"המקום אשר יבחר" – הבנה חדשה || יהודה עציון
מזה זמן כתבתי מאמר שהוכתר בפסוק "מִי אֱ-לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱ-לֹהֵינוּ", ואשר בחלקו השני דנתי באחיזת האסלם בהר הבית, והכתרתיו בפסוק: "אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱ-לֹהִים" • המאמר זמין לקריאה ברשת בדף זה: http://the--temple.blogspot.co.il/2015/01/blog-post_5.html
↓ מאת: יהודה עציון
הנה ציטוט (ערוך) מדברי הרב בזק [והוספות שלי]:
תמצית הרעיון של אברהם היתה: "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה", קבלת הכרעת ה' בכל מקרה, [בין אם יהיה בנו "השֶׂה", בין אם יתגלה לו "שֶׂה" אחר]. קבלה זו הראתה ש"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה".
המילה 'לראות' במקרא משמעותה הרבה פעמים היא בחירה, ולא ראיה, כפי שניתן לראות מהפסוקים הבאים: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"א ל"ג); "וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל-א' ט"ז א'); "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי" (שם י"ז).
לאור זאת, ניתן גם להבין את המשך מעשיו של אברהם:
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (שם י"ג). אברהם נושא את עיניו ורואה איל שהסתבך. בוודאי יש בכך רמז מאת ה', שהוא אכן בחר ב"שֶׂה" אחר, בָּאַיל.
ואכן, אברהם קורא למקום ההוא "ה' יִרְאֶה", שכן המסר המרכזי הוא המחויבות לדבר ה'. אברהם לא ידע שבסופו של דבר ה' באמת יבחר לו שֶׂה אחר. בהתאם לכך, מקום זה הוא "המקום אשר יבחר", וה' עתיד לבחור בסופו של דבר את המקום הזה כביטוי למחויבות לבחירת ה'.
הנה למדנו אפוא ש"אחד ההרים" בארץ המוריה – זה אשר קורא לו אברהם "ה' יִרְאֶה" – הינו לא רק "המקום אשר יבחר" ה' בו, אלא הוא קודם-כול המקום בו בחר ה' בין יצחק לבין ה"שֶׂה" – הוא האיל – לאמור: מי משניהם יעלה כאן לעולה? וַתהי תשובת-המעשה: "וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ".
והעיקרון הזה – שההר הוא נקודת הבחירה בין שניים – ממשיך ופורט על מיתרי התודעה...
גם אם לא ניזקק לַמדרש שישמעאל היה עֵד ממרחק למעשה העקידה, כאחד הנערים היושבים "פה" בעוד אחיו ניגש עד "כה", הנה בכל זאת יש לשוב אל המדרש המובא ברש"י בתחילת המעשה, ונביאנו בגירסת מדרש תנחומא (וירא מ"ד):
[אמר הקב"ה אל אברהם] "קח נא את בנך", אמר לפניו: איזה בן? אמר לו: את יחידך, אמר לפניו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו: אשר אהבתָ, אמר לפניו: ריבונו של עולם יש גבול בַּמֵעַיים? אמר לו: את יצחק.
ומכאן ננסה לחדור במחשבה אל מחשבת האב אשר לא נחשבה. מה היה אילו חלילה ירד אברהם מן ההר – אחרי שעלה בשניים – ושב אל נעריו לבדו? כלום לא היה אז מאמץ אל חיקו בכל-לב את ישמעאל בנו, יחידו, אשר אהבו? כלום לא היתה האהבה הזאת מתעצמת עתה אלף מונים, לאחר שנתקפדה השאלה אם יש גבול בַּמֵעַיים?
אין אנו יודעים – וחלילה לי לשים זאת בפי אברהם ובלבו – אם היה מנסה לבקש מן הקב"ה להסב אחור את דברו ולתת לבנו הגדול את הבטחת הארץ הזרע, לאחר שנדחה ממנה בפירוש, שהרי אמנם הובטח לגביו כי "לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ" אבל רק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". ובכן, את זאת לא אומַר, ויישאר הדבר חתום כי לא בא מֵעולם. אבל בכל-זאת יש לומר שבחירת יצחק הועמדה כאן – על המיוחד שבהרים – בסכנה חמורה מאין כמוה; כמעט-רגע היא היתה לאַין באִבחת חרב – והנה ירד הבן מן המזבח אל חייו ועתידו, ובאה השבועה כי כל גויים יתברכו בזרעו. אמור מעתה: ברדת אברהם מן ההר, יצחק אִתו וישמעאל מולו, הוברר באופן סופי שבהר הזה – "המקום אשר יבחר" – שב הקב"ה ובחר לא רק בין יצחק לבין איל, אלא גם בין אלה השניים: ישמעאל ויצחק.
לא זו אף זו; ניתן לדרוש את הכתובים כלהלן: עד עתה היתה בחירת יצחק גלויה רק לאברהם, בדבר ה' אליו. בשעה שאמר לו המלאך "אל תשלח" נתבררה הבחירה מחדש, וראה אברהם את האיל בַּסבך כי ראה (= בחר) הקב"ה את הנער, וקרא האב את שם המקום ה' יראֶה. אבל התורה מעידה שבמעמד זה ניטע שֵם חדש לַמקום בפי כול, לימים רבים: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". מיהו זה שיֵרָאה לפני ה' הנראֶה שם? מיהו זה שראיית הבחירה הכמוסה היתה לו למִצוַת ראיה והירָאוּת (רֵאָיון בפי חז"ל) – גלויה לכל באי עולם – בַּ"מקום אשר יבחר"?
הווה אומר – אם צריך עוד לומר – זה יצחק וזרעו, עולה תמימה, שאין חוצה-לָארץ ואין גלות אוחזת בו, ובתוך הארץ מתייחד הוא עם הבוחר-בו על פסגת אחד ההרים.
וגם אין צריך לומר עד כמה מעצים ההרהור הזה את הבנת חוצפת בני ישמעאל הנדחקים דווקא אל הר-הבחירה הזה, נאחזים בסלע – באתר השבועה לָאב כי יירש זרע-יצחק את שער אויביו – ודוחפים חוצה מן השער את בני בניו. בכל כוחם מתאמצים הם "להפוך את הסיפור", שקר לאמת, אמה לגבירה מגורש ליורש, ונחלת המדבר לכתר ההר.
יכול היה ישמעאל לזכות בַּברכה שבורך בה – עִם ישראל ולא כנגדו – אילו היה נשאר עֵד נאמן, מרחוק, לייחוד קודשא-בריך-הוא-וישראל בַּמקום אשר בחר. אדרבא, דווקא אז יכולים היינו לקרבו, לתת לו מדור אצל ההר, להכניסו תחת כנפי השכינה.
ואולם, לפחות בינתיים, בוחר ישמעאל בהכחשה, במלחמה, ועודו "מצחק" – משים את עצמו כיצחק – לאמור: אני אירש את אברהם, לבדי, על כל המשתמע מכך.
ונותרנו אנו מתפללים עבורו כאברהם טרם היותו לאבינו: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", כי דובר שקרים לא ייכון לפני ה'; כי רק אם מן ההר והארץ הוא יַרפה את ידו, רק אז ימצא מול עיניו את אחיו, ידידו, ויד-ביד נאחז בשולי גלימתו של אבינו, אביו מולידו.
