יום שישי, 26 בדצמבר 2014

פרשת ויגש: דבר שחשוב לדעת...

ותחזינה || גיליון 190 | ו' בטבת תשע“ה | פרשת ויגש

מאת: יובל קופרמן

שקט מתוח השתרר בחדר לאחר שסיים יהודה את נאומו הנרגש לפני שליט מצריים, הלא הוא יוסף. ולפתע קרא המצרי ״הוציאו כל איש מעלי!״ העבדים נחפזו להיעלם מן החדר, ולאחר שיצאו כולם קרא הבלתי יאמן- השליט המצרי הנורא והגדול פרץ בבכי קורע לב וקרא: ״אני יוסף אחיכם! העוד אבי חי?״ בדמעות הוא התרפק על כתפיו של אחיו הצעיר אותו לא ראה כבר שנים. הם בכו, זה על גב זה, זמן ארוך, בלי שאיש מהם יוכל לדעת מדוע הבכי נמשך ונמשך ונמשך...
הצוואר הוא המקדש
״ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך״ וכי שני צווארים היו לו לבנימין? אלא אמר רבי אלעזר בן פדת: יוסף ראה ברוח הקודש ששני בית המקדשות עתידין ליבנות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ״ובנימין בכה על צוואריו״ ראה שמשכן שילה עתיד להיעשות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב.״ (בראשית רבה, ויגש יב)
את הרגע המרגש שהתרחש כשהתוודע יוסף לאחיו כולנו מבינים, ומדרש הפליאה שהובא מקודם נראה מוזר ומנותק מפשט הכתובים. את סוד המדרש פענחנו בגיליון ותחזינה של שנה שעברה, ואילו השנה הייתי רוצה לגעת בסוד הצוואר. ר׳ אלעזר בן פדת מסביר כי בית המקדש משול לצוואר ונראה שאין ככל שאלה על משל זה, אך בפועל זו נראית השוואה תמוה מאד. כדי לרדת לעומקה, לפחות על פי פן אחד משבעים פני התורה, אבקש לחרוג ממנהגי ולגעת במאמר זה בתורת הסוד וברזיה, ולבקש לדלות ממנו אור אל חיינו.
החכמה והבינה
אחד היסודות הכי בסיסיים של תורת הסוד הם עשרת הספירות. אלו עשרה מידות, בחינות, שמייצגים את התגלותו של ה׳ בעולם. שלושת הספירות הראשונות הן חכמה, בינה ודעת. אלו בעצם שלשה קודים עמוקים, שלשה שיטות עבודה, שלוש דרכים. למה אני מתכוון?
החכמה היא ההבנה השכלית, האנליטית. זוהי המחשבה המתעמקת בדבר מסויים ומבינה אותו לאשורו. כמובן שאיבר הגוף המייצג את החכמה הוא המוח- כלי המחשבה. לעומתה ניצבת הבינה, המיוצגת על ידי הלב. הבינה היא האמוציות, הרגשות, או בכינוי מדוייק יותר- הרצון. החכמה מדברת על, הבינה חיה את. החכמה היא מנותק מנוכרת מהמציאות (הכרה כמו ניכור) ולעומתה הבינה היא הרגשת החיים והמציאות, היא הלב הפועם, החי והחש. יתרונה של החכמה היא האובייקטיביות, הטרנסצנדנטיות, הניתוק שמאפשר לעמוד על נקודת האמת. יתרונה של הבינה הוא האימננטיות, הסובייקטיביות, התחושה שמחוברת כל כולה לעצם הדבר.
הדעת היא הגרון
החכמה היא האבא, הבינה היא האמא, ושמו של הילד המשותף הוא דעת. סוד הדעת הוא חמקמק יותר. בניגוד לשתי הקיצונויות שראינו בחכמה ובבינה, הדעת היא שילוב ואיחוד שקשה לעמוד במדוייק על טיבו. הדעת היא ההכרה השכלית העמוקה, המשולבת היטב בחיים הרגשיים והמוחשיים. הדעת היא שילוב השכל והרצון-  המחשבה והדיבור. הדעת היא המעשה. התורה מתארת את מעשה הזיווג בין אדם לאישה כ׳ידיעה׳- ״והאדם ידע את חוה אשתו״. זוהי הכרה עמוקה, מלאה בתחושה ובהבנת מהות הדבר. זוהי תפיסה, פשוטו כמשמעו, של דבר מסויים.
האר״י הקדוש כותב בשער הכוונות לפסח (דרוש א) כי הדעת היא הגרון- המחבר בין השכל לבין הלב. הדעת היא הצוואר- הוא בית המקדש. כי בבית המקדש מתרחש חיבור בין הצו הא-להי הטרנסצנדנטי לבין קרבן האדם האימננטי. בין התפילה היא עת הרצון, לבין הוראות הקבע של ה׳ הם צו השכל. בין האובייקטיביות הטכנית לבין הסובייקטיביות מלאת הרגש. חיבור זה יוצר מציאות חדשה, פלטפורמה למפגש בצורה שונה- בצורת דביקות, זיווג בין שמיים וארץ, בין עליונות בלתי מושגת לארציות חסרת מעוף, בין קודשא בריך הוא ושכינתא. הביטוי לכך הוא בכרובים הצפונים בבית קודשי הקודשים- המסמלים את ה׳ ואת כנסת ישראל המתחברים זה עם זו.
״והאמת והשלום- אהבו״
בספר זכריה (פרק ח) עונה הנביא לשאלה הלכתית- מתי יבטלו צומות החורבן, וביניהם עשרה בטבת שיחול בשבוע הקרוב. לא נכנס לסוגיה התנ״כית המרתקת, אך נעמוד על התשובה אותה מביא הנביא בסוף הפרק- התנאי לביטול הצומות הוא ״והאמת והשלום אהבו״. כאשר יתרחש חיבור אמיתי בין האמת השכלית לבין השלום הרצוני, בין המח והלב, בין המחשבה והרגש, בין החכמה והבינה- תיווצר הדעת, היא האהבה הנולדת מהאמת והשלום. אהבה שיוצרת חיבור של אמת וחיבור של שלום, חיבור עמוק ופנימי, חיבור מהותי.

״אמר ר׳ אלעזר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו״ (סנהדרין צב ע״ב. יש לעמוד על סוד שתי האותיות, הן החכמה והבינה, ביניהן נמצאת הדעת ונמצא המקדש, וצ״ע) שנזכה ושנדע להיות אנשים עם דעת!

תגובה 1:

  1. http://myrightword.blogspot.com/2014/12/whats-behind-partition.html


    מה הולך עם היהודים? הורסים שאריות בית המקדש וכולם ישנים?
    http://rotter.net/forum/scoops1/162269.shtml

    השבמחק