פרשת וילך - הקהל את העם והתינוקות

מצוות הקהל || פרשת וילך

בפרשתנו יש שתי מצוות החותמות את תרי"ג המצוות: מצות הקהל ומצות כתיבת ספר התורה. במצות הקהל נצטווה כל עם ישראל לעלות לבית המקדש, במוצאי שנת השמיטה [השנה הנוכחית], בחג הסוכות, ולשמוע את המלך קורא מפרשיות התורה בספר דברים. ובשונה משאר המצוות, כאן התורה נותנת טעם למצוה זו: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא,יב). 

↓ מאת: הרב אבי כהנא

ההתכנסות במעמד הקהל, נועדה לשמוע וללמוד את התורה עמ"נ לירא את ה', ולקיים את כל דברי התורה הזאת. וכך גם אמרו חז"ל "הגברים באים כדי ללמוד, הנשים באות כדי לשמוע", אך באשר לטף, הילדים הקטנים, חז"ל נתנו טעם שאינו מפורש בפסוק: "והטף מפני מה הם באים? אלא כדי ליתן שכר למביאיהם" (חגיגה ג,א). 

אם מדובר בילדים קרובים לחינוך, אז העניין בהבאתם למקדש מפורשת בפסוק - על מנת שיראו את ה' - כלומר שהילדים יגדלו ליראת שמים (רמב"ן דברים לא,יב). אך באשר לילדים רכים שאינם מבינים כלום, חז"ל מסבירים שהוא "על מנת ליתן שכר למביאיהם". 

הסבר זה קשה: א. טעם זה אינו מפורש בפסוק. ב. מדוע לא ציוותה התורה לשאת על שכמנו אבנים כבדות ולעלות איתן לבית המקדש כדי ליתן שכר למביאיהן? 

נראה לתרץ, ששכר מביאי התינוקות הוא בכך שיגיעו הם וכל הבאים למקדש - ליראת שמים! כשיש ציבור גדול שכולו בא ומתעניין בדבר אחד, ובמקום אחד אין אמירה ברורה יותר מזו, מה העיקר בחיים ומה הטפל. 

וכן לגבי המקום - מהו המקום החשוב ומה המקום הטפל. אמרו חז"ל שאין השכינה שורה בפחות משני אלפים ושני רבבות בעם ישראל, ואם היה חסר אחד [אפילו תינוק] אין השכינה שורה (יבמות סג,ב). השכר למביאי התינוקות - שהשכינה תשרה על עם ישראל, ויגיעו כולם ליראת שמים. שנזכה כולנו להשראת השכינה ובמקום השכינה. 

ראש השנה והתשובה אל המקדש/ הרב ישראל אריאל

פרשת ניצבים || הרב ישראל אריאל

מנהג חדש התקבל בתקופתנו, הנקרא 'סיורי סליחות' • אנשים שעייפה נפשם מלומר 'סליחות', הולכים להתבונן באחרים, ב"עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" • נצא אף אנו ל'סיור סליחות' בעקבות עולי בבל, מחדשי הבית השני בראש השנה • נתבונן בהם, ונתעורר לחשוב, שמא ה'סליחות' שלנו אינן אלא הנצחת הגלות.

חנוכת המזבח בימי בית שני

↓ מאת: הרב ישראל אריאל/ מכון המקדש

נתבונן בזרובבל וביהושע בן יהוצדק מנהיגי הדור; מצב העולים הראשונים היה בכי רע; מספרם זעום - כארבעים אלף בלבד. המצב הרוחני ירוד, כן היו צריכים להעלות מס כבד שהטילה עליהם מלכות פרס. למרות האמור, עמדו והקימו את הבית שני. שלשה ימי ראש השנה ניתן לציין בתקופתם כפרק חדש בתולדות המקדש השני.

ראש השנה הראשון: עולי בבל שיקמו בחופזה את בתיהם בערים החרבות ועלו לירושלים, ככתוב (עזרא ג, א): "ויגע החודש השביעי' [תשרי]!... וייאספו העם כאיש אחד אל ירושלים". הם לא באו לקיים תפילות ימים נוראים בשירה ונגינה כבימינו, אלא עלו לירושלים עם כלי עבודה להקים את הבית השני מחורבנו, ככתוב: "ויבנו את מזבח אלהי ישראל, להעלות עליו עולות",זאת, בתוך הריסות המקדש. מנהיגי הדור שהיו חדורי אמונה, השכילו להביא את הציבור להכרה, כי תשובת הפרט בלי תשובה אל המקדש - אינה תשובה.

ראש השנה השני: למרות התנגדות העמים השכנים לבניין, והתנגדות מלכות פרס - העולים לא התייאשו, ככתוב (חגי א, א): "בחדש הששי [אלול] היה דבר ה' ביד חגי הנביא... לאמור: העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?!" כוונתו לומר: הנה עברו שמונה עשרה שנה מאז נבנה המזבח והתחדשה ה'עבודה' במקדש. בניתם בינתיים בתים לעצמכם והבתים ספונים' ומצופים בארז, ואילו "הבית הזה חרב!" מול דברי תוכחה אלו התעורר העם לבנות. הדבר התחולל ערב ראש השנה, ובכך הונחו נדבכי אבן ראשונים להקמת היכל ה'. 

ראש השנה השלישי: תפנית נוספת אירעה בראש השנה השלישי, עם עלייתם של עזרא ונחמיה מבבל, ככתוב בנחמיה (ח, יג): "וביום השני [של ראש השנה] נאספו ראשי האבות... אל עזרא הסופר". המנהיגים והעם קיבלו על עצמם בשבועה, לקיים את המצוות שבמקדש. וכלשון הכתובים (שם י): "אנו כורתים אמנה וכותבים, ועל החתום שרינו, לויינו כהנינו". מדובר ברשימה ארוכה של מצוות, כגון, מצות מחצית השקל, לחם הפנים, עולת התמיד, מוסף שבת, ראש חודש, ומוספי המועדים. כמו כן קיבלו על עצמם לסייע ב"מלאכת בית אלהינו"כלומר, להמשך את בניין הבית ועבודת הכהנים.

סיור סליחות' זה שעשינו, חושף בפנינו את גודלם של הראשונים. על כגון זה אמרו חכמים (שבת קיב, ב): "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים". ככל שאנו מתבוננים, עוטפת אותנו בושה: איזו גבורת נפש! למרות דלותם ולחץ הגויים עליהם - אלו המועטים קמו והקימו מקדש מחדש. ואילו דורנו – דור השפע, דור שזכה לחסד שמימי בשבירת עול הגויים מעל צווארנו, ובהקמת ממשלה בירושלים; במה עוסקים המנהיגים חילוניים ודתיים כאחד? באמירות קלושות: 'קימעא קימעא!' 'חכינו אלפיים שנה - נחכה עוד אלפיים!' לא גדלות של תורה יש כאן, אלא רפיסות ושפלות הנפש. מתברר, שהקטן בקטנים בדורו של זרובבל, הוא גדול שבגדולים מכל בני דורנו. גדלות בתורה אינה נמדדת בדיבורים, אלא בתשובה ובמעשים טובים. 

זוהי ההתעוררות לתשובה במובן האמיתי, להתנער מן התרדמה המתמשכת, ומהפניית העורף למקדש! כבר אמרו חז"ל (מדר"ש יג): "ישראל מאסו במקדש, ואינם רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו את בניינו, ככתוב: 'אחר ישובו בני ישראל.. ופחדו אל ה' ואל טובו' - זה בנין בית המקדש!" השוכן במקדש מצפה לתשובתנו: "שובו אלי - ואשובה אליכם!"

ותחזינה: בית הבחירה

גיליון 621 | כ“ה אלול תשע“ג | פרשת ניצבים - וילך

בית  הבחירה

פעם בשבע שנים, בחג הסוכות, התכנסו בבית המקדש מאות אלפי אנשים, אם לא מיליונים, למעמד מיוחד. אנשים, נשים, טף, זקנים - איש לא נעדר מהמעמד רב הרושם, בו קרא המלך בתורה לאוזני כל העם. המיקום שנבחר לא היה סתמי - כל העם שעמד בעזרת הנשים בבית המקדש ידע היטב כי כמה מאות מטרים בלבד ממערב להם שוכן ארון ה‘ - ובו לוחות הברית וספר התורה העתיק - ספר התורה שכתב משה רבינו בכבודו ובעצמו!

העיניים עצומות בדבקות, הידיים מונחות אחת על השנייה על גבי מפתח הלב, הרגליים צועדות שלשה צעדים מדודים, עקב אחר אגודל, לאחור. ביום תפילת שמונה עשרה. "...יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך, ושם נעבדך ביראה, כימי עולם וכשנים קדמוניות..."

החזון העתיק הטמון בין דפי התנ“ך התגשם. לנגד עינינו החלו עולים בהמוניהם גויים ועמים מן העולם כולו אל בית המקדש - לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ללמוד תורה ממקורה. מציון יוצאת תורה לעולם כולו, ודבר ה ‘ זורח מעיר הקודש ירושלים!

מה לתורה ולמקדש?

שלושת הקטעים שהובאו בפתיחה קושרים קשר עז בין שני תחומים שלכאורה לא קשורים. נפתח בפרק ל“א בספר דברים - פרשת וילך. בין הפסוקים י‘ - י“ג פורשת התורה את מצוות הקהל, בה מצווה עם ישראל לעלות לבית המקדש ולשמוע את הדברים הכתובים בתורה. לאחר מכן, לכאורה בלי קשר, בפסוקים כ“ה - כ“ו מצווה משה את הלויים והכהנים לשים את ספר התורה שכתב על יד ארון הברית, למשמרת בבית ה‘. מדוע דווקא בבית המקדש מתרחש מעמד הקריאה בתורה? ומדוע דווקא שם נשמרת התורה?

את תפילת שמונה עשרה אנו חותמים בבקשה ותחינה לקב“ה שישיב את עבודת המקדש לכנה, אך באמצע נתקעת בקשה נוספת - שלכאורה איננה נמצאת במקומה. מדוע אנו מוסיפים את הבקשה שייתן ה‘ את חלקנו בתורתו, באמצע התפילה לבניין המקדש?

"והלכו עמים רבים, ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" _{(ישעיהו, ב ג)} בתוך החזון המופלא והאוטופי של ישעיהו לאחרית הימים ניצבת ירושלים, והמקדש שבמרכזה, במוקד. הם מוצגים כמרכז ההשפעה התורנית לעולם - וממנה יוצאים התורה והאורה לעולם כולו. אך מדוע דווקא בבית ה‘ יש ללמוד ולעסוק בתורה?

האם האוטופיה לא מכתיבה כי בבוא יום ה ‘ יוכל כל אדם בכל מקום ובכל שעה למוד תורה ולהתקרב לה‘ - ולא דווקא בבית המקדש?

כל השאלות הללו נקשרות לשאלה אחת מרכזית - מה הקשר בין התורה לבין המקום אשר בו בחר ה‘? מדוע הם מוזכרים ביחד בכל כך הרבה מקרים?

בית הבחירה

אפתח בחוויה אישית. פעם אחת עמדתי בתפילה לפני ריבונו של עולם, ושפתי מלמלו באוטומטיות את התפילה החרושה והמוכרת: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ותשכון בתוכה כאשר דברת, ובנה אותה בקרוב בימינו, וכיסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין. ברוך אתה ה', בונה ירושלים" ולפתע, כמו מאליהן, התפרצו המילים מתוך פי: ”ריבונו של עולם! למה אנחנו צריכים לבקש ממך שתבנה את עירך?! את ביתך?! הרי זהו הבית שלך, לא שלנו! זהו רצונך, לא רצוננו!“ ולאחר הקושיה הכבדה הזו התפרצה מליבי גם תשובה: ”רצונך האמיתי הוא שאנחנו נבקש ממך שתגשים את רצונך. שנרצה ונתחנן לפניך שתבנה את ביתך, את עירך ואת נחלתך!“

כך גם בתורה, בלימודה ובהגשמתה. ריבונו של עולם חפץ כי אנחנו נבחר לאמץ את התורה אלינו. נבחר בדרך של תורה. כדי לתת לנו את האפשרות לבחור בתורה ה‘ מצמצם את התורה למקום אחד - לבית המקדש. כעת עלינו לבחור - האם לעלות למעמד הקהל או לא? האם אנו רוצים חלק בתורתו של ה ‘ או לא? גם מול העמים כולם באחרית הימים ניצבת הברירה הזו - האם אנו רוצים לעלות אל הר ה‘ הנישא מגבעות ולינוק מן התורה שזורחת בו, או להישאר ספונים בבתינו?

”ובחרת בחיים...“

ממד זה, של בחירה, המודגש במעשיות בפרשת וילך, מוצג בפרשת ניצבים בצורה רעיונית. למרות שהתורה איננה נמצאת בשמיים או מעבר לים, היא גם איננה נמצאת איתנו בכל אשר אנחנו. אם אנו רוצים בתורה – אנו צריכים לבחור בה! התורה זועקת לנו "ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך!" _{(דברים, ל, טו, יט)} כדי לממש את בחירתנו אנו צריכים לקרוא ה לזה, כלשון אותם גויים מחזון ישעיהו: ”לכו ונעלה אל ה‘! בואו יחדיו נבחר בטוב ונעלה אליו - אל המקום ממנו הוא מזריח אורה לעולם כולו!“

ובימים אלו, ימי אלול ותשובה, כאשר אנו נמצאים על סף ימי הדין, ניצבת לפנינו שוב הברירה - בחיים ובטוב או במוות וברע, האם נעלה אל בית הבחירה?