סוכה - שער השמיים

ותחזינה || גיליון 179 | י“ז תשרי תשע“ה | חג הסוכות

כמה שעבר עלינו מאז הגיליון הקודם... סערת הדין הנוראה של יום כיפור סחפה אותנו בתפילותיה וניגוניה, בצמרמורות של חרטה ובלב נשבר של תשובה.בסוף היום המדהים, בשעת הנעילה, ניצבנו מול ארון הקודש הפתוח ובקשנו להשאיר את השערים פתוחים - ”אבינו מלכנו, פתח שערי שמיים לתפילותינו! “ובזעקת” ה' הוא הא-להים!“ בקענו שערי שמיים.

לאחר מכן הגיעו שלשה ימים של התכוננות והערכות, כמו שלושת ימי ההגבלה שלפני מעמד הר סיני, לקראת חג הסוכות.אתמול נכנסו בשערי החג, תחת ”צילא דמהימנותא“ של הסוכה, תחת כנפי השכינה.וכעת אנו ניצבים בעיצומו של חג, בין נטילת ארבע מינים לשינה של תענוג בסוכה, מתבוננות בכוכבים הנוצצים מעבר לסכך וענני הכבוד המסוככים עלינו מעליהם, גבוה מעל גבוה שומרים...

סוכה - רשות נפרדת

ערב יום הכיפורים עסקנו בסוגיה הפותחת את מסכת יומא, ובהתבוננות עמוקה באסוציאציות של חז“ל המעניקות נופך ומשמעות עמוקים ליום הכיפורים. הפעם נמשיך בדרך זו וניגע בסוגיה הפותחת את מסכת עירובין, אשר מקבילה כמעט כמו שתי טיפות מים לסוגיה הפותחת את מסכת סוכה.

המשנה פותחת בהלכה הקשורה לדיני מבוי - רחוב גישה לכמה חצרות של בתים אשר פתוח בצדו האחד לרשות הרבים ובצדו השני - סתום.כדי שנוכל לטלטל חפצים בתוך המבוי בשבת עלינו לעמוד בכמה קריטריונים, בהם פותחת המשנה הראשונה במסכת עירובין: "מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה - ימעט.ר' יהודה אומר אינו צריך...".לפני שהגמרא ניגשת לדון במקרה עצמו היא נזכרת במשנה מאד דומה העומדת בפתחה של מסכת סוכה: "תנן התם (שנינו שם): סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה ורבי יהודה מכשיר". מכאן מתגלגלת הגמרא לדון בשאלה מדוע המשנה במסכת סוכה פוסלת את הסוכה הגבוהה מעשרים אמה (בערך עשרה מטרים) ואילו המשנה במסכת עירובין מצווה עלינו להנמיך את הפתח.

כפי שראינו בגיליון הקודם, האסוציאציות של חז“ל לעולם אינן סתמיות. עלינו להבין מה הקשר בין סוכה לבין מבוי ומה הם מלמדים אותנו זה על זה. נראה שהרעיון הוא להגדיר רשות נפרדת - המבוי מציין רשות הנפרדת מרשות הרבים בה מותר לטלטל, והסוכה מציינת רשות ייחודית הנפרדת מן העולם החיצוני - ”צילא דמהימנותא“. אמנם הדבר נשמע בגדר דרוש, אך נראה שכך פשט הגמרא במסכת סוכה, אשר מדגישה כי עלינו לראות את הסכך על מנת לדעת כי אנו יושבים בתוך סוכה - בתוך רשות מיוחדת.

סוכה - פתחו של המקדש

אך הגמרא לא עוצרת כאן והיא מבקשת לעמוד על שורש המחלוקת בין ר' יהודה לחכמים: "אמר רב יהודה אמר רב: חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל, ורבי יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם.דתנן (כפי שלדמנו): "פתחו של היכל גובהו עשרים אמה... ושל אולם גובהו ארבעים אמה..." ושניהן מקרא אחד דרשו: "ושחטו פתח אהל מועד ".רב יהודה מעביר מסורת בשם גדול האמוראים רב, המסביר את מקור המחלוקת במשניות - השאלה כיצד מפרשים את הפסוק "ושחטו פתח אהל מועד " - ר' יהודה יסביר שמדובר כאן על פתחו של האולם - המבואה של ההיכל, שהיה בגובה הלא יאמן של ארבעים אמה (שער של עשרים מטרים!) וחכמים יפרשו שמדובר כאן בפתחו של ההיכל עצמו - שהיה פנימי יותר מפתח האולם.

וכאן אנו שמים לב פתאום לדרשה המדהימה שהביא רב יהודה בשם רב. אנו יכולים להבין מדוע המחלוקת הנוגעת לפתח המבוי תשאב את שורשיה מפתח ההיכל, שהרי בשני המקרים מדובר על פתח. אך כיצד שואבת המחלוקת הנוגעת לגובהה של הסוכה את שורשיה מפתחו של ההיכל?

נראה שעומקו של העניין נוגע לעומק מהותה של הסוכה. כדי להסביר זאת עלינו לשים לב כי לא מדובר כאן על גובהו של ההיכל אלא על גובהו של הפתח, זאת אומרת - אי אפשרת להשוות בין קדושת הסוכה לקדושת ההיכל, כי אם בין פתח ההיכל לסוכה. המשמעות העמוקה היא כי הסוכה היא פתח, שער, לקראת כניסה אל הקודש. למשפט זה ניתן להתייחס בשני מימדים - מימד הזמן ומימד המקום.

הישיבה בסוכה מכניסה אותנו לרשות מיוחדת, נפרדת, למקום מיוחד – מתחת כנפי השכינה. ההימצאות בסוכה כמוה עמידה על סף הקדושה. ניתן להישאר בחוץ ולהתייחס לחיצוניות של דירת הארעי - לגשם המטפטף, לרוחות המנשבות, לרעש המגיע מבחוץ ולחוסר הנוחות והצפיפות שנוצרים בפנים.

אך ניתן להסתכל על הסוכה כהזדמנות להיכנס אל מקום של אהבה ושמחה, של התקרבות של כל המשפחה והאורחים, של הסתופפות (והצטופפות) תחת חופת השכינה וענני הכבוד, ובכך הופכת הסוכה לפתח לעולם של עין טובה, מחשבה חיובית, פרצוף מאיר ונפש שמחה.

ואף גבוה מכך - לאחר מעמד ההמלכה של ראש השנה, סדרת התיקון של עשרת ימי תשובה והטבילה המטהרת והמזככת של יום כיפור ניצב חג הסוכות, בפתחה של השנה החדשה, בפתחו של החורף. האם נדע לקחת את כוחות הנפש והתגדלות הנשמה אל ”אחרי החגים“? אל ימי השגרה? והנה חג הסוכות הופך להיות שער ופתח בזמן לקראת ימים אלו, המצייד אותנו בעוצמות לקראת הכניסה אל הקודש האמיתי, בו ניתן לעבוד את ה' בהתמסרות וברציפות, הלוא הם ימי החול ההופכים, גבוה מעל גבוה - לימים של קדושה.