קומו עלו בית אל/ פרופ' הלל וייס

ט"ו בשבט חלף, ומה נותר? פרופ' הלל וייס קורא לשוב ולהעלות לירושלים, לפנים מן החומה, את המעשרות ואת פירות נטע הרבעי ממש ככתוב בתורה – ולא לנצל את ההליך הטכני הנהוג כיום כדי להיפטר מאלו כלאחר יד * וגם לחזור ולהניף ביכורים ולפחות מעין ביכורים, להעניק את התרומות או דמויי-התרומות לכהנים וללוויים ולקיים את השמיטה כהלכתה. אפילו לייסד כרטיס אשראי לעולי רגלים ופטור ממע"מ על מעשרות 

ח"כ משה פייגלין והכהן ברוך כהנא הלבוש בבגדי כהונה

במהלך תירגול הבאת ביכורים מול הר הבית, סיוון תשע"ג

בגננו הקטן בביתנו באלקנה נטענו רעייתי תמר ואני ובניי חמישה מתוך שבעת המינים. כשיבוא המשיח לא יתפוס אותנו כופרים בטובה בלי תאנה וגפן שאנו יושבים תחתם. כשהגיע הרימון – זה שממנו נטלתי חוטר לצורך שיפוד הטלה השחוט בתירגול המחודש הראשון של קרבן הפסח בשנת תשע"ב – לשנת נטע רבעי, נתאוויתי להעלות פירותיו לירושלים ולאכלם שם לפנים מן החומה כציווי התורה המקורי. כמובן פדיתי אותו וגם טימאתי אותו כנהוג בהרטבה ובנגיעה וחיללתי אותו על מטבע, אבל לא הסתפקתי בכך. עליתי לעיר הקודש ואכלתי אותו על ספסל בכניסה לרחבת הכותל. זה היה בשנת תשמ"ט.

חלף ליד הספסל מי שהיה נשיא המזרחי בארצות הברית, הרב אליעזר ברנשטיין, ראה אותי ושאל מה לזאת. סיפרתי לו. התרגש מאוד והזכיר זאת במאמר שכתב בעיתון "הצופה". גם אשתקד ירדתי לגני ללקוט ביכורים ולסמנם. מצאתי את כל חמשת המינים כשלהם צורת פרי. כרכתי אותם בגמי ועל פי דרישות המשנה הנחתי אותם בקלתה [מגש] של כסף – זה שעליו נפדה בני הבכור לפני 45 שנה. חיטה ושעורה לקחתי משדות המושבה יקנעם, מגידוליו הכשרים והמעושרים של שוקה מלט המופצים על ידי בנו ברק מלט, בנה של בת דודתי שולה מלט ז"ל.

ט"ו בשבט, ראש השנה לפרי האילן, זכה לשני מרכיבים בולטים לאחר תקופת המשנה והתלמוד. האחד הוא סדר ט"ו בשבט, מנהג המקובלים תלמידי האר"י, והשני – חג הנטיעות הציוני שהחל בתנופה רבה בידי ההיסטוריון הנבואי, הסופר והמחנך הדתי והלאומי זאב יעבץ שבימים אלה מלאו 90 שנה לפטירתו. ועדיין העיקר חסר מן הספר. ט"ו בשבט הוא תאריך הלכתי קובע לגבי חישוב שנות פירות האילן, לשם קיום מחזור שבע שנות השמיטה. פרות שחנטו לאחר ט"ו בשבט נחשבים לפירות השנה החדשה לגבי תרומות ומעשרות, נטע רבעי וביכורים ואף לגבי שמיטה.

הסתפקות בדרך הרגילה של הפרשת תרומות ומעשרות כיום, חילול הפירות על מטבע בעל שווי מזערי והשחתתו, היא ביזוי מצווה והתנכרות לרגש השורשי של הודיה לה'. "בָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל" (בראשית יד, כ). "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (בראשית כח, כב). זהו  נדרו של יעקב אבינו וכאז כן עתה העיכוב בקיומו גורם להתכחשות לא-לוהי ישראל.  הקריאה הא-לוהית "קום עלה בית א-ל" מהדהדת!

כל שיטות החישוב המעניקות לישראלי פדיון מעשרותיו בפרוטה קלה מצערות ומהוות חציצת ברזל בפני הגאולה כפשוטה, גאולת הקרקע כדי שלא תשם וכדי שלא ילך עמנו ה' בחמת קרי. בשמי נחושת. כל ההסברים ההלכתיים אינם מבטלים את האתגר שהציב הנביא מלאכי: "בחנוני נא בזאת... הביאו את כל המעשר אל בית האוצר". לא כאן המקום להמציא את הגלגל וכבר העירו על כך רבים, וכך כתב הרב יהודה הלוי עמיחי, ראש מכון התורה והארץ על מנהג ארץ ישראל בנתינת מעשר ראשון [אמונת עיתך, 5, תשנ"ה]: "כתב מרן ה'שולחן ערוך' (יו"ד סי' שלא סעי' יט): ונותנה בזמן הזה לכל כהן שירצה, בין חבר בין עם הארץ, ואפילו אינו מיוחס רק שהוחזק בכהן. משמע שהמנהג היה לתת תרומה ומעשר לכהן וללוי... בימי מרן הרב קוק זצ"ל היה מנהג פשוט לתת תרומה ומעשר לכהן וללוי. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קו): 'אמנם מהדרים – וכן נוהגים כל הישובים החרדים – לקיים מצוות נתינה לכהנים ולויים כהלכתן ממש'".

לשוב למצוות כפשוטן

כבר בימי העליה הראשונה קוראים על הבאת מתנות ארץ ישראל מפתח תקווה. "בתום השנה הראשונה הסתבר כי היבול עלה יפה. המתיישבים החליטו לקיים את כל המצוות התלויות בארץ: לקט, שיכחה ופאה. את התרומות והמעשרות הפרישו כדין והעמיסו אותם על שלושים גמלים והעלו אותם לירושלים". טוביה סלומון מספר ש"היום ההוא עשה רושם כביר על כל תושבי ירושלים, וקהל של המונים באו לראות כיצד יהודים מביאים את יבול אדמתם ומעשרותיהם לירושלים לראשונה מאז חורבן הבית השני. באחד הבתים בשכונת מאה שערים התקיימה סעודת מצווה, וכל הספקות בקשר לטבל ודמאי התבטלו שכן נתקיימו הפעם כל המצוות התלויות בארץ".

אשתקד, במוצאי חג השבועות, קיימו תנועות המקדש תירגול של הקרבת מנחה חדשה – "שתי הלחם" והנפת ביכורים בכרם גומא שבהר הזיתים לנוכח פני השם מול שער המזרח בהר הבית, כשח"כ משה פייגלין הניף את ה'ביכורים' והכהן ברוך כהנא הגיש אותם למשטח דמוי מזבח. באירוע השתתפו ילדים רבים ומשפחותיהם.

התשוקה הזאת להתקרב למקום אשר איווה השם למושב לו והכרוכה בהודיה על קיבוץ הגלויות, מעלה לקראת השמיטה הבעל"ט ביתר שאת את התביעה לקיים גם את המצווה הזו על פי דרישות התורה המלאות ולא להסתמך על היתר המכירה. נציין רק את דעתו של הרב אליעזר ולדנברג, "הציץ אליעזר", הרואה בעצם קיומם של שישים ריבוא יהודים על האדמה הזאת הצדקה מלאה למצב של "כל יושביה עליה", הגוררת חיוב מהתורה לקיים את השמיטה כהלכתה.

נתינה לכהן וללוי חייבת להיות מעשה של יום יום, גם אם עדיין איננה נחשבת כחובה הלכתית באופן המלא. ראוי גם שתיעשה פקידה וחלוקה של כהנים ולויים המוכנים 'חלף עבודתם' בהוראה ובמשפט ובהצטרפות למשמרות בהר הבית, שיציינו את מצוות השמירה על פתחי העזרה, מבחוץ עדיין, שירה ועמידה בשער לזכות במתנותיהם. ההצעה היא שהישראלי יעניק מעשר מלא, וכדי להתגבר על הבעיה ההלכתית של אכילתו בטומאה ובזמן שלצערנו טרם קיים מזבח, ניתן לעשות זאת לאחר פדייתו והפיכתו לחולין באופן הרגיל – אך מבלי לוותר על מהותה של המצווה (כפי שקורה בימינו). שמעתי וגם ראיתי לא אחת חקלאים המעניקים מעשרותיהם לכהנים וללווים ממש בזמן הזה. דבר זה צריך להיעשות בעסק גדול ובטקס, מלבד המתן בסתר, כדי לפרסם שכרם של עושי מצווה ויעשו כמותם.

נטע רבעי ייפדה כנהוג עד כה בפרוטה, אבל הוא כולו לאחר הפדיון ולאחר שיצא לחולין יועלה לירושלים, הוא או תמורתו המלאה, כמעשר שני במלוא שיעורו, ויעטר את שוקי ירושלים בפירות ככתוב במשנה, או שבכסף תמורתו ייקנה מאכל מסוג אחר "בכל אשר תאווה נפשך" ככתוב בתורה. לשם כך רצוי שיוכר בישראל כרטיס אשראי שייועד לעולי רגלים ושיהיה פטור ממע"מ למי שהשקיע או הוציא מכספו סך משוער של מעשר שני לנפש. הליך ציבורי זה של רשות שתקום לשם כך, תעניק לירושלים – לפחות לפנים מן החומה – מעמד של אזור עליה לרגל. וכן אילו הממשלה הייתה מאפשרת הכרה במעשר כספים גם כסוג של מעשר עני על פי קבלות או הצהרות, בלי ביורוקרטיה מוגזמת ומבלי להקים מקלט מס, לפי בחירתו של כל יחיד – התנהלות זו היתה מזכה את כל העם היהודי וגם אחרים בתכלית שהחברה האנושית קיימת לשמה, עשיית חסד.

הדריכות, הכוננות והחשק לקיים את המצוות שאינן תלויות בארץ, אלא שהארץ תלויה בהן בעיצומו של זמן גאולתנו – כבר בא זמנה. הרי ישראל נתנו זה מכבר פריים, וקרבה ישועתנו לבוא. ככל שנחלה פני מלך עליון לפנים מן החומה, וככל שנתקרב אל המקום בהר בית השם עד לחיל ולסורג, לא יקויים בנו הפסוק מספר דברים (כח, מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", אלא "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג,מ י).