על כהן קלסטורובופ וכהן עצלן || על מחשבת חוץ למקומו ופיגול
באמת שאין ליהדות התנגדות לאכילת עור של אליית-כבש, אבל למה מתעקשים כל כך לתכנן לאכול אותו אחרי התאריך האחרון לשיווק?
↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל
הכהן הקלסטרופוב הנדון במשנתנו הוא בעל נפש רגישה שסולדת מחצרות המוקפות חומות אבן גבוהות. כל משמרת שלו היא סדרת נסיונות להשתחרר מההגבלות המעיקות שכופים עליו תחומיה הצרים של העזרה. לפיכך, הקטרת אברי הקרבן על המזבח (המכונים בז'רגון המקצועי של גילדת הכהנים בשם 'אימורים') בין חומות העזרה כמקובל בעמנו זה עידן ועידנים, מלחיצה אותו ומעוררת בו חרדות קיומיות. קיים כאן גם היבט אידיאולוגי. לטעמו של נציג היהדות הזה, רק בעידן שבו העולם היה מקום אכזר ומנוכר וכל השוכנים עליו טרם למדו להסכין זה לקיומו של זה, היה מקום להקריב קרבנות בתוך חצר סגורה. בשל כך, במעין מחאה פרטית הוא נוהג לפסול כל קרבן שמגיע לידיו כאשר הוא מהרהר בשקט, מבלי שאיש ישים לב, שאת אברי הקרבן הזה או אפילו קמצוץ מהם הוא יקריב בחוץ, בעולם החופשי, מעבר לכותלי העזרה הסוגרים עליו ללא רחמים כמו מכסה על כלי שרת למְנחות.
אם הוא לא מצליח לדמיין את עצמו מקטיר אימורים בחוץ, כי זו עבירה מורכבת מדי, הוא מדמיין עצמו לדעת אוכל מבשר הקרבן בעודו שעון על חומות ירושלים. מבחוץ, כמובן. זהו איסור חמור, הוא יודע, אבל שיתפוצצו כולם. הרי לא חוטפים על כך כרת, והשעיה לשנה מעבודות המקדש באה לו בסבבה דווקא. אם גם זה לא הולך לו בקלות הוא משתדל להמחיש לעצמו סיטואציה שבה הוא לועס לאיטו את עור האליה של הכבש מחוץ לתחום המותר. בדמיונו הוא מאריך בלעיסות כדי להכעיס. האמת היא שהוא לא סובל עור של אליה אבל יש דברים שעושים גם כשלא אוהבים, ובכל מקרה – כהננו מזכיר לעצמו – הוא לא באמת לעס אלא רק דמיין שהוא לועס.
ובכן, כל קרבן שהתעסק בו הכהן המסוכן הזה במהלך שנות שירותו באופן הזה אסור לחלוטין באכילה וכרוך בעבירות חמורות ביותר, שרק מלשמוע את שמן אפשר לבוא לידי הצטמררות. על כל הנתקל בבשר קרבן כזה לעטוף אותו בשתי שקיות, להתרחק ולהזעיק מיידית נציג ממשמרות הכהונה.
מקרה חמור אפילו יותר מתרחש בפרק הנוכחי, כאשר א' מבית המוקד, כהן צעיר, ביקש בשעת שחיטתו של קרבן מובחר מסוג 'קודשי קדשים' לזרוק את דמו או לפחות את מקצתו על המזבח רק למחרת, ולא בו ביום כנדרש בספר ההוראות. המניעים למחשבה אינם ברורים, אך ייתכן שהדבר נובע מתוך עצלות שגרתית.
מתברר שזו אינה הפעם הראשונה שא' מועל באמון בעלי הקרבן ומתיר לעצמו להרהר הירהורים שליליים ביותר בעת ביצוע ההקרבה. מחשבות שיש בהן משום הבעת רצון לדחות את אכילת הקרבן או אפילו כזית מבשרו עד למחרת, ככל הנראה גם כן בשל עצלות טיפוסית של א', חזרו על עצמן מספר רב של פעמים במהלך שנות שירותו. הדבר מערער את כלל הקרבנות שהוקרבו במסגרת שבועות השירות הציבורי של א' במקדש. אגב, בעברו הפלילי נרשם מקרה נוסף של מחשבה לאכול כזית מעור אליה של כבש שבועיים תמימים לאחר שחיטתו, כאשר הוא אמור להיות כבר מזמן עפר ואפר.
דובר משמרת הכהנים שהתראיין בעניין לאחר חשיפת הפרשה גינה את המקרה בחריפות וכינה אותו בשם "פיגול". הדובר אף הודיע על הקמת ועדת חקירה שתבדוק את התנהלות הרשויות בנושא. יש לציין שמקרה כזה, שבו כהן הפליג ביוזמתו במחשבות עצמאיות שבמסגרתן הירהר באפשרות לאכול את הקרבן מעבר לזמן הנקוב בחוק, בניגוד גמור לתקשי"ר ולמוסר הכהני, חמור לאין שיעור יותר מאשר מקרה שבו בסך הכל שקל הכהן את האפשרות לזלול בהמה קדושה מחוץ לתחום המותר. זאת מפני שבמקרה הראשון, שלא כזה שצויין כעת, יתחייב מי שאכל את הקרבן המדובר בעונש כרת – עונש נורא ומזעזע שלא הייתי מאחל אפילו לשונאיי האיומים ביותר. השם ישמור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה