בית המשפט נועל בפני המשטרה את הדלת, אך מקפיד לפתוח לרווחה את החלון. אסור חלילה למנוע מיהודי להתפלל בהר הבית, אך יש לראות גם את הצד השני - אסור להביא לידי מצב שבו תהיינה מהומות. לכן, אם יש חשש למהומות, קורץ בית המשפט בחדוה למשטרה, רשאית המשטרה לנעול את ההר בפני יהודים ובפני תפלתם. שמעתם שוטרים? שמעתם ערבים? רוצים לחסום את היהודים - החלון פתוח בפניכם. (כולל סדור מיוחד לנכים אם אתם צריכים). אנא איימו במהומות ומבוקשכם יינתן לכם.
אז השבוע, בתשעה באב, נמנע מהיהודים לעלות להר. לשמחת הערבים והשוטרים הושב השקט. שלשים ערבים איימו במהומות ואפשר למנוע מהיהודים לעלות להר (שלא לדבר על כך שגם בימים כתקונם נמנעת מהם התפלה).
אבל היום, צעד בירושלים מצעד התועבה. רוב התושבים מתנגדים, רבים איימו במהומות, אבל בית המשפט עומד איתן על ערכי החופש. כאן הוא מקפיד לנעול את החלון על מסגר ובריח. המצעד יצעד, והמשטרה תאבטח אותו על אפה ועל חמתה.
מסתבר שבמדינת ישראל מובטח חופש רק לנאורים. וכידוע, השאיפה לקיום יחסי מין מופקרים וחסרי הגיון היא שיא הנאורות. נאורותו של האדם המשכיל באה לידי ביטוי מופלא ביכולתו לקים חיי מין הוללים כרצונו. זהו צלם אלהים שבאדם, מותר האדם מן הבהמה. ובפרט בכך שהאדם מתגאה בכך ומפרסם זאת בקול גדול. זה מעשה נאור שהגבלתו היא פגיעה בזכויות היסוד של האדם. אבל התקרבות אל ה' ותפלה במקום קדשו היא דבר חשוך. וכדאי לגייס ערכים כגון שמירה על הסדר, כדי לדכא אותו.
אני אינני מדבר בשם החופש לעשות כל דבר. התורה מלמדת שיש אמת אחת ויחידה ורק לה זכות הקיום. אבל אני מצפה שמי שחרת על דגלו את ערכי החופש, יהיה נאמן לדגלו שלו ויאפשר ליהודים את חופש הדת.
מי אשם. אשמים קובעי דעת הקהל שחנכו את העם שחופש המין הוא ערך מקודש ונאור שאסור להלחם בו, אבל זיקתם של יהודים להר הבית הוא ערך חשוך שיש מקום לבטלו.
אבל אשמים גם אנחנו, אם כל כך הרבה אנשים במדינה מאמינים שזכותם של המופקרים לצעוד בירושלים, אבל כל כך מעט יהודים מאמינים ודורשים את התפלה במקום קדשם, מה לנו כי נלין על בית המשפט והמשטרה?
אני מצרף שיר שכתבתי לפני שש שנים בערב שבת בלק, כאשר בית המשפט קבע שהמצעד יצעד בירושלים:
 |
| זקני מואב נמלכים בבלעם (אהובה קליין) |
מִצְעַד זִמְרִי בְּגַאֲוָה
מוּל כָּל הַזְּקֵנִים צוֹעֵד
פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד
בּוֹכָה הַכְּהֻנָּה וְהַזִּקְנָה
וְכִי מַה יוֹדְעִים הֵם לַעֲשׂוֹת?
לְהַרְבּוֹת אַהֲבָה וֶאֱמוּנָה
וּבְאֹהֶל מוֹעֵד לִבְכּוֹת
הֵן מֵרֹאשׁ בָּמוֹת וָבָעַל
וּבְרָאשֵׁי כָּל פְּעוֹרִים
מַשְׁמִיעִים קוֹלָם מִמַּעַל
אַבִּירֵי הַדִּבּוּרִים
כָּל הַאַתוֹנָאִים וְהַעִתּוֹנָאִים
יְחַנְּכוּ אֶת הֶהָמוֹן
וּבְקוֹל פְּתִיחוּת נָעִים
יְשַׁקְּפוּ פְּנֵי יְשִׁימוֹן
עַד דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב
אֶל אֱלֹהָיו יִקְרָא וַיִּתְעַשֵּׁת
בְּרָמְחוֹ בִּבְשָׂרָם יִקֹּב
וְקַרקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת
כִּי אָמְנָם בָּרוּך הָעָם
וְנִבְרְכוּ בוֹ מִשְׁפְּחוֹת אָדָם
אַךְ אִם כַּאֲרִי יִתְנַשָּׂא
יֹאכַל טֶרֶף יִשְׁתֶה דָּם
גַּם קֹב לֹא יִקֳּבֶנּוּ
מַה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל
אִם אֶל קֳבָתוֹ יִדְקְרֶנּוּ
תֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מִיִּשְׂרָאֵל
