תביאמו ותטעמו

גיליון | 411 י ‘ שבט תשע “ד | פרשת בשלח

תביאמו ותטעמו

לרבנים יש תכונה מיוחדת בדרשותיהם לקחת נושאים שאינם קשורים זה לזה , לשלב אותם , ולהפוך אותם לדבר תורה אחד . התכונה הזו נצרכת ביותר , מטבע הדברים, לשם כתיבת עלון זה . השבת אנו נדרשים לתכונה זו ביתר שאת , שכן עלינו לשלב את פרשת השבוע , ט“ו בשבט הקרב ובא ובית המקדש לכדי דבר תורה אחד . דווקא מתוך הניתוק בין הדברים אנו נמלאים

התפלאות כשאנו רואים כי הנושאים קשורים זה בזה בקשר של אמת, ולא ב “וורט“ בעלמא...

שירת הים - מגילת העצמאות

לאורך המהלך הגדול של יציאת מצריים אנו רואים איך עם ישראל הולך ומתעצב. מקבוצה של עבדים הופכים בני יעקב לאומה איתנה הצועדת לקראת הקמת בית לאומי בארץ ישראל. מה הוא הרגע המדוייק בו לראשונה עם ישראל חופשי באמת? מתי אנו רואים כיצד הם נושאים ראשם ומודיעים קבל עם ועדה - ”איננו נתונים עוד בכבלי מצריים! אנו כעת עם בן חורין!“? נראה שזהו הרגע של שירת הים, בו ניצבים בני ישראל מול הים שנסגר על אויביהם ורודפיהם ושרים בפא מלא תהילה לה‘ יתברך שהצילם והושיעם .

שירת הים הופכת מתפילת הודיה לסוג של מגילת עצמאות, בה מכריז העם שזה נולד על הסיבות וההצדקות לחירותו , על הקמתו ועל צביונו. במגילת העצמאות הזו שזור מימד א - להי, מימד הנותן לשירה נופך נבואי והופך אותה מדברי אדם לדבר א-להים חיים. למה כוונתי? את שירת הים חותמות שורות שכביכול כובלות את הקב“ה ומורות לו כיצד עליו לנהוג בעתיד. מאחר וקשה להניח שעם ישראל ”הוריד פקודות“ לריבונו של עולם אנו מניחים כי משה, העומד בראש העם ושר את השירה, ספוג ברוח נבואית המגוללת בפני עם ישראל את עתידם . ומה עתיד זה צופן להם? "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש ה ' כוננו ידיך" (שמות, טו יז) מה פשרם של הפסוקים הללו? מהם רזי העתיד הצפונים בהם?

הנחלה של ה‘

נפתח בהתבוננות בפסוק. בתחילה מתגלה לנו כי ה‘ יביא את עם ישראל וייטע אותם ב“הר נחלתו“, דבר שיתברר כפעולה המכינה את ישיבתו של ה‘. עוד לפני שנמשיך מתעוררות בנו מספר שאלות - מה פשר ההשתמשות בביטוי ”נטיעה“ בהקשר הבאתו של עם ישראל? מהו ”הר נחלתו“ של ה‘? איפה הוא נמצא? מהי אותה ישיבה אשר ה‘ פועל לכונן אותה? המשך הפסוק, המקביל לחלקו הראשון, אמור לענות על שאלותינו - ”מקדש ה ‘ כוננו ידיך “ . הפסוק כולו עוסק בבית המקדש ובישיבתו של ה‘ עליו. אך הביטויים השונים בהם משתמש הפסוק עדיין דורשים הסבר - מהי הנטיעה ? מהי הישיבה ? כיצד יתרחש התהליך המתואר בפסוק ?

נפתח בכינוי ”הר נחלתו של ה‘”. לפי המשך הפסוק מתברר כי זהו הר המוריה עליו נבנה המקדש . אם כן - מדוע הוא מכונה נחלה ? התשובה טמונה במשמעות המילה נחלה. כפי שאנו יודעים היטב, כל אדם מעם ישראל קיבל נחלה בעת חלוקת אדמת ארץ ישראל על ידי משה רבינו. הנחלות הללו אינם סתם פיסות אדמה - אלו חלקות הקשורות בקשר עמוק, קשר בל ינתק - בין אדם לאדמה. למרות החלוקה ישנו שטח שלא נמסר איש, ואנו מגלים כי זהו שטח שאכן לא שייך לאף אחד - מפני שהוא שייך לכולם. נחלתו של ה‘, בית המקדש, היא מקום נטיעתם של כל עם ישראל.

כימי העץ ימי עמי

בפרק סה בספר ישעיהו אנו נפגשים בנבואה גאולה מרנינה ובתוכה פנינה יפיפייה הנותנת פרספקטיבה מעניינת על חייו של עם ישראל: "כי כימי העץ ימי עמי" (פסוק כב). הפסוקים, המתארים כיצד יחיה עם ישראל לאורך שנים רבות, ממשלים את חייו לחיי העץ. שירת הים מגלה לפנינו איפה מתרחשת נטיעתו של ” עץ ישראל“. השירה, שמשתמשת במונחים חקלאיים, מבהירה לנו כי מקור חיינו כעם, שורשינו, טמונים בבית המקדש. דווקא מתוך חיבור לשורשים אלו, ושורשים אלו דווקא, אנו יכולים לפרוח ולצמוח.

אם נשים לב, ישיבתו של ה‘, השראת שכינתו, יכולה להתבצע רק לאחר שכבר ניטע עם ישראל במקום השראת השכינה. פירושו של דבר הוא שנחלתם של עם ישראל היא גם נחלתו של ה‘ ונחלות אלו קשורות זו בזו. מתוך הבנה זו מתברר לנו מדרש מוזר ביותר המופיע במסכת יומא: "בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין... וכשנכנסו נכרים להיכל יבש... ועתיד הקב"ה להחזירן" (כא ע“ב) בית המקדש מוצג כעץ הפורח ומוציא פירות גשמיים לחלוטין! כיצד הדבר ייתכן? לאור ההבנה כי העץ הזה הוא המחבר בין עם ישראל לה‘ אנו מבינים את המדרש, ומבינים גם מדוע אשר נכנסו הגויים להיכל, והופרעה האינטימיות בין הקב“ה לעמו, יבש העץ.