לפרשת ויקהל / ליבו של עם ישראל

גיליון | 150 כ “ב אדר א תשע“ד | פרשת ויקהל

ליבו של עם ישראל

הלב - מילה טעונה מאד, סמל עתיק ופופולרי ביותר, חלק מפתגמים וצירופים רבים. מלבד המשמעות הראשונית - האיבר הפנימי בגוף האדם אשר דואג לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו, הלב הוא גם מרכז העיניים, מקור הרגשות, ביטוי לאהבה, סמל לאופי הפנימי האמיתי ועוד פירושים רבים. לעיתים אנו לא שמים לב שאנו שומעים את המילה הזו, מרוב שהיא מדוברת. בעיקר לא כשמדובר בתורה. אך האזנה מרוכזת יכולה לשים לב כיצד הלב פועם במקומות מסויימים, ונפש עדינה תוכל להבין את המשמעות העמוקה והפנימית של פעימות אלו.

"קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה... ויביאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד... ויביאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת... וכל אישה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטווה... וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העיזים... ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת..." (שלל פסוקים משמות, לה). פרק לה כולו רצוף לבבות, אשר אותם ניתן לחלק לשלושה סוגים, או ליתר דיוק - לבבות הצמודים למילים נוספות ויוצרים שלושה כינויים : נדיב לב, נשוי לב וחכם לב. קריאה מעמיקה יותר תבחין כי מספר ההופעות של המילה לב הוא 7: מספר מפתח במקרא המסמל למות וקדושה המתגלות בתוך הטבע (על פי המהר“ל). מה משמעות של כל המידע הזה? מה הקשר בין הלב לתרומה ולבניין של המשכן? מה הוא מסמל?

לב שלם וישר

כדי להעמיק את השאלה ולתת לה פן נוסף נעיין בפרק החותם את ספר דברי הימים א (פרק כט). נשים לב כי דווקא פרק זה חותם את דברי ימיו של דוד המלך - מה שאולי מראה כי הוא השיא של חייו, צוואתו האחרונה והעניין המשמעותי ביותר שהוא עשה. הפרק מתאר כיצד דוד קורא לעם ישראל להתנדב לקראת בניין בית המקדש בידי בנו שלמה. העם מתנדב בשמחה עצומה, ודוד פורץ מולם בתפילה נרגשת לה‘ (אותה אנו קוראים בכל יום לפני שירת הים בפסוקי דזמרה). נשים לב ונעקוב אחרי המילה ”לב“: "וישמחו העם על התנדבם, כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דויד: ברוך אתה ה' א-להי ישראל אבינו, מעולם ועד עולם!... וידעתי א-להי כי אתה בוחן לבב, ומישרים תרצה. אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, ועתה עמך הנמצאו פה, ראיתי בשמחה להתנדב לך. ה' א-להי אברהם יצחק וישראל אבותינו, שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, והכן לבבם אליך. ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך, עדותיך וחוקיך, ולעשות הכל, ולבנות הבירה אשר הכינותי." (שלל פסוקים).

שוב אנו רואים כי המילה לב היא מילה מנחה ומרכזית בעת ההתנדבות לבניין המקדש. הדגשה מיוחדת אנו מוצאים על ישרות הלב וטהרת כוונתו, כפי שמספר התנ“ך וכפי שמתפלל דוד, המבקש להכין ולכוון את הלבבות. ובכן, שוב עולה השאלה - מה פשר ההתמקדות והחזרה על הלב שבבית המקדש?

בית החיים

בשבת שעברה, בעת הבחנתי בחזרה זו, פניתי אל הרב רא“ם הכהן ושאלתי אותו שאלה זו. הרב רא“ם השיב לי כי הלב הוא סמל החיים. מעבר לעובדה הרפואית כי הלב הוא המאפשר את חייו של האדם אנו רואים כי הלב מבטא גם את החיים המובן המהותי שלהם. הרגשות הפועמים בלב, התחושות היוצאות ממנו, החיבור שהוא יוצר בין אדם לאדם ובין אדם לא-להיו. לפי התבוננות זו אנו רואים כיצד הקמת בית המקדש היא איננה דבר הנעשה ברובד השכלי, שכביכול מנותק מהחיים ומתייחס אליהם כאובייקט מרוחק, אלא כדבר לבבי, מלא רגשות שמחה והתרוממות, חיות ומחוברות לחיים. נדיב הלב ונשוי הלב הם אלו אשר גרר אותם ליבם, כביכול בעל כרחם, לתת ביד רחבה למען בית ה‘ - "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה - מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי " (שמות, כה ב). על פי עומק פשט המקרא נראה כי מי שנותן את הנדבה זה הלב, והנדבה עצמה איננה אלא האדם!

חכם הלב, על פי פרשנות זו, הוא החכם אשר מחובר לחיים. אין זה חכם המסוגר בבית המדרש, הוגה בספריו יום וליל. מדובר כאן בחכמת לב, חכמת חיים, המחוברת לחיים הארציים הפשוטים ויונקת מהם. בית המקדש, כמקום מפגש בין שמיים וארץ חייב להיות מחובר לשניהם, ועל כן דווקא החכמה הארצית המחוברת לחיים היא הנצרכת לשם יצירתו.

ליבו של עם ישראל

לא הסתפקתי בתשובתו של הרב רא“ם, למרות שאני מוצא אותה יפה ונוגעת, ועל כן אני רוצה להביא דך התבוננות נוספת, שאיננה סותרת את הקודמת אלא מוסיפה לה. החזרה על המילה לב, לעניות דעתי, מבקשת להעניק לבית המקדש סמליות נוספת - בית המקדש הוא ליבו של עם ישראל. נקודה זו מצויה בצורה יפיפייה במאמר השני בספר הכוזרי: "כשימצא פגע את לבנו, אשר הוא בית מקדשנו - אבדנו. וכאשר ירפא – נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה עניין שיהיה. כי מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בעניין הזה שאנחנו בו מהפיזור והגלות – אל חי ". (אות ל"ב - כמה סמלי...) בית המקדש הוא הלב של עם ישראל, כלל ישראל, כנסת ישראל. הוא מוקד החיים של האומה. כל אימת שאנו מתפללים או פונים אליו ומכוונים אליו את פנינו ואת ליבנו. דמיינו לעצמכם – מיליוני אנשים הפזורים בכל רחבי העולם פונים אל אותו המקום בתפילה, אל לב ליבם.