התכנסות זכר להקהל תתקיים בחול המועד סוכות הקרוב זו הפעם העשירית, עדיין ברחבת הכותל. האמת היא שאפשר היה לא רק להסתפק בעשיית זכר למצווה בלבד אלא לקיים אותה ממש, כלומר בהר הבית הסמוך. ככלות הכל, במקרה הזה לא מדובר בהקרבת קרבנות הנתפסת כנפיצה ולא בנגיעה במבנה מוסלמי כלשהו בהר אלא פשוט בהתקהלות המונית שנערכת ממילא כמה עשרות מטרים בודדים מערבה מהמקום שעליו ציוותה התורה.
על כל פנים, לא מעט מניחוח המעמד ההיסטורי שנערך בימי המקדש בעזרת הנשים, עת המלך קרא בתורה בספר דברים והמוני העם שמעו ולמדו, אפשר יהיה לחוש גם השנה. ביום רביעי הקרוב בשעה 17:00 אפשר יהיה לפגוש ברחבת הכותל את רוב סמלי הממלכה הישראלית: יושב ראש הכנסת, הרבנים הראשיים ואולי גם נשיא המדינה יעלו לתורה ויקראו בה כמצווה בתורה למול קהל המונים שיאזין להם, וזה בעצם מה שדורשת המצווה. מעמד חידוש הברית שנכרתה בהר סיני, זה שהתורה ציוותה לקיים מדי שבע שנים במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות יקויים, גם אם לא באופן המדוייק שעליו חלמנו אלפיים שנה.
מעמד ההקהל חודש בידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג עוד בתקופת המנדט, בשנת תש"ו (45'), וכלל צעדה מבית הכנסת ישורון לרחבת הכותל וקריאה בתורה כמצווה. בהזדמנות הבאה לקיום הטקס, לעומת זאת – סתיו 1952 – כבר אחרי הקמת המדינה, גרר העניין מפח נפש. יוזמי המעמד ביקשו להביא למעמד את נשיא המדינה בכדי שיקרא בתורה, אך לאירוע שאליו סברו שיגיעו כעשרים אלף איש הגיעו בסופו של דבר רק מעטים וגם הנשיא חיים ויצמן לא השתתף. ירושלים העתיקה היתה אז בלתי מושגת ובידיים ירדניות, ותהלוכת ספרי התורה שיצאה מאצטדיון בשכונת קטמון שבה נאמו הרב הרצוג ורבנים נוספים, סיימה את מהלכה בהר ציון שהיה אז בשליטה ישראלית.
חול המועד סוכות תשל"ד (73') היה הפעם היחידה מאז חידוש ההקהל שבה לא התקיים כלל המעמד, בשל מלחמת יום הכיפורים שפרצה באותה שנה. רשויות המדינה דווקא תכננו אז לקיים אירוע גדול והמוני ברחבת הכותל, בשל העובדה שזו היתה ההזדמנות הראשונה לאחר איחוד העיר לקיים מעמד כזה כה קרוב למקום המקדש, אולם הקרבות שיבשו את החגיגות.
ההקהל ההמוני ביותר בעת החדשה התקיים בחול המועד סוכות תשס"ח (1987). כמאה אלף איש הגיעו לרחבת הכותל המערבי לשמוע את נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, קורא בתורה ולחזות בראש הממשלה יצחק שמיר ובנשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר נושאים ספרי תורה בידיהם. זה היה אירוע נדיר בהיקפו, שנבחר לפתוח את חגיגות הארבעים למדינה. לראשונה מאז החורבן השתתף נשיא במעמד הזה, ולא סתם נשיא – אלא בנו של מי שחידש את מעמדות הקהל 42 שנים קודם לכן.
לעליית הנשיא לתורה קדמה אז ברכה שנכתבה במיוחד למעמד: "מרשות מרומם על כל ברכה ושירה, מושל עולם אדון כל יצירה ומרשות כבודה בת מלך פנימה אצורה, ברה תמימת נפש ומאירה, ומרשות חבורת צדק רבני ארץ ועדה, ראשי ישיבות יושבי על מדין כבוד הרבנים הראשיים, יעמוד יעמוד יעמוד כליל הוד חתן נשיא מדינת ישראל רבי חיים בן מרן הגאון הרב יצחק הלוי, עמוד עמוד וקרא בזאת התורה, מאז חרב ביתנו נשיא לא קראה. היה חתן נשיא ראשון לקוראי 'זכר הקהל', למען ישמע ישראל ואף תבל".
אולם מתברר שסביב קיום הטקס שבסופו של דבר הוא מצווה בתורה, התקיים באותה עת ויכוח קשה. רב הכותל דאז, הרב גץ זצ"ל, כתב ביומן הכותל המערבי שניהל על לחצים כבדים למנוע את השתתפות הנשיא במעמד: "ושוב אני שוקע בעניין ההקהל", כתב הרב פחות משבועיים לפני שעת האפס. "התקיימה ישיבה מסכמת אצל הרבנים הראשיים לישראל אשר אימת הרב שך נפלה עליהם – במיוחד על הרב שפירא. הלה יצא נגד מעמד ההקהל בטענה שהקורא בתורה – הנשיא, אינו שומר מצוות.
"אינני יודע אם זוהי התנהגות ההולמת גדול בתורה דווקא בימים קדושים אלה", מעיר הרב גץ וממשיך: "והכוללת ממש הוצאת שם רע באשר הנשיא כן שומר מצוות. וחוץ מזה, מה הפגם שיש בקריאת התורה בפומבי ובעסק רב? לכן אין להתפלא למה חסרה ההנהגה הדתית והרוחנית חוט שדרה, ה' ירחם. אני צופה השתתפות גדולה מאוד בטקס דווקא משום התנגדותם של אלה הקוראים לעצמם חרדים. הם מנסים לתת היום טעם הלכתי כביכול שאין כל מצווה לקיים את ההקהל, אך אף אחד לא נתפש לכך וכולם יודעים ומבינים שההתנגדות היא מתוך השקפה של התנגדות למדינה ולמוסדותיה. מילא".
ואכן, המעמד נחל הצלחה גדולה לפי המשך היומן: "בשעה היעודה, שמונה בערב, הגיעה פמליית המכובדים: הרבנים הראשיים, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון ונשיא המדינה, אל במת הכבוד. נשיא המדינה שהיה נרגש מאוד קרא את הפסוקים הראשונים ומילא אחריו בעל קורא מקצועי. לאחר הנשיא קרא הרב הראשי [אברהם – א"ס] שפירא שליט"א ואחריו הרב הראשי [מרדכי – א"ס] אליהו שליט"א. למרות אי הסדרים והלחצים הקמאיים הצליח העניין במאוד מאוד והיה קהל בין הגדולים ביותר שהכיר הכותל".
עד ההקהל הבא כבר התחלפו הרבנים הראשיים. הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי דורון בעלי הגישה החרדית יותר תפסו את מקומותיהם ועמם גישה שונה לממלכתיות המעמד. הרב גץ כתב על כך ביומנו בחודש אב תשנ"ד (94'): "בלשכת הרבנים הראשיים לישראל התקיים דיון בעניין הקהל. ובכדי להוריד התנגדות צפויה מצד גורמים מסויימים סוכם שלא נזמין שום גורם ממלכתי. וגם לא יהיו כל נאומים אלא אך ורק תפילות וקריאה בתורה".
בסופו של דבר הוחלט לקיים את מעמד ההקהל ביומו הראשון של חול המועד בשעה 12:00 בצהרים. הרב גץ התרעם על הסבל שייגרם לציבור בטקס בשל החום שישרור בשעה הזו, בפרט שהיה מדובר בימי שרב, אך קיבל את הדין כשהתברר לו שזה המועד היחיד שבו היה מסוגל להתייצב שם נשיא המדינה עזר ויצמן. דא עקא, ויצמן ביטל את הגעתו ברגע האחרון בשל "התנגדות חוגים מסויימים להופעתו". בכל זאת נכחו בטקס שלושים אלף איש.
בהקהל של תשס"ב (2002) שב והשתתף במעמד נשיא המדינה – אז משה קצב – ואף קרא בתורה, אלא שממה שידוע לנו על קצב היום לא בטוח שהשתתפותו בהתרחשות הדתית הזו הוסיפה לה הרבה כבוד. כך או אחרת, ההקהל שלאחריו בסוכות תשס"ט היה מעמד מאכזב למדי. אלפים ספורים השתתפו במעמד, שכמעט לא זכה לפירסום מקדים, ועל הבימה לא נכחה אף לא דמות ממלכתית אחת לרפואה מלבד רבנים. נוצר רושם כאילו בניגוד לקודמו מנסה רב הכותל החדש שמואל רבינוביץ' למסמס את האירוע, אולי בשל אימוץ הגישה החרדית המתנגדת לחידוש המצווה בדומה לרב שך. עם זאת, לפי התכנון של ההקהל שיתקיים השנה נדמה שרב הכותל שינה כיוון ודווקא מבקש להקנות לאירוע את אופיו הממלכתי הנדרש בהלכה.
על אגריפס המלך מסופר במשנה (סוטה ז, ו) שכאשר קרא בתורה בעת ההקהל את הפסוק 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי' פרץ בבכי שהרי הוא עצמו השתייך למשפחת גרים אדומית. העם ניחם את אגריפס באומרו 'אחינו אתה, אחינו אתה'. מאגריפס, דרך חיים הרצוג ומשה קצב ועד רובי ריבלין נשיאינו אינם מושלמים אבל זה מה יש ודווקא הם צוו לקרוא בפני המוני בית ישראל בתורה במוצאי השמיטה, על אף כעסם של גורמים חרדיים שמחפשים מציאות אוטופית שנדמה שמעולם לא התקיימה. יצחק שמיר ויולי אדלשטיין בדורם כאגריפס בדורו.
