יום שישי, 27 בספטמבר 2013

עולם צועד אל יעד

גיליון 921 | כ“ד תשרי תשע“ד | פרשת בראשית 

עולם צועד אל יעד
שוב אנו גוללים את ספר התורה מסופו אל תחילתו, שוב אנו מדפדפים אל ראשית התנ“ך, פותחים מחדש את שנת פרשיות השבוע בספר בראשית. לעיתים יש ברגעים מעין אלו לייאש - כאשר אנו שמים לב כי אנו חוזרים על אותה התורה שוב ושוב ו"מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת, א ט). כיצד יהיה ניתן לעיין בתורה בעיניים חדשות, שונות מן השנה שעברה? כיצד יהיה ניתן לפתוח את הספר ואת הלב ולהתבונן בו בצורה אחרת? ובעיתים שכאלו אנו נושאים תפילה שנוכל להתחדש ולחדש, ובלשונה מלאת התקווה של נעמי שמר בשיר ”החגיגה נגמרת“: "לקום מחר בוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח - לשיר אותו בכאב, לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית".
”שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם“
את עיונינו הראשון השנה אני מבקש לפתוח במדרש מסתורי המופיע במסכת פסחים, אשר מגלה לנו טפח ומסתיר טפחיים מהמציאות שהייתה לפני בריאת העולם. וזה לשון המדרש: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה, וגן עדן וגיהנום, וכיסא הכבוד ובית המקדש, ושמו של משיח... כיסא הכבוד ובית המקדש, דכתיב: "כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיה, יז יב)" (נד ע"א) מדרש זה תמוה מאד. הרי ידוע לנו היטב כי בית המקדש נבנה כמה אלפי שנים לאחר בריאת העולם! ובכלל, מהו הקוד בו משתמשים חז“ל באומרם ”דברים שנבראו קודם העולם“? מתוך המדרש, שרבות ונכבדות אפשר לדבר בו, אבקש לגעת בנקודה ה“מקדשית “, כהרגלינו בקודש, ולעיין בה.
”כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו“
על מנת להעמיק בכוונת המדרש נפתח בפסוק המובא כאסמכתא לדרשה, ומתוך עיון בהקשרו אולי נוכל ללמוד דבר או שניים על עומק משמעותו של המדרש. "קרא דגר ולא ילד - עושה עושר ולא במשפט; בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. מקווה ישראל ה', כל עוזביך יבושו, וסורי בארץ יכתבו, כי עזבו מקור מים חיים – את ה'!"
הפסוק הראשון בשלישית הפסוקים הללו מדבר על כישלון הרשע - אשר אוגר עושר בלא משפט - דהיינו במרמה ובעוול, כמו הדגר - ציפור שאוגרת אצלה ביצים מקינים אחרים. בשל כמות הביצים הגדולה עליהן היא דוגרת בבת אחת ביצים רבות כלל לא בוקעות. הרשע כלל לא נהנה מהעושר הרב שצבר, שעוזב אותו עוד בחייו, ואחריתו היא לנבול ולכמוש. הפסוק השלישי נראה כממשיך את הפסוק הראשון ומסביר את נבילתו של הרשע. הקב “ ה, האל האוהב צדק ומשפט, הינו מקווה מים חיים, נחל נובע, שממנו מושקים כל היוצרים ומננו צומחים. אם פורש אחד מהם ממנו, ומתנתק מדרכו וממידותיו, סופו הטבעי הוא להתייבש וליבול. לעומת שניהם עומד הפסוק האמצעי, המספר לנו כי כיסא הכבוד ובית המקדש נבראו עוד לפני בריאת העולם, כמנותק וחסר הקשר בפרשה.
לשאת עיניים אל המקדש
בשל קושי זה מסביר מנחם בולה בפירוש ”דעת מקרא“ כי שלושת הפסוקים הינם מוסרים בפני עצמם, ואינם קשורים זה לזה. הסבר זה מיישב את הסתירה שבין הפסוק האמצעי לשניים האחרים, אך נראה מוזר. מדוע ירמיה כותב לפנינו שלשה פסוקי לא מחוברים עם מסרים שונים? מה הוא מנסה לומר לנו בצורה זו? כנגד פירוש דעת מקרא אנסה להציע דרך שונה להבנת הפסוקים, תוך התבוננות בעומק פשוטם של המקראות.
בפרק י“ז מסביר לנו ירמיהו כיצד להגיע למצב שלביטחון בה ‘ ויראתו. הנביא מציג את המצב המקולקל, בו הרשע פועל באיוולתו וסופו ליבול. הנביא מתאר מצב זה כתוצאה טבעית, ולא כעונש. על מנת להציב חוטא אלטרנטיבה ומטרה גבוה מן ההתמכרות לחטאים אליהם הוא רגיל מזכיר הנביא את בית המקדש ואת כיסא הכבוד - בית ה ‘ ושכינתו - היעדים הנעלים להתקרבות ולדבקות. במקום לרדוף אחר כסף וממון מציע ירמיהו לרשע לרדוף אמת ושלום, ולדבוק בקב“ה וקדושתו. ואכן, אם נאזין בצורה רגישה לפסוקים נשמע כי "כיסא כבוד מרום מראשון, מקום מקדשנו - מקווה ישראל ה'!" מקור השכינה ומקום מושבה הם הם מקור המים החיים והאור!
עולם צועד אל יעד
אם נשים לב, לשבעת הדברים שנבראו לפני בריאת העולם מכנה משותף ומטרה משותפת. שמו של משיח, הברוא היחיד שמגיע ללא זוג, הוא המפתח לפיענוח הקוד החז“לי. שמו של משיח הוא האמונה והידיעה כי סופו של העולם להיגאל ולהיוושע, סופו של האור להפציע וסופו של משיח לבוא. האמונה כי העולם מתקדם לייעוד מסויים, ולא מתגלגל לו ללא התחלה וללא תכלית (כשם שסברו הפילוסופים) היא העומדת במרכז המדרש. התורה והתשובה הן הדרכים להגיע אל ייעוד זה; גן עדן וגיהנום הם התוצאה הטבעית של מי שדבק בייעוד, או לחלופין פורש ממנו; וכיסא של כבוד ובית המקדש הם היעדים אותם מציב לנגד עיניו, כדמות פני אבא בחלון המונעת ממנו ליפול בניסיונו עם בת פרעה, מי שמבקש ללכת בדרך זו של גאולה וישועה.

אנו תפילה כי נדע לדבוק בבית המקדש, לשבת בבית ה‘, לחזות בנועמו ולבקר בהיכלו, ולחזות בהתגשמות נבואתו של זכריה: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" (יד ח)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה