וירא - אל ארץ המוריה

ותחזינה || גיליון 229 | י"ז במרחשון | וארא

↓ מאת: יובל קופרמן

דממה רועמת שורה על ההולכים. רק קולות הנעליים הפוסעות על האבנים נשמעים. האב והבן צועדים זה ליד זה. מבטו של האב כבוש באדמה, ראשו סחוף מחשבות. מבטו של הילד מרחף, תועה בין פניו של אביו לבין השמיים הכחולים. שני העבדים הולכים מאחוריהם עם החמור הנושא את ערמת העצים. כמו הבן הם שואלים את עצמם לאן פניהם מועדות ומהי תכליתו של המסע הזה, אך לא מעיזים לפצות את פיותיהם. הם הולכים כך כבר שלושה ימים ואין איש יודע מתי יבוא הסוף, מתי הם יגיעו למחוז חפצם. לפתע האב עוצר בפתאומיות, מרים את מבטו, נועץ עיניים מרוכזות בהר הניצב לפניהם. "לשם", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לבנו ולנערים, "לשם אנחנו צריכים להגיע. אל ארץ המוריה".

בין "לך לך" אחד למשנהו

פסגתה של פרשתנו, כמו גם פסגתם של כל עלילות אברהם אבינו, מצויה בסיפור הקשה והמזעזע של עקידת יצחק. "ויהי אחר הדברים האלה, והא-להים ניסה את אברהם. ויאמר אליו: "אברהם!", ויאמר: "הנני". ויאמר: "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק- ולך לך אל ארץ המוריה. והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית, כב א-ב). הציווי על הניסיון הקשה של העלאת הבן האהוב לקרבן מזכיר לנו ניסיון נוסף שעבר אברהם, לפני שנים רבות, בתחילת דרכו- "ויאמר ה' אל אברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך- אל הארץ אשר אראך" (יב א). בשני המקרים אנו מוצאים אברהם מצווה ללכת, "לך לך", אל יעד לא ידוע. הדמיון בין שני הציוויים מפתה אותנו לנסות לעמוד על הקשרים ועל ההבדלים בין ארץ ישראל, ייעדו של המסע הראשון, לבין הר המוריה, ייעדו של המסע השני. בשני המקרים אנו נפגשים במקום מקודש, באדמת א-להים נבחרת שעתידה להיות נחלתו המיוחדת של עם ישראל, צאצאי אברהם. אך ברי לנו שהניסיון השני, הקשה פי כמה מן הראשון, מביא את אברהם למקום הקדוש פי כמה מקדושת ארץ ישראל. ארץ המוריה אליה נקרא אברהם ללכת הופכת להיות שיאה של ארץ ישראל ובעצם של העולם כולו- המקום בו נפגשים שמיים וארץ.

ארץ המוריה

כפי שאנו יודעים היטב, שמות הם אינם עניין סתמי וחסר חשיבות. "דע: שהשם שנותנִין לו לאדם הוא לפי הפעולה שיש לו לאדם לעשות בעולם" (שיחות הר"ן, צה). ר' נחמן מלמד אותנו שהשם מבטא את המהות הפנימית, את תפקידו של האדם בעולמו, את תמצית חייו וקיומו. ואכן אנו רואים שחז"ל במקומות רבים עוסקים במדרשי שמות, בפירוש עמוק והסבר מהותי הנוגע לשורש השמות של מקומות, חפצים ואנשים. גם שמו של הר הבית- "ארץ המוריה", דורש מאתנו לפענח ולעמוד על הפנימיות של משמעותו, ובעזרת ה' נזכה להבין יותר טוב את תפקידו של הר בית ה' לאור לימוד זה.

השם "מוריה" מופיע פעמיים בתנ"ך כולו. בפעם הראשונה אנו מוצאים אותו בפרשת השבוע שלנו. הפעם השנייה מופיעה בספר דברי הימים ב: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, אשר נראה לדוד אביהו, אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי" (ג א). בזכות הפסוק הזה אנו יודעים כי "ארץ המוריה" המוזכרת בפרשת העקידה עוסקת במיקומו של בית המקדש.

מור, יראה, הוראה

עיון בדברי חז"ל מגלה שבכמה מקומות הם מתייחסים לפשר שמה של ארץ המוריה. במסכת תענית אנו פוגשים במחלוקת בין ר' לוי בר חמא לר' חנינא לגבי משמעות השם מוריה: "חד אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל, וחד אמר: הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים" (טז ע"א). מחלוקת דומה נמצאת במדרש בראשית רבה על פרשתנו: "רבי חייא רבה ורבי ינאי- חד אמר: למקום שהוראה יצאה לעולם, ואוחרנא אמר: למקום שיראה יצאה לעולם" (נה ז). שתי מחלוקות אלו מתרגמות את המילה "מוריה" בשני מובנים- הוראה ויראה. לפי הדעה הראשונה- הר המוריה הוא מוקד של יראה ופחד המתפשט לעולם כולו. דעה זו תואמת את אמירתו של המלאך לאברהם בסיומה של פרשת העקידה: "עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה" (כב יב). לפי הדעה השנייה- הר המוריה הוא נקודת הפצה של תורת ה', לימוד והוראת דבר הא-להים לעולם. פרשנות זו משלימה היטב את הפרשנות לתפקידם של שאר המזבחות שבנה אברהם, בהם הוא קרא ב"שם ה' אל עולם" (כא, לג), כלומר- הפיץ את תורתו של הקב"ה. חיזוק לדעה זו אנו מוצאים בנבואה המפורסמת של ישעיהו על אחרית הימים: "והלכו עמים רבים, ואמרו: "לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב. ויורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו", כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" (ב ג).

דעה נוספת מצויה בהמשך מדרש רבה היא דעתם של חכמים, שאומרים: "מקום שהקטורת קרבין, היאך מה דאת אמר: "אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (שיר השירים ד, ו)". חז"ל קושרים בין השם "הר המור", המופיע במגילת שיר השירים, לבין הר המוריה, ומסבירים כי שמו של ההר מבטא את אחת העבודות החשובות שהיו נעשות בו- הקטרת הקטורת. אולי ניתן לדייק ולהסביר כי הר המוריה הוא מקום ממנו מתפשט ריח הקטורת לכל עבר: "מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אליעזר בן דגלא: "עיזים היו לבית אבא בהר מכור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת" (תמיד, ג ח).

"אברהם קראו הר"

במקומות נוספים בחז"ל אנו מוצאים התייחסות נוספות לשם "מוריה" (ועיין בהמשך מדרש בראשית רבה, וכן במדרש תנחומא על פרשתנו), אך לעת עתה הייתי רוצה להתמקד בשלושת הפרושים שראינו, שחוזרים בכמה וכמה מקומות בספרות חז"ל. שלושת הפירושים מציעים כיוונים שונים לגמרי למהותו של בית המקדש. הראשון מתייחס אליו כמקום של יראה ופחד, של עמידה בקטנות ובשפלות אל מול האל הגדול, הגיבור והנורא, לעמוד בסופיות אל מול האינסופי. השני נוגע בדבר ה', במשפטים ובתורות היוצאות מבית המקדש ומחלחלות אל העולם כולו. השלישית מכוונת, אולי, לפן יותר חווייתי ורוחני (מלשון רוח ומלשון ריח). ריח הקטורת והמור המבשמים את אוויר העולם וממלאים אותו בנוכחות הדקה והעדינה של הקב"ה, ממלא כל עלמין. אך למרות ההבדל והשוני נראה שישנו קו מנחה השוזר את שלושת הפירושים.

על פי שלושת הדעות, השם מוריה מכוון לתנועת ההפצה וההשפעה היוצאת מהר המוריה אל העולם כולו. בית המקדש הוא הנקודה ממנה מתפשטת נוכחותו של הקב"ה לעולם כולו, בין אם זה על ידי תורה, יראה או ריח ניחוח. "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות" (ישעיה, ב ב). הר המוריה מוצג כהר גבוה ומרומם (מבחינה רעיונית ורוחנית, ולאו דווקא גיאוגרפית) אשר כל העיניים נשואות אליו, מרותקות אל האור היוצא ממנו, אל הקול הנשמע ממנו ומגלגל בעולם כולו.

במסכת פסחים (פח ע"א) נותן ר' אלעזר לכל אחד משלושת האבות מאפיין המבטא את ייחודיותו ושונותו משאר האבות. המאפיין הזה מתבטא בגישתו כלפי מקום המקדש. בשונה מיצחק- שקורא למקדש שדה, ומיעקב, הקורא לו בית, אברהם קורא לבית המקדש הר- "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית, כב יד). אופיו של ההר הוא שהוא נישא ונראה למרחוק, "אשא עיני אל ההרים" (תהילים, קכא א). ההר הוא נקודת השאיפה אליה אנו נושאים רגלינו, אליה אנו מבקשים להעפיל להגיע. ממנו יוצאת השראה, אורה ותורה לעולם כולו. אברהם אבינו הרי הוא "הר אדם", "הגדול שבענקים", הנישא משחר ימי עמנו ומשמש לנו נקודת ציון נשיאת העיניים ולהתעוררות הלבבות. על כן דווקא לו מתאים השם "הר", ודווקא הוא זה שזוכה ללכת ולהעפיל אל "ארץ המוריה".