קֹרַח - הקטורת הקושרת

ותחזינה || גיליון 213 | ג' בתמוז תשע"ה | פרשת קֹרַח

מאת: יובל קופרמן

כאשר נראה שהמצב עומד להתפוצץ ולא ניתן למצוא פתרון קופץ משה ומציע מבחן דיפלומטי- האל ישפוט. שני הצדדים יגישו את מנחת הקטורת שלהם ביום המחרת, וריבון העולמים יבחר בזוכה המאושר שיזכה לשרת ככהן ה' עד סוף הימים. מבחן זה טומן סכנה בצדו, שכן צל מותם של נדב ואביהוא, שמתו בעת הקטרת קטורת, עודנו מרחף על המחנה. למרות הסכנה נענים קרח ועדתו למבחן.

הקטורת מככבת בפרשתנו כגורם מרכזי. נראה שהיא המסבבת את המוות והחיים בכל הפרשה. בעת מבחן הקטורת של אהרן מול מאתיים וחמישים אנשי עדת קרח יוצא אהרן בחיים, לעומת מאתיים וחמישים האנשים שנשרפים באש שמיים. למחרת היום מתלוננים בני ישראל, וה' משלח בהם את הדבר. מיד נשלח אהרן עם מחתה מלאה קטורת, ובמקום להישרף כשם שנשרפו נדב ואביהוא או עדת קרח הוא עוצר את המגפה. ואנו עומדים תמהים ושואלים - "וכי נחש ממית ונחש מחיה"? מהו פשר תפקידה הכפול והבלתי אפשרי של הקטורת, שפעם מחייה ופעם ממיתה?

אחד עשר הסממנים של עם ישראל

עם הקטורת אנו נפגשים בכל בוקר, בסדר קרבנות הפותח את תפילת שחרית, כאשר אנו אומרים את "פיטום הקטורת", הקטע המתאר את המרכיבים ואת דרך ההכנה של הקטורת. אחד הפרטים הראשונים שנמסרים לנו הוא מספר המרכיבים: "ואחד עשר סממנין היו בה: הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה... מור וקציעה, שיבולת נרד וכרכום... הקושט... קילופה... קינמון...". המספר אחד עשר איננו מספר נדיר בבית המקדש. להיפך. אנו מוצאים אותו בכל מיני מקומות ובהקשרים שונים. בבית המקדש הראשון, למשל, עמדו בהיכל עשר מנורות ועשר שולחנות לבד מהמנורה והשולחן שנשמרו עוד מתקופת המשכן. בסך הכל- אחד עשר שולחנות ואחת עשר מנורות (ועיין בספר מלכים א, ז מט). המספר מופיע שוב במרחק שבין החומה שהקיפה את העזרה לבין הכותל המערבי (האמיתי!) של ההיכל: "ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת" (משנה, מידות, ה א). כפי שאנו יודעים, למספרים ישנה משמעות עמוקה ונסתרת הדורשת מאתנו לחשוף אותה ולרדת לעומק פישרה, וכך גם במקרה הזה, בו תובע מאתנו המספר אחד עשר את בירור מהותו.

אחד מסממני ומרכיבי הקטורת הייתה החלבנה, צמח שריחו המקורי רע. עירובו של צמח בעל ריח רע בקטורת השביח, באופן מפתיע, את ריחה. עובדה זו הביאה את חז"ל לקשור בו משמעות עמוקה: "אמר ר' חנא בר בזנא, אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת" (כריתות, ו ע"ב). התנאי לתפילה מוצלחת של עם ישראל הוא שותפותם של כל הצדדים והמרכיבים של העם- גם של אנשים פושעים וחטאים. הצבו"ר מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים, וחסרונו של כל אחד מהם פוגם בשלמותו של הקהל ושל הקהילה.

לאור תובנה זו נוכל לפרש שאחד עשר מרכיבי הקטורת הם ייצוג של אחד עשר מרכיבי עם ישראל, דהיינו- אחד עשר השבטים. השבט השניים עשר, שבט לוי, מיוצג על ידי הכהן, האוסף בכפיו את כל חלקי עם ישראל ומקטיר אותם אל הקב"ה, אלי שמיים. פירושה המילה הארמית "קטורת" הוא "קושרת" (שכן האותיות טי"ת ותי"ו מתחלפות), ובכך מבטאת הקטורת את הקשר שהיא יוצרת בין כל חלקי עם ישראל, קשר הנמשך מעלה מעלה, וקושר את העם אל א-להיו.

ייחודו של כל שבט

וכאן אנו מגיעים לשורש טעותו של קרח. קרח חשב שכל ישראל שווים, כל ישראל קדושים, והוא אכן צדק- כל ישראל עם קדוש הוא, אך לא כל ישראל שווים. כשם שלכל אדם כישרונות שונים ויכולות שונות כך גם לשבטי עם ישראל ישנם כוחות וסגולות שונות. בני אהרן לבדם הם המסוגלים לשמש ככהנים, כשם שבני יהודה הם המלכים. אין תפקידו של זה נוגע לתפקידו של זה.

מרכיבי הקטורת אינם שווים בכמותם. יש מרכיבים השוקלים שבעים מנה, ויש מרכיבים השוקלים שישה עשר מנה. לכל שבט כמות שונה והשפעה שונה על הקטורת. לכל מרכיב ושבט יש מקום משלו בקטורת ובעם ישראל. אין המרכיבים שווים זה לזה משום שאין שני בני אדם הזהים אחד לשני. לכל אחד יש את המינון הנכון והמדויק שלו מול הקב"ה. כאשר הכל שווים- הקטורת נפסלת ואיננה עולה לריח ניחוח לפני ה'. וכשם שנכון הדבר כלפי כל שבט ושבט, כן נכון הדבר בנוגע לכל אדם ואדם.

לגימה מ"מי השילוח"

נראה שבדיוק לנקודה זו מכוון ר' מדרכי ליינר מאיזביצא, בעל "מי השילוח", באחת מדרשותיו על פרשתנו. הרבי מאיזביצא קושר בין המאבק בעדת קרח לבין תלונותיהם של בני ישראל בהמשך פרשתנו, המובילות למבחן המטות המוכנסים אל קודש הקודשים, וכה דבריו:

"עניין המטות שציווה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח... לרמוז כי לעתיד יראה ה' יתברך לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חברו. כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חברו, כמו שהיה מחלוקת קרח, שהיה רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן. וזה היה עניין המטות, שהראה ה' יתברך לכל אחד ואחד את מקומו, שיש לכל אחד ואחד מקום טוב, ולא התלוננו על חלק אהרן ומשה...". בפרשת המטות נכנסו אל קודש הקודשים מטותיהם של כל שבטי ישראל, וכפי שמוכיח הרבי מאיזביצא בהמשך, המטות כולם פרחו. אמנם רק מטהו של אהרן הכהן הגדול הוציא פירות, אך המבחן הוכיח שלכל אחד ואחד מעם ישראל יש שייכות ומקום בקודש, כל אחד על פי דרכו וחלקו. התאווה לחלקו של האחר הרי היא חוסר קבלה של הצורה בה ה' ברא אותי ושל המהות שלי בעולם.

הקטורת הקושרת

צורתה המתוקנת של הקטורת נותנת לכל אחד ואחד בעם ישראל מקום הייחודי לו בקודש, מקום שאינו נוגע ופולש לחלקו של חברו, שאינו ספוג בקנאה ובחמדנות אלא בקדושה וטהרה המבינה לעומק את הייחודיות והמיוחדות של כל אדם ואדם. הפרת האיזון ושיווי המשקל שיוצרת הקטורת מביאה לערעור של ההתנהלות החברתית, בין אדם לאדם, ועל כן גם לערעור של ההתנהלות בין הקב"ה לעולם. אם הקטורת היא כלי לקידום אינטרס אישי או להתנצחות הרי היא הופכת לסם מוות ולאש אוכלת השורפת את כל הנוגע בה. אך אם הקטורת נושאת בחובה אהבה גדולה לעם ישראל, מסירות גדולה לקב"ה, אמונה שלמה בכוחי וביכולותיי וענווה גדולה- הרי היא הופכת לסם חיים, וכל הנוגע והמתקשר בה זוכה להיתמר ולהתעלות, להתקטר עם עמו ועם א-להיו.