מאה שנה בדיוק לפני הצנחנים הצה"ליים הגיע להר הבית קצין חיל ההנדסה הבריטית, צ'ארלס וורן. בשלהי חורף 1867 נחת הצעיר בן ה-26 בנמל יפו כשליח הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל. נמל לא היה השם המתאים ביותר באותה עת לחוף מוכה הסלעים החדים והמסוכנים שקידם את פניו, חוף שבמחצית השניה של המאה ה-19 ספינות נטו לדלג עליו ולהמשיך צפונה לבירות. שער הכניסה היחיד אל הארץ המובטחת מדרך הים היה אז מוגף כמעט לחלוטין.
"קורה לא פעם שמספר אוניות קיטור נאלצות בזו אחר זו לחלוף על פני יפו בלא להוריד את נוסעיהן, ולעתים קרובות הם מוחזרים לאלכסנדריה מבלי שעלה בידם לרדת אל החוף", כתב וורן בספרו 'ירושלים של מטה'. רק ברגע האחרון, כשספינתו כבר המשיכה צפונה בשל סערה לא חריגה במיוחד, נרגע לפתע הים ווורן שכנע את רב החובל לחנות בכל זאת בעיר הספר השכוחה.
הוא הופיע בארץ הקודש כנציג אחת המעצמות החזקות בתבל באותה עת, בעידן שבו חולשת השלטון העותמאני אילצה אותו לאפשר דריסת רגל משמעותית לקונסולים הזרים בירושלים. אף על פי כן, משנגעו הדברים להר הבית, סירב הסולטן התורכי להעניק לקצין הבריטי אישורים כלשהם לחפירה בו. הכניסה לשטח ההר למי שאיננו מוסלמי אמנם התאפשרה אז באופן חופשי יחסית, אולם עבודות ארכיאולוגיות של ממש לא הותרו – אז כהיום.
הספר מגלה שמה שהטריד את וורן לא מעט, היה רצונו להוכיח שהתיאוריה הפופולארית שרווחה באותם ימים בחוגי המחקר האנגליים לגבי מיקום המקדש היהודי, זו של ההיסטוריון ג'ון פרגוסון שסבר שמסגד אל אקצה שבדרום ההר מסמן את הנקודה שבה ניצבו הבית הראשון והשני, מוטעית מיסודה. לדעת וורן, שבניגוד לפרגוסון התבסס על עובדות שהכיר בשטח, המקדש ניצב בכיפת הסלע. קצין ההנדסה הוולשי היה מתוסכל מאוד לנוכח אי הצלחתו לשכנע בכך את עמיתיו למחקר באי הבריטי המרוחק.
קללה רובצת על הארץ
בהעדר אישור לחפור בהר, החל וורן לחפור במרץ סביב כתלי האתר המקודש. גם זאת תוך התנכלות בלתי פוסקת של הפחה התורכי לפעולותיהם של וורן ואנשיו. האחרונים נעצרו ופועליו סבלו מאיומים. אם לא די בתורכים, עשתה הקדחת שמות בצוות החופרים שלו ואף הפילה חללים. להערכתו פרצה המחלה בעקבות השהייה הממושכת מדי של החופרים הבריטיים בחללים התת-קרקעיים באזור מנהרות הכותל, שבאותה עת היו ספוגים שפכי ביוב. כך או אחרת, בתנאים קשים וכשהכסף המובטח שמעבר לים לכיסוי הוצאותיו כאן בושש להגיע, הצליח בינתיים וורן לחולל את מה שלפניו וגם לאחריו איש לא הצליח לבצע.
וורן מיפה את כל בורות המים בהר, חשף את אחד משערי ההר מימי הבית השני (שער וורן שבמנהרות הכותל) וסיפק בכך שירות חשוב לששת הדורות הבאים לפחות, שלא זכו כמותו לשזוף בעיניהם את החללים הנסתרים של ההר. ציירים שנלוו לוורן, כדוגמת ויליאם סימפסון, תיעדו אז חלק מהבורות, ומאז ועד היום, 150 שנה אחרי וורן וצייריו, האיורים שלהם והשרטוטים שלו הם פירורי המידע היחידים שיש לנו לגבי המרחבים התת-קרקעיים הבלתי נודעים הללו שבלב בירת ישראל. ב-38 מתוך 39 בורות המים של ההר, כך נדמה, לא צולמה אפילו תמונה אחת לרפואה בין 1870 ל-2016.
וורן היה מלא בוז לשלטון העות'מאני המושחת בעיר הקודש. "כל המנגנון מושתת על בסיס רקוב", הוא מסכם את רשמיו בסיום ספרו. "הדת המוסלמית הגיעה לשלב שבו היא בולמת כל אפשרות שגשוג של הארץ. התורכי לעולם לא ידע למשול כהלכה בארץ ישראל, ועד למועד צאתו תישאר הארץ בהכרח שוממה למחצה וכלא למחצה. הוא מעוניין להנציחה במצבה המדולדל כדי שלא תפתה ותעורר את תאוות הבצע של אומות חזקות יותר". "אין מקום לשיפור לפני הסתלקות התורכים", סיכם.
בתורכים תולה וורן את מה שתיאר כקללה הרובצת על ארץ ישראל כולה. הוא התקשה להבין מדוע אין בארץ כל דרכים סלולות מלבד זו שבין ירושלים ליפו, הבעייתית בפני עצמה. הוא גם סירב להשלים עם מחסור המים החריף והתמידי בירושלים. וורן מאריך לתאר איך בשלהי הקיץ, כשהתרוקנו הבורות הביתיים, החלו לשאוב בירושלים מים מבורות ציבוריים. "המוסלמים", כותב וורן, "שאבו את התוספת המעטה שנדרשה להם מהמאגרים שמתחת להר הבית, ואילו היהודים קנו מים מביר איוב". ביר איוב מזוהה כעין רוגל המקראי, מעיין המצוי כיום במרחק קצר מבית יונתן שבכפר התימנים. "היהודים עניים מאוד ואין ביכולתם לקנות מים", מוסיף וורן בהמשך.
"בשלהי העונה הועסקו בממוצע 35-40 חמורים בהבאת מים מביר איוב, עשרה מסעות מדי יום, שני נאדות עור על כל אחד, שכל אחד מהם מכיל ששה גלונים לערך (גלון = כ-3.78 ליטר. א"ס). יש בכך כדי לספק מדי יום 4,200 עד 4,800 גלון".
וורן זעם על כך. הרי אל העיר ואל הר הבית הובילה עוד מימי הבית השני אמת מים מבריכות שלמה שבגוש עציון, אמה שבמצב תקין יכלה לספק ברווח את כל צרכי המים העירוניים של אותה עת, ועוד היה נשאר עודף. שלוש שנים לפני בואו אכן תיקנה הממשלה התורכית את האמה העתיקה על חשבון התושבים, אולם התיקון נעשה בסגנון התורכי האופייני, כך ששבועות ספורים בלבד אחרי השלמתה כבר נזקקה לשיפוץ.
"הפלאחים המסכנים נאלצו להביא עמם אבנים וסיד, וכמובן העבודה נעשתה ברשלנות. התוצאה היתה שהמים זורמים בירושלים במשך שבועות ספורים בלבד בשנה. כשהמים זורמים לירושלים, הרי שמטים אותם אל הסראיה ואל המחכמה [בית המשפט המוסלמי בשערי ההר. כיום משמש כנקודת משטרה. א"ס], ואת העודף מזרימים אל 'הים הגדול' שבקצה הדרומי של הר הבית [הגדול שבבורות הר הבית, ברחבת מסגד אל אקצה. א"ס]. שם הם צונחים מגובה של שלושים רגל לערך ובסופו של דבר נאלצים שואבי מים לשאוב אותם שנית בדליים".
באותו תסכול מתאר וורן את פגישתו הראשונה עם "הפחה הצבאי שעומד בראש הכוחות במחוז ומופקד במיוחד על הר הבית": "ביקרתי אצלו ולמדתי רבות משיחתנו", לועג וורן. "מידע שמסר לי ביחס לארצו שלו עורר בלבי ספקות בקשר ליכולתו להבין בבירור מושגים גיאוגרפיים כלשהם". "הוא התפלא מאוד על שליחותי", ממשיך וורן, "לשם מה היא נחוצה? הרי אין מה ללמוד על בית המקדש. הוא יכול לספר לי מה מצוי מתחת לכל אבן, ואז פירט את כל האגדות הידועות היטב ביחס לאבן השתיה ולהר הבית וסיים את דבריו בהכרזה הבוטחת שאלה מצויים בצמרת עץ דקל שמשורשיו נובעים כל נהרות העולם, ושכל נסיון מצד פראנקי [כינוי רווח לאירופאים במזרח התיכון של אז. א"ס] כלשהו לחקרם יסתיים בשואה נוראה".
מחטט באבן השתיה
התעוזה של וורן מדהימה לעתים. רק לאורה אפשר להבין איך הצליח לחפור בסביבות ההר לעיני העות'מאנים העוינים ובלי אישור הסולטן. הנה תיאורו למה שנראה כשיא פעולותיו בארץ הקודש, כשערך בדיקה ארכיאולוגית באבן השתיה:
"באחד הימים, כשערכתי ביקור בתוך כיפת הסלע הבחנתי בדבר מוזר בחלקו הצפוני של הסלע. השעה היתה מוקדמת, המוסלמים האדוקים היו עסוקים בעניינים אחרים. וידאתי שאיש אינו מסתכל לעברי וניצלתי את שעת הכושר לדלג מעל לגדר הגבוהה הסוגרת על פיסת גן העדן הזאת ובחנתי את הסלע. זהו משטח גדול, אבל אני מיקדתי את תשומת לבי במיוחד בנקודה אחת שבה גיליתי שני שיירי מרצפות הפונות צפונה ודרומה, בהמשך סדק מוכר במשטח. במקום מסויים יכולתי להשחיל את ידיי בתוך הסדק וגיליתי שהיה שם חלל.
"בשל כל המסורות המופלאות המיוחסות לסלע הזה אסור היה להחמיץ את שעת הכושר הזו. שכן, אף שלא יכולתי לחדור אל בור הרוחות [בור סתום בתחתית המערה שבכיפת הסלע. א"ס] מהמערה שבפנים, תהיתי אולי אצליח כאן יותר. נאמר לי שאי שם על פני הסלע מצוי פתח מוזר, היכן שלפני ששים שנה הניח מישהו צינור, ועל אף כל מאמציו לא הצליח להגיע עד לקרקעית. נאלצתי לעשות הכל בגניבה שכן הסיכון היה רב, ואפילו שומרי המסגד לא ידעו מה בדעתי לעשות".
כמה ימים אחר כך שב וורן, חמוש במוט מתכת קטן מוסווה בשרוולו. כתמיד המתינו לו שני 'זאבטי' – מקביליהם של שומרי הוואקף של ימינו – שנתבעו לפקח על כל מעשיו. וורן התכונן לכך מראש וגייס שלוש נשים צעירות מקרב הקהילה הבריטית בעיר שהתבקשו להסיח את דעת השומרים מהעבודות שהקצין האנגלי עמד לבצע על אבן השתיה. סרן בחיל ההנדסה המלכותי, בן המשלחת של וורן, הוצב על המשמר ונדרש להזהיר את וורן על בואו של כל גורם מקומי בלתי צפוי וכן לסייע לשלוש הנשים במקרה חירום. חייל נוסף של וורן, רב טוראי אליס, צוייד בחבל ובסולם כהסוואה ונשלח לנקודה אחרת בהר כדי לבלבל את השומרים, ואילו לאדם שלישי, סמל בירטלס, הורה וורן להגיע לשער ההר באיחור כך שאחד השוטרים ייאלץ לעזוב את וורן בכדי להכניס את בירטלס.
"הזאבטי ראה שהחבל והסולם ברשותו של אליס וחשב לתומו שלא אוכל לעולל נזק כלשהו מתחת לכיפה ללא הכלים הללו, והניח שאני ממתין לאליס. האחראים למסגד וסתם הולכי בטל הדריכו את הגברות למטה אל המערה שמתחת לסלע, שעליו הייתי אמור לעבוד. משראיתי את האחרון שביניהם נבלע למטה דילגתי שוב מעבר לגדר, טיפסתי למקום הימצאות הרצפות ומתחתיהן החדרתי את המוט כדי לשלוף אותן".
ידיד מוסלמי של וורן, שנותר אלמוני ונטול שם גם בחלוף 150 שנה, המתין בתוך מבנה הכיפה כדי להזהיר את וורן במקרה שמישהו זר יתקרב. "ידידי המוסלמי זחל מאחורי עמוד כשהוא זורק מבטים אל עבר כל הפתחים בחרדה מיוסרת, מוכן לזנק החוצה במקרה שאתגלה ולהישבע שאני מחלל את הקודש. ניסיתי את כוחו של המוט בחלקה הצפוני ביותר של המרצפת. היא היתה קבועה בסלע בעזרת טיח וברגע שניתקה פיסה אחת, דחסתי אותה בקפדנות אל תוך החור שניקבתי, כך שאם אאלץ להסתלק משם בחיפזון לא אותיר אחריי כל עקבות שיעידו על מעלליי במקום.
"אחרי שלוש דקות בערך החלה המרצפת להשתחרר ועלה בידי להחדיר את אצבעותיי מתחתיה, אבל משקלה היה רב מדי לאדם בודד. ואף כי שרירי ידיי היו מפותחים מאוד הצלחתי אך ורק להרים את מרצפת האבן עד למחצית הדרך המובילה אל החור, ואז נקעתי את כתפי וזרועי השמאלית הידלדלה חסרת תועלת לצד גופי. במקרה פגעתי שוב באחדים מהשרירים בזרועי השמאלית שניזוקו מנפילה שנפלתי כארבע שנים קודם לכן במורד מתלול בגיברלטר. התקשיתי להרים את האבן בעזרת זרועי הימנית לבדה, וזו התנפצה בתוך הבור שמתחת – אשר התברר שעומקו שלוש רגליים בלבד (כתשעים סנטימטרים. א"ס) – ותוך כדי כך עוררה הד שזעזע את הבניין והתגלגל על פני כל השטח.
"במשך כל אותה עת הציגו הגברות שאלות אין ספור ביחס למה שנגלה לעיניהן במערה: האם ניתן לשכנע את לשון הסלע לדבר? האם חבש מוחמד את הטורבן שלו כאשר שרבב את ראשו מבעד לגג? מדוע זה בחרו אליהו, דוד ואברהם אתרי תפילה כה סמוכים זה לזה? והאם ניתן לשמוע קולות כלשהם בבור הרוחות? שוב ושוב עמדו על כך שיחזרו באוזניהן על הסיפורים, ויש להניח שהמדריך לא נתקל מעודו בחבורה המשתוקקת כל כך ללמוד על המסורת המוסלמית. כששמעו את קול הנפץ מעליהן ואת ההד המתגלגל סביב לא הפגינו כל אות להתרגשות, אף שלא יכלו לשער מה אירע. אחת מהן, בעזרת תושייתה הנשית, הרגיעה את חשדותיו המתעוררים של המדריך מששאלה האם החלה לנשוב רוח, שהרי נשמעה טריקת הדלת".
למעלה המשיך בינתיים וורן בקור רוח אנגלי מרשים בתהליך הבדיקה: "במשך כל אותו זמן התייסר ידידי המוסלמי בייסורי חרדה נוראיים והפציר בי להחפז. לבסוף, כששמטתי את האבן, נכנסה בו רוח עיוועים והוא הצהיר שכולנו נישחט ושעלי להסתלק מיד. הוריתי לו לשלוח אלי אדם שיעזור לי להרים שנית את האבן. בחיוך עגום על פניו אמר ידידי שהדבר לא ייתכן, שהרי אפילו הפחה רשאי להתקרב אל האבן רק פעם בשנה [כך נהגו המוסלמים באותה עת, שרק אחת לשנה הפחה התורכי – והוא לבדו – הורשה לעלות על הסלע ולנגב ממנו את האבק. א"ס]. הוא הוסיף שאם אניח לה במקומה ניתן יהיה להחזירה למצבה הקודם בלילה. שאלתי אותו אם יבקש מהפחה לעשות זאת עבורו, הצעה שלשמעה מרט את שערות ראשו והתחנן לפני לרדת משם. אבל אני רציתי אך ורק לערוך את הבדיקות אחרי שהסתכנתי בכך, וצללתי אל תוך הבור.
"גיליתי שפיסות המרצפת הללו הסתירו סדק בסלע שרוחבו כשתי רגליים (60 סנטימטרים) ואורכו 11 רגל (3.30 מטרים) והוא פונה צפונה, שם הוא חסום בקיר בנוי בגסות. באותה עת עומקו היה שלוש רגליים, אבל קרקעיתו היתה אדמה רכה או אבק, כך שלא יכולתי לוודא את עומקו הממשי. קשה מאוד לקבוע מה היה ייעודו של המעבר הזה.
"ידידי המוסלמי דחק בי לעזוב את המקום. אחרי שנטלתי את המידות הדרושות ירדתי מהסלע ויצאתי אל הרחבה החיצונית, ורק אז נשם ידידי לרווחה. רציתי לנסות שוב להחזיר את האבן למקומה אבל הוא החל להשתולל שנית. כשביקשתי לברר מדוע, השיב: 'אם יגלו אותך על גבי הסלע ישנו רק דבר אחד עלול לקרות, אבל אם יגלו אך ורק שהאבן הוזזה ממקומה, מי יעלה בדעתו שאתה עשית זאת? א-ללה הוא שהשליך אותה למטה'".
וורן תהה אם א-ללה מתכוון להשיב את האבן למקומה עוד הלילה, והידיד האסלאמי השיב שהוא משוכנע שכך יהיה. "לא היה עוד דבר לעשות שם", חותם הקצין הבריטי, "שכן לא יכולנו לפנות את תעלת השפכים לאור היום, ובלילה הופקדו שם שני שחורי עור שלא חדלו לחפשני בין הבאים. האם הם אלו שסייעו להחזרת האבן למקומה? את זאת לא אוכל לומר, אבל ימים ספורים אחרי כן גיליתי שהיא הושבה למקומה המקורי".
