התפילה היא הריבונות – תגובה לעמי מיטב/משה פייגלין

בואו ונוריד את הכיפות – דורש מיטב ברובע המוסלמי – כדי שלא יהיה חיכוך, או אז יבואו ההמונים ותהיה ריבונות... בואו נתפשט למען הצניעות * נכון מאוד שההמונים, אם רק יבואו, יביאו בעקבותיהם את הריבונות, אבל ההמונים – מה לעשות – אינם מתוחכמים כמו מיטב. הם לא יבואו בלי הכיפות 

כמאתיים ילדים יהודים מכל רחבי הארץ היו אמורים לעלות להר הבית ביום שלישי השבוע, אך בכניסה למתחם התברר להם, שעלייתם ההרה נאסרה בהוראת המשטרה - וזאת במפתיע וללא הודעה מראש. כתחליף לעלייה סובבו הילדים והוריהם את שערי ההר הנעולים 

בשבוע שעבר התראיינה במדור זה דמות מרתקת בשם עמי מיטב, אשר הציג גישה ייחודית בכל הנוגע לעליית יהודים להר הבית. מיטב מטיב להסביר את משמעות אובדן ההר מן התודעה וכואב את הדרת רגלי עם ישראל משעריו. "הכותל צריך היה להיות מגרש החניה של המוני העולים להר" – מסביר מיטב. כך, חד וחלק, ובלי לעשות חשבון לכל הישיבות החשובות שאת ספסליהן חבש בעבר.

 לרגע שפשפתי את עיניי. האמנם וותיק השב"כ הגיע למסקנה צלולה שכזו ואף מעז להביעה בחריפות שכזו? האם אנו עדים לתופעה חדשה ומרעננת של חירות אינטלקטואלית בקרב יוצאי שירות הביטחון?

הציונים מסתערים על אל-אקצה

את השורות הללו אני יושב וכותב בסוכת אחד מבתי הקפה של הרובע היהודי. הבוקר ניסיתי לעלות להר הבית. לעיתים נדמה לך שהדלת נעולה אבל באמת היא פתוחה ולמעשה אתה נעול רק בתודעתך – אמרתי לעצמי – לעיתים מתברר שמספיקה לחיצה קטנטנה והיא נפתחת. היום (י"ט בתשרי) כשהמוני ישראל עולים להר לכבוד חג הסוכות – כיצד אוכל להישאר בביתי? אני חייב לעצמי לפחות את הניסיון.

תור של מאות יהודים הקדים את פני בשמחה רבה. המשטרה שינתה בערב החג את האסטרטגיה. היא עושה מאמצים כנים להכניס את כולם. אמנם עדיין על פי כלליה המבישים (והבלתי חוקיים בעליל), אך לפחות אינה סוגרת את ההר נוכח האלימות הערבית אלא מטפלת בה בנחישות. והיהודים, הם אכן עולים בהמוניהם. "אין מה להשוות בין מספרי העולים היום לבין מספרם קודם שנחסמה עלייתך להר" – אומר לי הרב ריצ'מן, מוותיקי פעילי המקדש שחולף על פני תוך כדי הכתיבה. "החג השנה נראה אחרת לגמרי מהשנה שעברה". אמנם עבורי, כך מתברר עד מהרה, הדלת עודנה נעולה. קצין המשטרה הבכיר הממתין לי בפתח ההר מבהיר שמדובר בהחלטת הדרגים הגבוהים ביותר. האם למר מיטב השפעה כל שהיא על הלך מחשבתם?

אך משהו בדומה לתהליך שהתחולל במערת המכפלה המוזנחת מתחיל להתחולל עכשיו בהר. כשנדמה היה שהריבונות אצל ישני חברון נשמטת מידנו – התעורר עם ישראל. לך תסביר לרבבות עמך ישראל הפוקדים את האבות והאמהות שבעבר הלא רחוק לא ניתן היה למצוא שם מניין. כמו ילד שהצעצוע המוזנח שלו הופך ליקר מציאות רק כשילד אחר מתחיל לשחק בו – כך הם הקדושים שבמקומותינו.

איש השב"כ עמי מיטב  אמנם לא הזכיר אותי בשמי, אולם לאורך כל הראיון עמו הוא מאשים את תנועות המקדש ואת הגישה שאותה אני מוביל, כאילו ההפך הוא הנכון – כאילו דווקא הדרישה הריבונית לעלות כיהודים ולהתפלל בהר היא המרחיקה את עם ישראל ממנו.

איזה דגל מותר להניף בהר הבית?

מיטב באמת אוהב את ירושלים, הוא כרוך אחריה, אך ממש כתנועה הרפורמית שמחקה את שמה מן הסידור והחליפתה בברלין, כך מוחק מיטב את מהותה. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו. הוא משוכנע שאין שום איום על הריבונות בהר. הפקרת הקורות מימי בית ראשון היא בכלל בעיה טכנית של רשות העתיקות. עדותו הקשה של הארכיאולוג דן בהט היא סוג של פרחחות. הריבון בהר הוא המשטרה בלבד – שהרי דגלי ישראל רקומים על חולצות השוטרים, ואם אינך חש בזה – אז תתגייס למשטרה...

ובכן זה בדיוק העניין. במקום שיש ריבונות לא צריך משטרה. ככול שרבים השוטרים, פוחתת הריבונות. הכלל הזה נכון בכל מקום. מי שראה את כמות כוחות הביטחון שהגנו על גוש קטיף, יכול היה בקלות לחזות את קיצו. את הריבונות יוצרת זרימת החיים הנינוחה והאזרחית – לא המשטרה ולא הצבא. ואכן דגלי ישראל שעל המדים הם המצאה מאותה תקופה. עלה תאנה המייצג בדיוק את ההפך ממשמעותו.

אבל מיטב טועה ומטעה בנקודה יסודית הרבה יותר. מיטב מנסה לייצר למעשה ריבונות מדומיינת במקום זו שהמערכות שלהן נתונה נאמנותו אינן מסוגלות לשמר. בואו ונוריד את הכיפות – דורש מיטב ברובע המוסלמי – כדי שלא יהיה חיכוך, או אז יבואו ההמונים ותהיה ריבונות... בואו נתפשט למען הצניעות.

זה נכון מאוד שההמונים, אם רק יבואו, יביאו בעקבותיהם את הריבונות, אבל ההמונים – מה לעשות – אינם מתוחכמים כמו מיטב. הם לא יבואו בלי הכיפות. חכמת ההמון חשה היטב בחיבור המהותי שבין הקדושה היהודית לריבונות – זה החיבור שמיטב חייב לנתק בכדי לחיות בשלום עם הניכור הממוסד לירושלים ולהר. הם לא רוצים לבוא כתיירים, לשם כך יורידו את הכיפה ויטוסו לפריס, הם לא עשו זאת ולא יעשו זאת בשביל הר הבית. הם רוצים לגעת בקודש, להיות שם מתוך יהדותם, והקודש הזה משמעותו ריבונות.

"אתה מאמין בא-לוהים?" – שאלתי פעם את אחד מאנשי הווקף שבלש אחר שפתי. בוודאי – ענה האיש בפליאה. אז למה אתה לא נותן לי להתפלל אליו?

את מה שמבינים היהודים, מבינים עוד קודם לכן – המוסלמים. הם מבינים שאין לנתק בין הקשר הרוחני והלאומי. הם מבינים שתפילה משמעה ריבונות. והם מבינים גם היטב את מה שעמי מנסה לחמוק ממנו – שבלי תפילה שום דגל ואלה או רימון גז לא יביאו עמם ריבונות. ההמון נמשך להר בשל קדושתו. אל הר הבית כמוזיאון – אני יכול להיכנס גם באינטרנט.