מה טובו אוהליך יעקב! / לפרשת בלק

גיליון 111 | י“ד תמוז תשע“ג | פרשת בלק

מה טובו אוהליך יעקב!

על שפת צוק בלב המדבר, דרומית -מזרחית לים המלח, עמד אדם מסתורי לבוש שחורים. את עינו האחת כיסתה רטייה, ואת ראשו עיטרו זקן ושיער ארוכים ושחורים. מולו האירה השמש השוקעת בזוהר אדום את מחנה האוהלים ששכן בעמק המדברי תחתיו. על פניו הייתה הבעה אפילה ונבזית. הוא נשא את ידיו למרום, ופתח את פיו. בטרם הספיק להוציא מילה החלה לנשוב רוח קלילה, נעימה, ובידרה את זקנו ושערה. הבעת עיניו השתנתה, והמילים החלו לקלוח מפיו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל! כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים. ייזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירם מאגג מלכו, ותינשא מלכתו. אל מוציאו ממצרים, כתועפת ראם לו. יאכל גויים צריו, ועצמותיהם יגרם וחציו ימחץ. כרע שכב כארי, וכלביא מי יקימנו. מברכיך ברוך ואורריך ארור!" _{(במדבר, כד, ה - ט)}.

בפרשתנו מוכיחה התורה כי לקב“ה יש חוש הומור, והדרך בה מוליך את עצמו בלעם זוכה ללעג א -להי, עד ה 'פאנץ'-ליין' הסופי, עת פוצח בלעם חרף רצונו בשלשה מקרים שונים את פיו ומתחיל לשבח ולרנן את עם ישראל - עם ה'. השבוע הייתי רוצה לעיין בתחילת ברכת בלעם השלישית ובמשמעותה, ולחשוף מעט ממשמעות דבריו וממניעיו לברכה.

מה טובו - אוהל שילה ובית העולמים

"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל! כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים." הפסוק הראשון בברכה שגור על פינו, מפני שאנו אומרים אותו בכל יום לפני תפילת שחרית - בעת כניסתנו לבית הכנסת. יחד אליו צירפו חז"ל פסוקים נוספים המגדילים את כבוד בית הכנסת, את הרצון והכמיהה התפלל בו, ובקשה מה' שיהיו התפילות לרצון לפניו. אם נשים לב, כל הפסוקים תפילה זו הזו מדברים על בית ה‘ ספציפי - ולא על כל בית כנסת. הפסוקים הללו מדברים על בית המקדש.

ואכן, רש"י מביא שני הסברים על פשר ברכה זו, כאשר באחד מהם הוא אומר על פי מדרש רבה: "מה טובו אוהל שילה ובית עולמים [=המקדש] ... שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם" . ואכן, פירוש זה ראה קרוב פשט, שכן את הביטויים אוהל ומשכן אנו מוצאים לעיתים קרובות במקרא כביטויים וכינויים לבית המקדש (כמו אוהל מועד, משכן ה‘ וכד‘).

המקדש - כעץ שתול על פלגי מים

פסוקי ברכתו של בלעם מעוררים בנו אסוציאציות והקשרים שונים מפסוקים אחרים - ברכות אחרות מרחבי המקרא. הפסוק "כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים" מזכיר לנו את הפסוק הידוע מן הפרק הראשון בספר תהילים, בו מברך המשורר את הצדיק ומדמה אותו ל "...עץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה - יצליח" (ד) , וכן למקבילה שלו בספר ירמיהו - "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יירא כי יבוא חום, והיה עלהו רענן. ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי" (יז, ח). שני הפסוקים הללו מתארים עצים בעלי כושר פוריות והצמחה יוצאי דופן, אשר עליהם ופרותיהם ממשיכים לצמוח למרות קשיים כמו חום וכבצורת. את כוחם זה הם שואבים משורשיהם, הנטועים בפלג מים חיים. אם כן - בלעם מדמה את בית המקדש בברכתו לעץ איתן וחזק - אשר שתול היטב בקרקע פורייה ובאדמה טובה, ומצמיח פירות נאים בכל מצב.

ברכה זו מעוררת בנו אסוציאציה נוספת - גם היא מספר תהילים, ממזמור שיר ליום השבת: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה', בחצרות א -להינו יפריחו" (צב, יג -יד) הצדיק (אותו צדיק עליו דובר במזמור א' ובספר ירמיהו!) מדומה כאן לארז הנטוע בבית המקדש - בית ה'. הארז כידוע הוא העץ ממנו נבנה המקדש וכליו (כפי שמתואר בפירוט בפרק ו' בספר מלכים א') ואליו הם נמשלים במקומות שונים. (גם עץ התמר קשור לבית המקדש, כפי שעולה ממלכים א‘, ז כט)

נסכם עד לכאן - בלעם מספר בשבח בית מקדש א -להי ישראל, ומדמה אותו לעץ ארז איתן, עמיד ופורח, בעל כשורי פריחה מיוחדים במינם. את הדימוי זה אנו מוצאים גם כן במזמור צ"ב שבתהילים, שם מתואר העץ כפורח ומשגשג בבית המקדש, או ליתר דיוק - הוא המקדש עצמו!

פרח הלבנון

עכשיו אנו מבולבלים לגמרי. המקדש הוא בעצם עץ פורח ומלבלב? מה פשר הדימוי הזה? האם יש לו מקור או שהוא סתם שרשור של קונוטציות והקשרים מופרחים? ובכן, נראה שאכן כן, כפי שעולה ממדרש מדהים אותו כותבת לנו הגמרא במסכת יומא: "בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן - וכשהרוח מנשבת בהן נושרין" (כא ע"ב) . המדרש מתאר כי העצים אותם טבע שלמה בריקועי הזהב שעל קירות המקדש היו מלבלבים ומצמיחים פירות אמתיים ומוחשיים!

בית המקדש נמשל במקומות שונים לכרם או לשדה - שניהם אדמות פוריות המשמשות להצמחת פירות ולשגשוג העצים. בעצם, בית המקדש הוא אכן קרקע פורייה! אדמה המשמשת לפריחה וצמיחה - התעלות גשמית ורוחנית! בית המקדש הוא עץ, שיכול ליבול ולהתייבש ללא טיפוח, ויכול לצמוח ולתת פירות טובים ומתוקים - כל עוד נשקיע בו. הקשר שבין עם ישראל וריבון העולמים, אשר בא לידי ביטוי בבית המקדש, הוא קשר הדדי - כמו הקשר בשדה או בכרם. הקב “ ה מבקש את פרי ידיו של עם ישראל - הקרבנות, הביכורים. ה' מבקש מאיתנו לטפח ולהשקיע, לעבוד, לזמור ולזמר בבית המקדש. יחס זה של השקעה וטיפוח זוכה למענה אוהב מלמעלה - ניסים מופלאים, קדושה ושכינה - ה ‘ משרה את אהבתו על עם ישראל. אהבה זו מצמיחה את פירותיה על האדמה - ואת אותם פירות מביא עם ישראל לה‘, וכך חוזר המעגל חלילה. משל העץ שהוא המקדש הוא עמוק ומורכב, ויש עוד הרבה לעיין בו ולהעמיק את פישרו, פרטיו ורעיונותיו, אך לא זה המקום.

מזבחות בלעם וטעויות בלעם

בכל שלושת הפעמים שקדמו ל'קללותיו' של בלעם הוא מצווה על בלק להקים לו שבע מזבחות ולהקריב עליהם קרבנות לה'. תפיסה זו, הרואה במזבח את עיקר קיומו של המקדש, רואה בעצם בקב"ה כממלא תפקיד אצלנו, ובעת שאנו מקריבים לו קרבן אנו יכולים כביכול לשלוט בו ולצוות עליו לעשות כרצוננו. התפיסה המנוגדת, הרואה בבית ה ‘ כמקום חי ומלבלב, פורח וצומח, טוענת כי המקדש הוא בית בו אנו צריכים להשקיע, וממנו לקבל. בלעם מתייחס בתחילה למקדש כמקום של פונקציה שטחית, שמטרה סגידה לה‘ על ידי עבודת המזבח בלבד, והוא מתעלם מכל הווייתו של בית ה ‘ - הצומח והמלבלב , המתווה את הקשר הדואלי, הזוגי, בין ה' לאדם. בברכתו, לאחר שנתפקח מטעותו, הוא מהלל ומשבח את בית ה' - "כנחלים נטיו, כגינות עלי נהר. כאוהלים נטע ה', כארזים עלי מים."

...וכשנכנסו נכרים להיכל יבש, שנאמר: "ופרח לבנון אומלל". ועתיד הקב“ה להחזירן, שנאמר: "פרוח תפרח, ותגל אף גילת, ורינן כבוד הלבנון!" (יומא, שם)