צפו: שלוש דקות על יום העצמאות ובית המקדש

בלתי סביר שחוזי המדינה לא חלמו על המקדש || הרב עזריה אריאל

בסרטון ליום העצמאות ויום ירושלים אומר הרב עזריה אריאל ממכון המקדש: "בלתי סביר שחוזי המדינה לא חלמו על בית המקדש"

↓ הרב עזריה אריאל/ מכון המקדש

מאות בתרגול הדלקת מנורת המקדש והקרבת התמיד

מתכוננים לחידוש עבודת המקדש || חנוכה וראש חודש טבת

מאות השתתפו בהכנות לחידוש עבודות המקדש • תרגול הדלקת מנורת המקדש • חנוכת המזבח • הקרבת התמיד • מוספי ראש חודש • קרבנות הנשיאים • ברכת כהנים • מקווים להפסיק את התרגולים ולהתחיל בדבר האמיתי • מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּון תָּכִין וְעולַת ראשׁ חודֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו וּשעִירֵי עִזִּים נַעֲשה בְרָצון. וּבַעֲבודַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשמַח כֻּלָּנוּ וּבְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ הַנִּשְׁמָעִים בְּעִירֶךָ. הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבְּחֶךָ.

↓ מתרגלים ומתכוננים לדבר האמיתי

מאות השתתפו היום בתרגול הדלקת מנורת המקדש וחנוכת המזבח. הארוע התקיים ברחבת הקרדו שבעיר העתיקה בירושלים ואורגן על ידי מכון המקדש והמטה המשותף של תנועות המקדש.

הרב ישראל אריאל שליט"א הנחה את הערב והסביר לנוכחים על כל שלב במהלך תרגול העבודות, אשר כללו: חנוכת המזבח, הדלקת מנורת המקדש, הקרבת התמיד, מוספי ראש חודש, קורבנות הנשיאים וברכת כהנים.



פרופ' הלל ויס, אשר כובד כזר בהדלקת נר אחד במנורה, נשא דברים מרגשים על חידוש עבודת המקדש לאור התהליכים העולמיים להם אנו עדים בשנים האחרונות. 

הרב עזריה אריאל שליט"א הציג את השמן הטהור שהופק במיוחד למנורת המקדש והסביר כיצד ניתן להפיק בימינו שמן זית זך כתית למאור בטהרה גם ללא אפר פרה אדומה. הרב עזריה אריאל ציין שהפקת השמן הטהור נעשה בשיתוף עם תנועות המקדש.



במהלך הערב שר הקהל משירי המקדש לכבוד מעמד ההכנה לחידוש עבודת המקדש ולכבוד חנוכה וראש חודש טבת, תוך שמחה של מצווה.

בתחילת תרגול קרבן התמיד נערך בין הכהנים פיס, כפי שהיה נהוג במקדש. עבודות התמיד חולקו בין הכהנים בהתאם לתוצאות ההגרלה.



על דגם המזבח שהוצב במקום, הועלו דגמים של בעלי החיים - כבשים, אילים, פרים ושעיר, כפי שהקריבו הנשיאים במשכן בעת חנוכת המזבח וכפי שאמורים לעלות על גבי מזבח העולה כתמידים ומוספי ראש חודש.

בסיום הארוע נערכה ברכת כהנים כפי שנערכה במהלך הקרבת התמיד, מדי יום בבית המקדש.



הארוע הצטיין בארגון מופתי ומסודר ובעמידה בלוחות הזמנים. המארגנים מתפללים שלא יצטרכו לארגן עוד הרבה תרגולים של עבודות המקדש, אלא שניתן יהיה לגשת בקרוב לעבודת המקדש עצמה במקומה.

אנחנו כבר יכולים/ הרב עזריה אריאל

חידוש עבודת בית המקדש || הדבר אפשרי

התנגד בחריפות לחידוש עבודת הקרבנות בימינו
הרב אליעזר ולדנברג, ה'ציץ אליעזר' זצ"ל

"רוב גדולי התורה מתנגדים להקמת מקדש בימינו"? לא נכון. רוב הרבנים הצביעו על בעיות הלכתיות שצריך לפתור בדרך לכך, והיום בידינו לפתור 

↓ מאת: הרב עזריה אריאל

ארגוני המקדש, ששמו לעצמם למטרה לקדם את בניין בית המקדש וחידוש עבודתו, נשאלים מדי פעם: מדוע רוב גדולי התורה לא פועלים עמכם בעניין זה, וחלקם אף מתנגדים להקמת המקדש בימינו? שאלה זו מקפלת כמה הנחות הראויות לדיון, כגון: כיצד נמדדת גדלות בתורה בהקשר זה של ענייני המקדש? מכל מקום, בוודאי במצווה כללית כמו הקמת מקדש יש להתחשב בעמדתם של פוסקי ההלכה המקובלים על הציבור.

על מנת להשיב על השאלה נסקור בקצרה את הדיון ההלכתי בעת החדשה על חידוש עבודת הקרבנות. הראשון שהחל לעורר את הנושא באופן מעשי הוא הרב צבי הירש קלישר (תקנ"ה-תרל"ה, 1795-1874), ממבשרי הציונות, בספרו "דרישת ציון". הוא פירט את השאלות ההלכתיות והמעשיות הכרוכות בחידוש עבודת הקרבנות, ונתן להן מענה תורני. במסגרת זו התכתב עם גדולי התורה בדורו, כמו רבי עקיבא איגר והחתם סופר, וגם עם משה מונטיפיורי, בתקווה לקבל דרכו אישור מהסולטן התורכי להקרבת קרבנות. ספרו החלוצי היה זרז להתפתחותה של ספרות תורנית עניפה סביב השאלות שעורר והפתרונות שהציע.

מסקירה כללית של ספרות זו מתברר שרוב ככל גדולי ישראל מאז ועד עתה, גם אלה שהתנגדו לרעיון, לא שללו אותו באופן עקרוני בטענה שאין עלינו חובה לבנות מקדש ולהקריב קרבנות (כי הוא ירד משמיים, או כי "העם לא ראוי", למשל). הלא אנו אומרים בכל שבת בתפילת מוסף: "ושם נעלה ונראה ונעשה לפניך את קרבנות חובותינו... כמו שכתבת עלינו בתורתך". השיקולים העיקריים שכתבו הם "הלכטכניים", דהיינו, שלצורך חידוש העבודה קיימים תנאים הלכתיים שונים שאיננו יכולים למלא.

כך, למשל, כתב הרב אליעזר וולדנברג זצ"ל (תרע"ו-תשס"ז, 1915-2006), בספרו "ציץ אליעזר" (חלק יב סימן מז): "נזכיר בזה בסקירה אחת מה המה באופן כללי העיכובים הרבים בהלכה שישנן בזה, והמה: ידיעת כיוון מקום המקדש והמזבח ומידתו ואיכות בניינו; חיסרון אפר פרה; ריצוי ציץ; כהן מיוחס; בגדי כהונה; שקלי ציבור; משמרות כהונה; טמאי מתים וזבים". 

לא אכנס במסגרת זו לדיון פרטני בכל השאלות הללו, אלא לעיקרון יסודי. בסוג זה של נימוקים, יש משקל רב מאוד לשאלה מיהו הגורם שעוסק בבניין ובהקרבה. כשאנו אומרים "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולעשות חובותינו" – את מי אנחנו כוללים במילה "אנחנו"? האם את מתפללי בית הכנסת שלנו? תלמידי הישיבה שלנו? החצר החסידית שלנו? או שמא את כלל הציבור היהודי, לפחות זה היושב במדינת ישראל?

החתם סופר, למשל, שישב לפני מאתיים שנה בפרשבורג שבהונגריה, נאלץ לעסוק בנושא מתוך נקודת מבט פרטית ומקומית. הדיון המעשי היה האם קומץ מיהודי ירושלים המעטים בזמנו, לכשיקבלו אישור מהשלטון התורכי להיכנס לשטח הר הבית לשעות ספורות, יוכלו להכין בגדי כהונה כשרים, להקים מזבח מאולתר במקומו המתאים ולהקריב קרבן כהלכתו. אכן, אם זהו ההיקף של ה"אנחנו" – אזי באמת "אין אנחנו יכולים". ברם, מהרגע שמדינת ישראל שולטת בהר הבית הגיע הזמן לשנות את התפיסה ולפעול בגישה מערכתית וממלכתית. מעתה ואילך "אנחנו" פירושו העם היושב בציון. כאשר זוהי הגישה שתנחה אותנו, הבעיות דלעיל הופכות מרשימת מכשולים לרשימת משימות שעלינו להתארגן ולפתור, הלכתית ומעשית.

כך, למשל, ה'ציץ אליעזר' כרבים אחרים מציין כמכשול העומד בפנינו את העובדה שאין בנמצא ציץ זהב טהור (הנחוץ להתרת ההקרבה בטומאה, ואין כאן המקום להאריך), וזאת בהנחה לא מנומקת שאין לנו אפשרות ליצור ציץ. מדוע?! ברוך ה', במכון המקדש כבר קיים ציץ מוכן לאחר שהוקדשו לכך משאבים רבים, בחומר וברוח. מלבדו מוכנים שם כבר כמעט כל כלי המקדש מוכנים וכשרים לעבודה. 

דוגמה מובהקת אחרת היא פרט אחר שהזכיר: "שקלי ציבור", כלומר, ההלכה שקרבן ציבור צריך לבוא מכסף שנאסף מהציבור. אכן, אם השאלה מנוסחת כ"האם החתם סופר עם רבי עקיבא איגר ותלמידיהם יכולים להקים מקדש?" – זהו שיקול משמעותי. אבל אם אנחנו חיים במדינה מאורגנת, שגובה מסים לכל צורך ציבורי, וקיימים אמצעי תקשורת מהירים ליהדות התפוצות – האם השיקול הזה עומד בתוקפו? 

כך גם לגבי זיהוי מקום המזבח: אם השאלה היא "האם אנחנו כבר יודעים לזהות בבירור את מקום המזבח?", ניתן להתפלפל ולטעון שהנתונים שקיימים בידינו כיום אינם מספיקים לכך. אבל אחרי כחמישים שנה שעם ישראל שולט בהר הבית הגיע הזמן לנסח את השאלה אחרת: "האם בכוחו של עם ישראל כיום לאתר את המקום?". והתשובה הנכונה לשאלה זו היא: גם לדעת מי שסובר שהנתונים הידועים כעת אינם מוחלטים, קרוב לוודאי שחפירה יסודית תחשוף ממצאים חדשים שיאפשרו זיהוי מוחלט (די לנו בשרידים משני קירות מקבילים של העזרה כדי לקבל את כל המידע הנחוץ). 

אפילו לגבי שאלות הלכתיות מובהקות שאינן תלויות בבירור המציאות על ידינו, כגון יחוס הכהנים, קיים הבדל גדול בין כוח ההכרעה למעשה של רב הדן בדבר באופן עצמאי ומגיע למסקנה שניתן לסמוך על ייחוס הכהנים הלכה למעשה, לבין קבוצת גדולי תורה שמתכנסת ללבן את הנושא. אף טרם נעשה נסיון של ממש לרכז את כל המידע הקיים על משפחות כהנים שכהונתם בטוחה יותר מאחרים.

לכן, לא נכון לומר ש"רוב גדולי התורה מתנגדים להקמת מקדש בימינו". רוב הרבנים הצביעו על בעיות הלכתיות שצריך לפתור, ועל פי נקודת המוצא לדיונם ועל פי הנסיבות בהן הם חיו לא היה להן פתרון, ולכן הם אמרו שאי אפשר לבנות מקדש. גם גדולי התורה החיים בדורנו, בדרך כלל אינם רואים את עצמם מסוגלים להוביל את כלל הציבור לאיזשהו מעשה רחב, הן בגלל השלטון החילוני והן בגלל התפלגות הדתיים לסיעות וכיתות, כשכל רב ואדמו"ר הוא מנהיג לחוגו בלבד. 

כך כתב במפורש הציץ אליעזר בתשובתו הנ"ל: "הפיזור הגדול בדיעות וההשקפות והבדלי הגישות השונות, נוטל לגמרי את האפשרות של איזה ביצוע שהוא... ובמיוחד ומעל לכל כאשר לדאבוננו השלטון ויכולת הביצוע מסור בידי פורקי עול שדבר אין להם עם ההלכה". הגישה של ארגוני המקדש היא אחרת: אם נושא מסוים דורש התארגנות ציבורית מקיפה, השקעה כספית גדולה, או חיפוש פרה אדומה בכל קצוי תבל – יש להאמין שזה אפשרי, לארגן ולעשות. אם נחוצה הסכמה ציבורית רחבה – יש לעשות חריש עמוק בלב הציבור כפי שמקדמים כל נושא ציבורי חשוב. ואכן, אותם רבנים שבדרך כלל אינם פועלים בענייני המקדש, כאשר הם באים לבקר במכון המקדש ולומדים על מה שכבר נעשה, על המחשבה הרבה שעומדת מאחורי כל כלי ובגד, הם מביעים את התפעלותם ותמיכתם.

זוהי הגישה שהנחתה את מבשרי הציונות, שהביאו בעזרת ה' ובחסדיו העצומים להתיישבות יהודית מקיפה בארץ ישראל ולהקמת מדינת ישראל. אפשר לדרוש עליהם את הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", כאנשים הזויים שרואים מעבר לאופק את מה שנדמה כעת לבלתי אפשרי, אך בסופו של דבר הציבור הלך אחריהם. בימינו, השינוי שנדרש מאיתנו קטן הרבה יותר בהשוואה לשינוי שעם ישראל כבר עבר במאה וחמישים השנים האחרונות. עלינו "להגדיל ראש" ולחשוב על המקדש מתוך ראייה רחבה, כיצד ניתן להוביל ציבור לעשייה: בלימוד הלכות המקדש לכל אחד בביתו, בביקור במכון המקדש, בתרומה כספית ובהשתתפות באירועים כדוגמת תרגול קרבן הפסח. כך, בסייעתא דשמיא, תיפתרנה כל השאלות ההלכתיות והמעשיות הרבה יותר מהר, לשביעות רצונם של כל רבני ישראל. ו"עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו".

• הכותב הוא רב במכון התורני בית הבחירה שעל-יד מכון המקדש ורב קהילת 'משכן שמואל' בירושלים.

צפו: כך הכנו שמן טהור למנורת המקדש

שמן זית זך כתית למאור || הכל מוכן ומחכה לחזור פנימה למקום

הרב עזריה אריאל שליט"א מספר על הכנת שמן טהור למנורת המקדש שלב אחר שלב, לראשונה מאז החורבן.

↓ צפו בסרטון

שגיב טועה ומטעה/הרב עזריה אריאל

המסורת והממצאים בשטח תומכים

בזיהוי הזה. המקדש על מקום כיפת הסלע

אודה ואתוודה: לאחר תקופה ארוכה שבה נהגתי לעלות להר הבית, שוחחתי עם אנשים שהתרשמו משיטתו של שגיב וניסו לשכנע אותי בצדקתה. קיבלתי על עצמי שלא לעלות להר עד שאמצא זמן להתמסר לבירור העניין, שהרי לדעת שגיב אסור לעבור בדרום ההר, מקום שבו נוהגים רוב העולים להר להיכנס לאחר טבילה בלבד. במשך שנתיים לא עליתי. לאחר מכן שמעתי את הרצאתו הארוכה של ד"ר שגיב, קראתי את מאמריו והשתדלתי להתעמק ככל שנדרש.

מסקנתי ברורה: השיטה הדרומית של שגיב היא טעות מוחלטת מראשיתה ועד סופה. אמנם הרצאתו של שגיב נשמעת משכנעת למדי, אבל בדיקת מקורותיה מעלה תמונה שונה לחלוטין: הוא מתעלם ממקורות כתובים וממצאים הסותרים את דעתו, ומעניק פרשנות בעייתית למקורות שאותם הוא מזכיר. נקודות החוזק במחקרו של שגיב ניתנות להסברה על נקלה בדרכים אחרות מאלו שבחר בהן.

השיטה שממקמת את המקדש ברמת כיפת הסלע שבמרכז הר הבית כיום ("השיטה המרכזית"), מתבססת על שני עניינים עיקריים:

א. המסורת. מזה למעלה מאלף שנה, קיימות עדויות חוזרות ונשנות על כך שאבן השתייה מצויה תחת כיפת הסלע. למשל מדרש 'נסתרות דרשב"י': "המלך השני שיעמוד לישמעאל יהיה אוהב ישראל, וגודר פרצות היכל, ועושה לו השתחוויה על אבן השתייה". הכוונה היא ללא ספק לעבד אלמאלכ, בונה כיפת הסלע. מסורת זו הובאה גם בתשובת הרדב"ז: "הדבר ברור, שתחת הכיפה שם אבן השתייה בלי ספק". כנגד מסורת זו, מנסה שגיב "לייצר" מסורת חלופית יש מאין. אין אף מקור קדום שמציין את מקום המקדש על פי שיטתו.

ב. ראיה חשובה נוספת לזיהוי ה"צאכרה" כאבן השתייה עולה מההשוואה בין פני הקרקע בהר הבית כיום, לבין תיאור מבנה הר הבית במסכת מידות. הפרש הגובה בין הרמה המוגבהת בהר הבית לבין ראש סלע ה'צאכרה' שבכיפת הסלע הוא שלושה מטרים, בהתאמה לתיאור במשנה על 12 מדרגות שהיו בין העזרה להיכל, וגובהן הכולל שש אמות (מידות ג,ו). כמו כן, יש התאמה בין הנאמר במסכת מידות לגבי העלייה מהר הבית לעזרת נשים וממנה לעזרה, לבין הפרשי הגובה הקיימים כיום בשטחים המקבילים למקומות אלו, לפי זיהוי זה.

ראיה נוספת מקיומו של הקיר המזרחי של הרמה, שבניגוד לכל כותלי הר הבית עומד במדוייק בכיוון צפון-דרום. הדבר מתאים להפליא לירושלמי בערובין (ה,א): "כמה יגעו נביאים הראשונים לעשות שער המזרחי שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז... שהוא מכוון כנגד זריחת החמה". פירוש הדברים: שער ניקנור פונה בדיוק למזרח, וכך גם ביום הארוך ביותר וגם ביום הקצר ביותר זריחת השמש האירה את חזית האולם דרך השער. לאור זאת הגיוני ביותר להניח שהקיר המזרחי של רמת כיפת הסלע משמר את מקום שער ניקנור.

וכעת להתייחסות לטענות שגיב:

ייחוס חומות הר הבית לימי אדריינוס מעורר שורה של קשיים חמורים: בימי אדריינוס ולאחריו, ירושלים היתה עלובה למדי, ושימשה בעיקר כמקום מגורים לחיילי הלגיון הרומי העשירי (אטלס כרטא לתולדות ירושלים, עמ' 53 והלאה). לא היו לה כלל חומות במשך תקופה ארוכה, עד שלהי המאה ה-3. האם יתכן שלעיר בינונית הוקם מקדש בהשקעה עצומה כל כך, עבודת פרך של אלפי אנשים במשך שנים?

החפירות סביב כותלי הר הבית העלו ממצאים רבים מימי בית שני, וכמעט לא מהתקופה הרומית. כך כותב שגיב עצמו: "הממצאים הרומאיים מימי התקופה הרומית המאוחרת המוגדרת מהמרד הגדול עד תקופת קונסטנטינוס דלים בהיקפם, ובעיקר נמצאו רעפים עם חותמת של הלגיון העשירי. מיעוט הממצאים מפתיע לאור העובדה שהלגיון העשירי שהה בירושלים כמאתיים שנה, יותר מכל תקופת החשמונאים".

שגיב איננו ארכיאולוג, ואילו כל הארכיאולוגים תמימי דעים שחומות הר הבית הן הרודיאניות. שגיב מסתייע מהמטבע של אגריפס שנמצאה לאחרונה תחת יסודות החומה, כראיה לשיטתו שלא הורדוס בנה אותה. איפכא מסתברא: הרי יוסף בן מתתיהו כותב בפירוש שמלאכתו של הורדוס נשלמה רק סמוך לחורבן, ואין כל פלא בכך שנמצאה מטבע זו. הפליאה היא הפוכה: מדוע לא נמצאו ביסודות מטבעות או ממצאים מימי אדריינוס?

בשטח שאותו מזהה שגיב כמקום המקדש קיימים כמה בורות מים שנבדקו בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן, ולפי דבריו הם חצובים בסלע. לא יתכן, אפוא, שהמקדש נמצא בעומק האדמה תחת סלע האם.

סיתות אבני הכותל דומה לסיתות חומת מערת המכפלה, ושגיב אכן טוען במקום אחר שגם מערת המכפלה נבנתה בידי אדריאנוס, וממילא גם שאין זו מערת המכפלה כלל והאבות אינם קבורים שם. אם אנו מניחים שמערת המכפלה נבנתה על ידי יהודים, מוקירי האבות ושומרי המסורת על מקום קבורתם, ממילא מתבקש שגם סגנון הבנייה הזהה בהר הבית ייוחס ליהודים.

באשר לגודל אבני הכותל, שלטענת שגיב הן גדולות מדי עבור הטכנולוגיה שבימי הורדוס, הרי יוסף בן מתתיהו כותב במפורש על מקדש הורדוס: "בית המקדש נבנה אבנים לבנות ועצומות, גודלה של כל אחת כעשרים וחמש אמות לאורך, שמונה גובהה וכשתים עשרה רוחבה". "ואבני היסוד היו גדולות ארבעים אמה".

הדמיון למקדש יופיטר בבעל בק: המתחם בבעל בק נבנה ככל הנראה בימי נירון קיסר, בשליש הראשון של המאה ה-1, ולא בימי אדריינוס כטענת שגיב (אנצי' עברית ערך בעלבק). הדמיון בין המבנים של כיפת הסלע ואל אקצה לבין המבנים שם אינו משכנע. כמו כן, אין ידיעה ברורה היכן היה מקובל להניח את הפסל של הפרש במתחם שבו שני מבנים כאלו.

אספקת המים להר הבית: עין עיטם הוזכר בגמרא כמקום סמוך להר הבית, בגבול יהודה ובנימין. אם כן, לא מדובר על בריכות שלמה הרחוקות מאוד. מסתבר, אפוא, שהגמרא מציעה את עין עיטם כמקור אפשרי מני רבים שממנו הגיעו המים למקדש ולמקווה הגבוה שבו, ועל פי אפשרות זו למדה מכאן על גובה מעיין זה. אין להבין זאת כקביעה מוחלטת ועדות ברורה, כאשר משתמע מהגמרא שזו רק מסקנה אפשרית מהמקורות. יתכן בהחלט שמי המקווה שמעל שער המים היו ממי גשמים שירדו על גג אותה לשכה.

מבצר אנטוניה: אדרבה, וורן מדבר על שני חפירים, אחד מצפון לאנטוניה ואחד מדרום לה.

מבטו של אגריפס: אמנם הסיפור בכללו מהימן, אבל אין לדקדק בפרטיו. את ספרי יוסף בן מתתיהו יש לקרוא כפי שקוראים כתבה בידיעות אחרונות, כלומר בעירבון מוגבל, הן בגלל מטרות כתיבתו הספרותיות והן משום שספריו תורגמו ואינם לפנינו בלשונם המקורית. ממילא אין טעם לחשב חישובים דקים: מספיק שליהודים הייתה תחושה שאגריפס מסוגל לראות בכדי להכעיס. ואם באנו לדקדק בלשון יוסף בן מתתיהו משל היתה זו הלכה ברמב"ם, הרי כך לשונו: "היה מביט משם... על הנעשה בבית המקדש... לא היה זה ממנהג אבותינו לראות את הנעשה בבית המקדש ובעיקר את הקרבת הקרבנות". יוספוס לא כתב שאגריפס ראה את ההקרבה.

לסיכום: השיטה המרכזית, המקובלת בין רבנים וחוקרים ו"עמך ישראל", נתמכת ממסורת ארוכת שנים, ממקורות חז"ל ומן הנתונים הבסיסיים שידועים לנו על הר הבית וסביבתו. שיטת היחיד-כמעט של שגיב מתעלמת מכל אלו על סמך ראיות צדדיות, בעיקר נושא אמת המים ודמיון מסוים למקדשי עבודה זרה. השיטה הדרומית מזכירה סוג של קונספירציה. הקונסיפרטור ממקד את תשומת הלב בפרטים שוליים, נאחז בסבך בקרניו בכל בדל סתירה, מנפח אותה ומדחיק את היסודות הפשוטים.

יש להדגיש דבר נוסף: לצערי, שמעתי כבר מפי תלמידי חכמים ששיטת שגיב גרמה להם לא רק שלא לעלות להר הבית, אלא גם להתייאש מאפשרות בניין המקדש בימינו, ללא נביא שיצביע בדיוק על מקום המקדש. זו שגיאה חמורה ביותר: לכשתינתן לנו האפשרות, בעזרת ה', ניתן יהיה לברר את הדברים עד תום בעזרת בדיקות פשוטות מאוד באופן יחסי: בדיקה חוזרת בבורות המים של וורן בדרום ההר, שתוכיח בוודאות שהם חצובים בסלע ואינם 'חורבות המקדש'; איתור "שער שושן" בחומה המזרחית בעזרת חפירה פשוטה וכדומה.

אני מזועזע מהעובדה שמר שגיב, היודע ומצהיר בפה מלא שהוא בדעת מיעוט מבוטל, פועל (כעדותו במקום אחר) מול גורמים מדיניים ומקדם הסכם למסירת המתחם העילי של הר הבית לריבונות זרה, מאחר שהמקדש לדעתו שכן מתחת לפני הקרקע. קל מאוד לשכנע הדיוטות בתחום כמו אריק שרון, השגריר האמריקני ואחרים, ושגיב העז ללכת אליהם ולשכנע אותם בפתרון מדיני של חלוקת הר הבית על פי דעתו. אישים שעבורם מסירת מקום המקדש לזרים הייתה בגדר טאבו, היו מוכנים לפתע לעשות זאת אחרי ששמעו אותו. הדבר נורא ואיום, ומטיל צל כבד על הדיון.

• מאמר זה הוא תקציר מחוברת שעתידה לצאת לאור בנושא.