פרשת שמיני: הפרה האדומה העשירית בדרך

פרשת שמיני || שבת פרה

בשבת הקרובה נקרא את פרשת פרה, על מנת להכין את עצמנו, להיטהר ולעלות לבית המקדש בקדושה ובטהרה. ידוע שבכחה של הפרה האדומה לטהר את הנטמאים למת. על ידי שריפת הפרה, נתינת האפר על מים חיים וההזאה על הנטמא למת וכו', האדם הופך להיות טהור ועל זה אמרה התורה: "זאת חוקת התורה", כביכול גזרה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי..." (פסיקתא דרב כהנא פרה אדומה, פיסקא ד). 

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

המדרש מספר:

"שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי המעשים שלכם נראים ככשפים, מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת! 

"ענה לו רבן יוחנן בן זכאי: ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? ומה אתם עושין לו? אמר לו מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. א"ל: כך הרוח הזו רוח טומאה, מזין עליו מי נדה והוא בורח...

"אחר כך אמר רבן יוחנן בן זכאי  לתלמידיו, שאין המת מטמא ואין המים מטהרין, אלא הטומאה והטהרה היא חוק שאין אתה רשאי לעבור עליה." (במדבר רבה חוקת יח,ט).

עם כל זאת, חכמינו ז"ל ניסו לתת טעמים למצוה זו: אמר רבי איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. (במדבר רבה חקת יט). 

חז"ל ראו קשר בין חטא העגל ובין הפרה אדומה המכפרת. מעבר לקשר הפשוט, שנראה בין הפרה האם לבנה העגל, נראה שגם יש קשר מהותי: חז"ל אומרים שזוהמת הנחש פסקה במעמד הר סיני, אך משחטא ישראל בעגל שבה הזוהמה על עם ישראל (שבת קמה,ב).

יתירה מזאת, מהמדרשים עולה שבמעמד הר סיני זכו ישראל להגיע למדרגת מלאכים ובני עליון: "רבי יוסי אומר: על תנאי כך עמדו ישראל על הר סיני, על תנאי שלא ישלוט בהם מלאך המות! שנאמר "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם". חבלתם מעשיכם, "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּרִים תִּפֹּלוּ" (מכילתא יתרו ט).

במעמד הר סיני זכינו להגיע למדרגת "בני עליון", ואפשר לומר שלא היה רשות למלאך המוות לשלוט בעם ישראל, אך משחטאו ישראל, בחטא העגל, ירדנו למדרגת "אדם" ומעתה ניתנה הרשות למלאך המשחית. עתה, מובן מדרש חז"ל, כנגד 'טומאת המת' שירדה לעולם בחטא העגל, תבוא האם - הפרה ותטהר את אותם אנשים שנטמאו למת בעטיו של חטא העגל.

בימים אלו, שוקדים במכון המקדש על חידוש מצות אפר פרה אדומה, הן בפן ההלכתי והן בפן המעשי. שנזכה לרוח טהרה ממרום, ונזכה גם לעלות לבית ה' בקדושה ובטהרה. 

לפרשת שמיני: התלהבות ואש זרה

גיליון 144 | כ‘ אדר ב‘ תשע“ד | פרשת שמיני - שבת פרה

התלהבות ואש זרה

הרוחות מתלהטות. קרבן אחר קרבן עולים באש השמימה. אהרן מתרוצץ, אחוז תזזית, ממלא את צווי היום. לאחר שתמו ונשלמו כל סדרי העבודה יורדת מן השמיים אש מדהימה ובוערת על המזבח, יוקדת ומשתלהבת בעוז. העם איננו יודע מה לעשות עם עצמו, כיצד להגיב למחזה לו הוא נוכח. הם נופלים על פניהם, משתחווים אל הא -ל האדיר שלשמו הוקם המשכן. פתאום פורץ זוג מהקהל, אלו בניו של אהרן הכהן! נדב ואביהו, מלאי אקסטזה, התרגשות והתלהבות כמעט חולניים, רצים אל המשכן בסערה, בידיהם מחתות קטורת. אך במקום שהתלהבותם תתקבל, הם חוצים קו אדום. האש שיקדה על המזבח עוטפת את גופם, והם נעלמים בסערת להבות.

חטא היין

מיד לאחר פרשת מותם של נדב ואביהוא מצווה התורה ציווי, שנראה שאיננו קשור לפרשה שלפניו: "וידבר ה', אל אהרון לאמור: יין ושיכר אל תשת, אתה ובניך איתך, בבואכם אל אוהל מועד, ולא תמותו. חוקת עולם לדורותיכם." (ויקרא, י ח -ט) . חז“ל מסבירים לאור צמידות הפרשיות את חטאם של נדב ואביהוא: "תני ר' שמעון: לא מתו בניו של אהרון אלא על שנכנסו שתויי יין לאוהל מועד. משל למלך שהיה לו בן בית נאמן. מצאו עומד על פתח חנויות (לממכר שיכר) והתיז ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון. אלא ממה שמצווה את השני ואומר לו: "לא תכנס בפתח חנויות", אנו יודעים שמתוך כך הרג את הראשון" (ויקרא רבה, יב א).

על פי פירוש זה אנו נותרים עם שתי קושיות: ראשית, מדוע מחפשים חז“ל הסברים למותם של נדב ואביהוא, אם התורה עצמה אומרת כי מותם נגרם בשל הקטרת אש זרה? שנית, ידוע לנו היטב כי אין עונשים אלא אם כן מזהירים, ואם כן - מדוע נענשו נדב ואביהוא בצורה כה מהירה ואכזרית מבלי שידעו את האיסור? הרמב“ן עונה על שתי השאלות הללו וכותב: "והטעם בצוואה הזאת עתה, שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבוא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה, כאשר עשו בני אהרון. ויתכן כי מה שדרשו חכמים, שהיו נדב ואביהו שתויי יין, כוונתם לומר כי מפני יינם טעו באש זרה. לא שיהיה העונש מפני היין, כי עדיין לא הוזהרו ממנו".

האש הזרה שבאקסטזה

אני כותב דברים אלו במוצאי חג הפורים, כאשר ברחבי הארץ מסתובבים עוד רבים אשר שיקעו שמחתם ביין בחג האחרון. בעיני ראיתי ועל בשרי חוויתי כיצד היין יכול לעורר התלהבות עצומה, להדליק אש בלבבות ולעורר את בני האדם בשמחה. לא לחינם אמרו חז“ל כי אין שמחה אלא ביין... אך להתלהבות זו יש שני פנים. יחד עם השמחה הקדושה והטהרה, קדושת פורים באמת, התלהבות לדבוק בה‘, לדבוק בחברים ובמשפחה, ההתלהבות המביאה לגילוי, התעלות והתקרבות, ישנה התלהבות פגומה ושלילית, המביאה להוללות, התפלשות בקיא ואף התפרצות של יצרים חייתיים ומזעזעים הטמונים בליבו של האדם. אם נדבר בגילוי ובכנות, מעטים האנשים המצליחים להביא את עצמם להתעלות בזמנם שכרונם. רובינו, במקרה הטוב, משתטים בצורה שאינה מזיקה או נרדמים.

הקסם שביין, השחרור ופריצת הגבולות שהוא מסתיר בחובו, עלולים בקלות להביא לידי סכנה. הסיבה שאני מוצא לשתיית יין היא ההגעה המהירה אל התלהבות אמתית. לכאורה בפתחה של השכרות טמון אוצר עצום המביא את האדם לתפילה מרקיעת שחקים, דיבור כן ואמתי, לימוד תורה מתוך רצון להתחבר עם ה‘ וכו‘, אך חז“ל אוסרים את התפילה בשכרות ורואים בצורה שלילית את שתיית היין. הסכנה שבהפיכת ההתלהבות לאקסטזה, את ההתלהבות הפנימית בהתלהבות שמקורה בגורם חיצוני, את האש האמתית באש זרה, מביאה את התורה להרחיק את השכרות מן המקדש.

התלהבות של אמת - אש תמיד

הנה אנו מגלים כי התורה לא מבקשת אקסטזה דתית. ההתלהבות צריכה להגיע ממקום מבוקרת, נתון לשליטה, מרוסן ומוגבל. עבודת ה ‘ איננה יכולה להיעשות על ידי פריצת גדרים, כי אם על ידי הליכה בין גדרות בדרך ישרה ואמתית. חטאם של נדב ואביהוא, אשר נבע משתיית היין, הוא ההתלהבות שמקורה באקסטזה, באובדן חושים. התלהבות זו לא מנסה להביא את האדם לקרבה אל ה‘, אלא להתמסרות אגואיסטית לעצמו, המבקשת לספק את מבוקשו הרגעי והמטורף של האדם. דווקא עבודת ה‘ מתוך פיקחות ושפיות, כאשר האדם יודע היטב כי התלהבותו איננה נובעת מתוך גורם חיצוני, מתוך סיפוק אש זרה הבוערת בקרבו, אלא מתוך אש תמיד אמתית, השואפת ויוקדת בצורה כנה ומודעת לה‘, היא הרצויה בעיני ה‘ והיא המביאה את האדם אל מקום אמת, אל קדושה ושכינה. האש המבוקשת איננה אש רגעית של התלהטות יצרים, אלא אש תמיד, אש שיוקדת ללא הפסק בכל יום, מתוך כוונה אמתית.

פריצה רגעית לשם התלהבות תמידית

למרות מה שאמרנו עד כה, יש להתבונן בצדו השני של המטבע. ההתלהבות הרגעית, על כל השליליות הטמונה בה, יכולה לחשוף לפני האדם את הגבהים אליו הוא יכול להגיע, את האור העצום הגלום בו. אינני אומר כי עבודת ה ‘ צריכה להיעשות ללא התלהבות, אלא להפך - קורא אני להתלהבות אמתית, תמידית, הניזונה לאורך זמן מסם של חיים ואמת, ולא מיין ושיכר אשר באים, מתפוגגים והולכים. פריצת הגבולות הרגעית שמעניק היין בחג הפורים נותנת לאדם לבחון את עצמו ואת התלהבותו מחדש, ולכוונן את עצמו לדרך חדשה של התלהבות, כאשר הוא יודע להיכן הוא מסוגל להגיע.