה, דבר שגרם לו להתנהג בהר הבית הפוך מאשר נהגו חבריו. ובאמת, חובת הקריעה אינה תלויה כלל ברגש של האדם – ואף בשעת שמחה אנו מוצאים, כי קיימת חובת קריעה. כך מבואר בגמרא בברכות, שאדם המקבל ירושה גדולה במות אביו, מברך דיין האמת על הפטירה, ושהחיינו על הירושה. כך מסופר בספר החשמונאים, כי כאשר טוהר המקדש בזמן החנוכה – החשמונאים אשר ראו את המצב במקדש קרעו את בגדיהם, למרות שהמדובר היה ברגע משמח, של כיבוש המקום והצלתו מידי המטמאים אותו (וממילא ברור שאין לקבל את דברי האומר, שהשמחה על כיבוש המקום או השליטה הישראלית מבטלת את הצורך בקריעה). אמנם, מאחר שקריעה זו אינה אלא מדרבנן, יש מקום לומר, כי בשעת הצורך – כמו מפני כבוד הבריות, ניתן להקל ולהימנע מלקרוע, אך בוודאי שלכתחילה יש לקיים את המצוה כתיקונה.

כמה מן הפוסקים כותבים, שאין לאדם לאכול בשר או לשתות יין ביום הראשון בו הוא רואה את המקדש בחורבנו (מובא במשנה ברורה תקסא,ד); וכמה מהם הרחיבו בהנהגות הנוהגות לכל הרואה את המקדש בחורבנו: "שחייב להשתחות ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל על חורבן בית המקדש, ולקונן ולומר: מזמור לאסף וכו' עד סוף, וכשקורע מברך ואומר ברוך דיין אמת (אך בלי שם ומלכות) כי כל משפטיו צדק ואמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא ואתה צדיק על כל הבא עלינו..." (מובא במשנה ברורה תקסא,ו). 

מאידך גיסא, על האדם לשמוח על הזכות שנפלה בחלקו לעלות להר הבית, דבר שלא כל אדם זוכה לו. וכך אנו מוצאים שהרמב"ם (באגרת המובאת בספר חרדים פרק ג) ציין כימי חג לו ולזרעו אחריו, את הימים שבהם התפלל בהר הבית ובמערת המכפלה (והדגש המרכזי בדבריו שם על קביעת ימי החג, מתייחס לעלייתו להר, כפי שהוא מסכם שם את דבריו בתפילה, שכשם שזכה להתפלל בה בחורבנה, כך יזכה להתפלל בה בבניינה). מסתבר לומר, שהוא הדין לכל אדם מישראל, שמן הראוי שיציין כיום חג משפחתי את היום הראשון בו הוא זכה לעלות להר הבית.

בעצם העלייה להר הבית, אין מקיימים מצוה המחייבת בברכת שהחיינו. אולם אם אדם מתרגש מאוד ורואה צורך לברך, הרי שהוא יכול ללבוש בגד חדש המחייבו בברכה זו (ואינו חייב לקרוע בגד זה – אלא יכול ללובשו אחרי שיראה את המקום ויקרע כדין), ולכוון גם על עלייתו – כפי שכתבו הפוסקים גם בנוגע למי שמניח תפילין בפעם הראשונה (ראה בביאור הלכה סימן כב); וכפי שנוהגים רבים לברך שהחיינו על טלית חדשה תחת החופה, ולכוון בזה גם על הנישואין.


נראה לומר, שכיום ישנו טעם נוסף בגללו כדאי לאדם לציין את יום עלייתו אל ההר בכל שנה – והוא, כחלק ממצות דרישת המקדש. כאשר האדם חוגג ומציין את עלייתו, הרי שהוא מעלה בכך את המודעות לעלייה להר הבית; ובפרט בימינו יש חשיבות לדבר, כאשר הר הבית עזוב בידי אויבינו, בשיתוף מקטרגים רבים מבני עמנו, ובקושי יש דורש ומבקש למקום, הרי שיש לעורר על הדבר – "ציון היא דורש אין לה – מכלל דבעיא דרישה". מסתבר, שדרישה באופן של שמחה מקרבת את לב האדם לקיום המצוה יותר מאשר בדרכים אחרות.

אין תגובות:

פרסום תגובה