מאמר: ישליו אוהביך / ותחזינה

גיליון 401 | ב‘ סיוון תשע“ג | פרשת במדבר

ישליו  אוהביך

אתמול, ביום רביעי, יחד עם עוד אלפי בני נוער מן הציבור הדתי - לאומי, עליתי לירושלים, עיר הבירה, עיר הקודש. כל מי שהלך בירושלים אתמול היה יכול להרגיש משהו לא רגיל - רחובות רבים ומרכזיים נחסמו, המונים פקדו את העיר, שירים הציפו את הרחובות. בתור יחיד בודד שפוקד את ירושלים ביום חגה, אומר את האמת, לא הרגשתי קדושה מיוחדת. לא הרגשתי שאני הולך בעיר הקודש, עיר אשר עיני ה' א-להי בה. האמת היא, אינני זוכר פעם אחת בכל ביקורי הרבים בעיר הקודש, על כל חלקיה, שהרגשתי תחושה של קדושה שאופפת אותי. הרגשתי קדושה במקומות אחרים, אליהם אני קשור מבחינה אישית - סובייקטיבית, אך דווקא בעיר הקדושה בעולם לא הרגשתי דבר... אני מתאר לעצמי שאינני היחיד שחש, או ליתר דיוק - לא חש, כך. בוודאי שירושלים מיוחדת, ותחושה חזקה פוקדת אותי כל אימת שאני מהלך ברחובותיה, אך לא הייתי קורא לתחושה הזו קדושה.

כוחה של תודעה חברתית

לחברה יש כח חזק מאד. ניקח שתי דוגמאות: כסף וכדורגל. על פניו, משחקי הכדורגל המשודרים בטלוויזיה ואליהם מרותקים מיליוני צופים הינם, בפשטות, משעממים. אין שום עניין מיוחד בצפייה בכמה גברים רודפים אחרי כדור ומנסים לבעוט אותו אחד על השני. אם כן - מה הופך את הכדורגל לכל כך מושך ומעניין? נראה שהתשובה טמונה בנרחבות החברתית של התופעה - מאחר שכל כך הרבה אנשים משוכנעים שמשחקי כדורגל הם דבר מעניין - הם הופכים להיות כאלה. אותו העניין בא לידי ביטוי בכסף. מצד עצמו, לשטרות ולמטבעות בהם אנו משתמשים בחיי היום -יום אין שום ערך אמיתי. אין שווי לנייר המודפס שאני נותן תמורת הסחורה שאני מקבל. אך העובדה שהכל מייחסים לכסף ערך, הופכת אותו לבעל ערך אמיתי, ואף גבוה.

כעת ניקח את התובנה הזו אל קדושתה של ירושלים. אנא, אל תפרשו את דבריי שלא כשורה - אינני טוען כי לירושלים אין קדושה מצד עצמה או מצד הבחירה שה‘ בחר מכל הערים עלי אדמות. אך קדושתה בעינינו, עיניו של עם ישראל, נובעת מתוך העובדה שכולנו, כאומה, מייחסים לה קדושה. שכולנו, כעם, מתמקדים ומתרכזים סביבה - מרוממים אותה. אסביר למה אני מתכוון...

”עיר שעושה כל ישראל חברים“

כל מי שראה את נהרות האדם שהציפו את רחובות ירושלים בשירה אדירה יכול היה להרגיש היטב כי הלב גואה והנפש מתפעמת - ופתאום ירושלים איננה עיר ככל הערים. אנחנו, עם ישראל (ובאמת אין זה משנה אם אנו דתיים -לאומיים, חרדים, חילונים, או כל הגדרה ותיוג אחרים) מתייחסים לירושלים כקדושה שבערים, ומשום כך היא כזו. או אם נגיד זאת אחרת - קדושתה של ירושלים נובעת מתוך יחסו של עם ישראל אליה.

מתוך הבנה זו נוכל להאיר באור חדש, מיוחד, אמירות ומימרות שונות שטבעו חכמינו ז"ל במקומות שונים. "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" מהלל דוד המלך את עיר ה‘ במזמור קכ"ב (פסוק ג) , ועל פסוק זה אומר ר' יהושע בן לוי בירושלמי: "עיר שעושה כל ישראל חברים" (חגיגה, ב ו). על פי הפשט מתכוון ר' יהושע בן לוי להגדרה ההלכתית "חבר", המכוונת לאדם שבקיא בהלכות טומאה וטהרה. אך המקרא יוצא מידי פשוטו, ומשמעותה החדשה של המילה חבר מוסיפה נופך חדש ומיוחד לדרשתו של ריב"ל - ירושלים מתייחדת ביכולתה המיוחדת לקשור בין כל חלקי עם ישראל, המלא פירודים ומחלוקות, ולעשות את כולם חברים זה לזה.

מעולם לא אמר אדם - צר לי

במסכת אבות מונים חז"ל רשימה של עשרה ניסים שנעשו בבית המקדש, והנס שחותם את הרשימה הינו: "מעולם... לא אמר אדם לחברו - צר לי המקום שאלין בירושלים" (ה, ה). על פניו נוכל להבין את המשפט הזה בשתי צורות: האפשרות האחת היא שהעיר ירושלים ”התרחבה“ פיזית, בדרך נס, וכך מעיר של כמה עשרות אלפי איש היא הכילה בתוכה מיליונים; והאפשרות השנייה היא שאף אדם לא הרגיש שצר לו המקום, ולא התלונן על הצפיפות הרבה. לאור ההבנה כי קדושתה של ירושלים נובעת מתוך התאחדות כל עם ישראל סביבה נוכל להבין שכאשר עלו כל ישראל ירושלים בזמן שלושת הרגלים הם לא אמרו "צר לי המקום" מפני שאיש לא הרגיש את עצמו . בתוך ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, כל הפרטים הפכו לשלם אחד, הגדול מסך החלקים, ומתוך כך - כל פרט וחלק הפסיק להרגיש את עצמו, כי אם את האומה כולה! נדמה זאת לפאזל: בעת שכל החלקים נמצאים ביחד בקופסא עומד כל אחד בפני עצמו, אך כאשר הפאזל בנוי וכל החלקים מחוברים זה לזה, מאבדת כל חתיכה וחתיכה בפאזל את חשיבותה ומשמעותה כחתיכה בודדת, והפאזל הופך לשלם אחד - המחבר בתוכו את כל החתיכות, ומרומם אותם למצב חדש - תמונה שלמה, יפה!

ונבנתה ער על תילה!

ביום ירושלים עמדתי בתפילת מנחה על מדשאות גן העצמאות, עיני עצומות, וחשבתי על כל האנשים שהולכים סביבי. כולם עלו ובאו לכבוד ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, שמחברת את כולנו, מאחדת את כולנו. ופתאום הפסקתי להתפלל על עצמי, על בעיותיי האישיות, על צרותיי הפרטיות. התפללתי עלינו כעם, כאומה, כלאום, שמכוחה של ירושלים עולה ומתקדש, מתחבר ומתאחד.

שאי עיניך סביב, ציון, וראי - כולם נקבצו ובאו לך! עוד ניבנךְ ותיבני, בתולת ישראל. עוד ישכון שלום בחיילךְ, שלווה בארמנו תַייךְ, למען ובזכות אחייךְ ורעַייךְ, שואלַיךְ - אוהבַיךְ!