‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת ויקהל. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 במרץ 2017

בצלאל - על שם חכמתו נקרא - להורות נתן בלבו/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || ויקהל - פקודי תשע"ז

שניים הם שפעלו להקמת המשכן, משה איש האלקים ובצלאל איש המעשה, האמן אשר הופקד על הביצוע הנכון של הוראות משה. על אמן גדול זה הוטלה המשימה להכין את כל הנדרש למשכן: בעבודות עץ, בזהב, כסף ונחושת, וכן באריגת יריעות, בצביעה ובמלאכות רבות אחרות. מלאכות אלה נעשו בתנאי מדבר צחיח, ובהעדר אמצעים הכרחיים הנדרשים למלאכה כה מורכבת.


↓ מאת: הרב ישראל אריאל

מן הכתובים אנו למדים, שכדי להוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל יסד בצלאל את בית הספר לאמנות הראשון בישראל, ככתוב: 'ולהורות נתן בלבו'. כלומר, מאחר ונזקק לאמנים רבים אשר יעשו את המלאכה כדי להעמיד את המשכן תוך חדשים אחדים - בראש חודש ניסן, היה צריך לחלק את העבודה לאמנים רבים - איש איש במקצועו ומלאכתו, לפיכך עמד הוא ואהליאב ולימדו את תורת האמנות לכל איש אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. 

בעל 'אור החיים' הקדוש מעיר בענין זה, שלימדתנו התורה על תכונתו המיוחדת של בצלאל. שכן, פעמים שאדם יכול להיות גאון בתורה או במקצוע כל שהוא, אך אינו יכול להעביר את לימוד חכמתו לאחרים, ואילו בצלאל ניחן ביכולת הסברה וכן בשאר שיטות הלימוד כדי להעביר את ידיעותיו בכל האמנויות לאחרים. 

כן מצביע בעל 'אור החיים' על תכונה של רוחב לב אצל בצלאל, שכן, רוב האומנים צרי עין בהעברת מקצועם לאחרים, והם שומרים על סודם עמם מפני תחרות ואף מפני צרות עין לשמה, וכפי שקרה לבית אבטינס ולבית גרמו – משפחות הכהונה בימי בית שני – שסירבו ללמד את מקצוע עשיית הקטורת ועשיית לחם הפנים לאחרים, ראה יומא (לח, א) שחכמינו ז"ל גינו אותם על כך. ואילו לבצלאל היתה מידה של רוחב לב כדי להעביר את ידיעותיו לאחרים, כענין שכתוב: 'ולהורות נתן בלבו', היינו, זו היתה משאת נפשו, לחנך וללמד אחרים, ולגדל כשרונות חדשים בישראל, שידעו להמשיך ולפאר את המקדש בכל תפארתו.

יום שישי, 4 במרץ 2016

פרשת ויקהל: המשכן הוא הדבק

פרשת ויקהל || שמואל בן חמו

תהליך בנית המשכן הינו דבר פלא היוצא מגדר הרגיל. איך יתכן שעבדים שיצאו מעבדות ארוכה מסוגלים לבנות כלים מפוארים לכבוד הקב"ה? 
מנין רכשו את הידע והמיומנויות כדי לבנות את כלי המשכן? 

↓ מאת שמואל בן חמו

רבנו בחיי מחדד עוד יותר את השאלות האלה ומוסיף: נניח שהיו מספר אנשים שידעו את האומניות הדרושות לעשיית המשכן, זה לא דבר טבעי שכולן יתרכזו באדם אחד כמו בצלאל. 

הרי בצלאל שלט בעבודת הזהב, הנחושת, הכסף, העץ, אבני החן, הרקמה, האריגה ועוד.... 

רבנו בחיי מסיק מתוך דברי התלמוד שלבצלאל היו כוחות אל-טבעיים שהוא קיבל מהקב"ה. 

כמו שכתוב: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. ג וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה (שמות לא,ב-ג). 

הוא ידע לצרף את האותיות שמהן נברא העולם. (ראה ילקוט שמעוני פרשת כי-תשא רמז שפט).

ננסה להעמיק ולהבין במה התבטא ה"רוח אלוקים" ששכן בבצלאל. נביא את פירוש ה"בית גנזי" על הפרשה. ראשית נקדים את משמעות בנין המשכן או בית המקדש בעולם הזה. 

המשכן הוא הביטוי וההשתקפות של העולמות העליונים. כמו שכתוב במדרש תנחומא שהקב"ה השוכן בעליונים רצה בית דומה בתחתונים. 

כמו שכתוב: "אמר רבי אמי נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה שיהא לו כך דירה למטה" (מדרש תנחומא בחוקותי פרק ג). 

גם האדם נברא על פי צלם אלוקים והעתק של העולמות העליונים כמו שכתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א,כו). 

עכשיו ניתן להבין למה בצלאל היה צריך להבין בתהליך בריאת העולם ולהיעזר ברוח הקודש לבנין המשכן. 

" ובצלאל היה צריך לבנות המשכן בכל פרטיו שיהיו דמות של אדם העליון מראשית האצילות כמו שביאר האריז"ל בספר עץ חיים דמות כל העולמות כולם שהם כמראה אדם..." (בית גנזי, כי-תשא דף תתרנ"ד). 

לבצלאל היו כל ההשגות שהשכל יכול לקבל: חכמה, בינה, דעת ורוח אלוקים. המשמעות של הדעת היא דביקות מוחלטת ואיחוד בין שני גופים שונים. למשל כאשר האדם מתחתן עם אישה הוא מתחבר אליה לגוף אחד בעזרת בחינת הדעת. כמו שכתוב: עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (בראשית ב,כד) וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן (בראשית ד,א). 

מכאן רואים שבחינת הדעת היא חיבור בין שני דברים לישות אחת. בצלאל היה דבוק בהקב"ה כמו איש לאשתו כביכול. 

בצלאל הבין את רצון ה' ללא צורך בדיבור או התגלות, אלא הוא ידע מתוך שכלו את דעת עליון. לכן התלמוד מפרש את שמו-בצלאל כשוכן בצל של הקב"ה. 

הצל הוא ההשתקפות המדוייקת של העצם המקורי ללא עיוותים. 

כמו שכתוב: " א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב''ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת" (ברכות דף נה ע/א). 

ה"בית גנזי" מפרש ואומר שבצלאל היה כמו הקב"ה כביכול וידע את כוונותיו ללא צורך במשה רבנו או התגלות ה'. כמו שהגוף יודע מה שהראש רוצה אזי בצלאל ידע את מה שהקב"ה מבקש. 

" ...כי הבחינה של דעת שהוא כגופו כביכול נקרא בצל קל כמו הצל שעושה מה שהאדם עושה ואינו נפרד ממנו כך היתה הדבקות של בצלאל בקב"ה " (בית גנזי כי תשא דף תתרנ"ה). 

במעמד הר סיני בני ישראל הגיעו לאותה מדרגה של דבקות מוחלטת בהקב"ה כאשר הם ענו "נעשה ונשמע". איך אפשר לעשות דבר לפני ששומעים אותו? אלא הם ידעו מתוך תוכם את מה שהתורה דורשת מהם כי הם היו דבוקים בהקב"ה כגוף אחד כביכול. 

נראה לומר שהקב"ה נתן לנו את האפשרות להידבק אליו בעזרת המשכן ובית המקדש. בנין המקדש מקשר אותנו עם הקב"ה כגוף אחד. 

לכן הגויים מנסים בכל כוחם למנוע מאיתנו את העלייה להר הבית ובנין בית המקדש. הגויים אינם רוצים שעם ישראל יחדש את הקשר האינטימי והבלעדי עם הקב"ה. 

כל מי שרוצה לדבוק בהקב"ה ולקיים את תכלית העולם צריך לרצות בכל כוחו לבנות את בית המקדש השלישי ולפעול לחידוש העבודה. 

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כתב את זה במפורש: " וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר ואני קרב אלוקים לי-טוב (תהילים עג) ואומר: אחת שאלתי מאת ה' אתה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' (תהילים כז), כי רק זה הוא טוב." (רמח"ל מסילת ישרים פרק א). 

בע"ה נתפלל שכל עם ישראל יתעורר וידרוש את ציון כדי לבנות את בית ה'. כך נדבוק בהקב"ה ונגיע לשלמות בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום חמישי, 3 במרץ 2016

פרשת ויקהל: השבת והמקדש

פרשת ויקהל || מכון המקדש

שבת בבית המקדש. לחם הפנים ושני כבשים למוסף היום באדיבות מכון המקדש

פרשתנו פותחת בציווי שמירת השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת, לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות לה, ב-ג). מיד לאחר מכן התורה מספרת על איסוף הנדבה לצורך המשכן. חז"ל דרשו מסמיכות פרשיות אלה, שכוונת התורה בציווי: "לא תעשה כל מלאכה", היא למלאכה שהיתה במשכן (שבת מט,ב. רש"י והראשונים שם). נשאלת השאלה אפוא, מה ראתה התורה להגדיר מלאכה האסורה, דווקא במלאכה שנעשתה במשכן?

↓ מאת: הרב אבי כהנא

רבנו בחיי מחדש, שיש קשר בין בריאת העולם לבין הקמת המשכן: "כשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה... כן במשכן "משכן העדות". כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית, כן במשכן "שבעת ימי המלואים". וכשם שבבריאת העולם ל"ב פעמים [נזכר] אלהים עד "לעשות", כן במשכן "מלא אותם חכמת ל"ב... " (ר' בחיי שמות לח,כא).

לפי דברי רבנו בחיי עולה, שהשותף בהקמת המשכן ובבנייתו הרי הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית - הבריאה! מעתה מובן גדר איסור מלאכה. הרי הקב"ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי "שבת וינפש". בשמירת השבת אנו מעידים שיש בורא לעולם שברא את העולם בששה ימים, וביום השביעי אנו שובתים ממלאכה, אבל דווקא ממלאכה זו שדומה לבריאת העולם, ובמציאות שלנו, אלה המלאכות הקשורות במשכן. 

הקשר בין השבת למקדש נזכר גם בפרשת קדושים ובפרשת בהר: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'". מההיקש בפסוק, למדו חז"ל שכשם ששמירת המקדש לעולם - אף כשאין בית המקדש קיים, כך גם מורא מקדש קיים לעולם - גם עתה כשהמקדש חרב, יש חיוב של מורא מקדש (ספרא קדושים ג,ז). האבן עזרא (ויקרא כו,ב) מסביר את הפסוק באופן פשוט, והוא כי את מורא המקדש נקיים בצורה שלימה ביום השבת, בכך שנבוא ונשתחווה בבית המקדש, שכן נאמר: "מדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'"(ישעי' סו, כג). על זה הוסיפו חכמים טעם לאיסור יציאה מחוץ לתחום המחנה אלפיים אמה, כדי שכולם יהיו קרובים למשכן, לבוא להתפלל ביום השבת לפני הארון (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפד).

בית המקדש ושמירת השבת מזכירים לנו ולכל העמים כי יש בורא לעולם, זוהי מתנה שנתנה הקב"ה לעם ישראל (שבת י,ב) הן בשמירת השבת והן בהקמת המקדש, שעל ידם נוכל לפרסם את שמו של הקב"ה. אף אנו נוסיף ונאמר, שכשם שהשבת מקור הברכה (פיוט לכה דודי), כך המקדש מקור הברכה (משנה סוטה מח,א) שנזכה לשפע טובה וברכה במהרה. 

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

לפרשת ויקהל / ליבו של עם ישראל



גיליון | 150 כ “ב אדר א תשע“ד | פרשת ויקהל
ליבו של עם ישראל
הלב - מילה טעונה מאד, סמל עתיק ופופולרי ביותר, חלק מפתגמים וצירופים רבים. מלבד המשמעות הראשונית - האיבר הפנימי בגוף האדם אשר דואג לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו, הלב הוא גם מרכז העיניים, מקור הרגשות, ביטוי לאהבה, סמל לאופי הפנימי האמיתי ועוד פירושים רבים. לעיתים אנו לא שמים לב שאנו שומעים את המילה הזו, מרוב שהיא מדוברת. בעיקר לא כשמדובר בתורה. אך האזנה מרוכזת יכולה לשים לב כיצד הלב פועם במקומות מסויימים, ונפש עדינה תוכל להבין את המשמעות העמוקה והפנימית של פעימות אלו.
"קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה... ויביאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד... ויביאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת... וכל אישה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטווה... וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העיזים... ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת..." (שלל פסוקים משמות, לה). פרק לה כולו רצוף לבבות, אשר אותם ניתן לחלק לשלושה סוגים, או ליתר דיוק - לבבות הצמודים למילים נוספות ויוצרים שלושה כינויים : נדיב לב, נשוי לב וחכם לב. קריאה מעמיקה יותר תבחין כי מספר ההופעות של המילה לב הוא 7: מספר מפתח במקרא המסמל למות וקדושה המתגלות בתוך הטבע (על פי המהר“ל). מה משמעות של כל המידע הזה? מה הקשר בין הלב לתרומה ולבניין של המשכן? מה הוא מסמל?
לב שלם וישר
כדי להעמיק את השאלה ולתת לה פן נוסף נעיין בפרק החותם את ספר דברי הימים א (פרק כט). נשים לב כי דווקא פרק זה חותם את דברי ימיו של דוד המלך - מה שאולי מראה כי הוא השיא של חייו, צוואתו האחרונה והעניין המשמעותי ביותר שהוא עשה. הפרק מתאר כיצד דוד קורא לעם ישראל להתנדב לקראת בניין בית המקדש בידי בנו שלמה. העם מתנדב בשמחה עצומה, ודוד פורץ מולם בתפילה נרגשת לה‘ (אותה אנו קוראים בכל יום לפני שירת הים בפסוקי דזמרה). נשים לב ונעקוב אחרי המילה ”לב“: "וישמחו העם על התנדבם, כי בלב שלם התנדבו לה'. וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל, ויאמר דויד: ברוך אתה ה' א-להי ישראל אבינו, מעולם ועד עולם!... וידעתי א-להי כי אתה בוחן לבב, ומישרים תרצה. אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, ועתה עמך הנמצאו פה, ראיתי בשמחה להתנדב לך. ה' א-להי אברהם יצחק וישראל אבותינו, שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, והכן לבבם אליך. ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך, עדותיך וחוקיך, ולעשות הכל, ולבנות הבירה אשר הכינותי." (שלל פסוקים).
שוב אנו רואים כי המילה לב היא מילה מנחה ומרכזית בעת ההתנדבות לבניין המקדש. הדגשה מיוחדת אנו מוצאים על ישרות הלב וטהרת כוונתו, כפי שמספר התנ“ך וכפי שמתפלל דוד, המבקש להכין ולכוון את הלבבות. ובכן, שוב עולה השאלה - מה פשר ההתמקדות והחזרה על הלב שבבית המקדש?
בית החיים
בשבת שעברה, בעת הבחנתי בחזרה זו, פניתי אל הרב רא“ם הכהן ושאלתי אותו שאלה זו. הרב רא“ם השיב לי כי הלב הוא סמל החיים. מעבר לעובדה הרפואית כי הלב הוא המאפשר את חייו של האדם אנו רואים כי הלב מבטא גם את החיים המובן המהותי שלהם. הרגשות הפועמים בלב, התחושות היוצאות ממנו, החיבור שהוא יוצר בין אדם לאדם ובין אדם לא-להיו. לפי התבוננות זו אנו רואים כיצד הקמת בית המקדש היא איננה דבר הנעשה ברובד השכלי, שכביכול מנותק מהחיים ומתייחס אליהם כאובייקט מרוחק, אלא כדבר לבבי, מלא רגשות שמחה והתרוממות, חיות ומחוברות לחיים. נדיב הלב ונשוי הלב הם אלו אשר גרר אותם ליבם, כביכול בעל כרחם, לתת ביד רחבה למען בית ה‘ - "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה - מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי " (שמות, כה ב). על פי עומק פשט המקרא נראה כי מי שנותן את הנדבה זה הלב, והנדבה עצמה איננה אלא האדם!
חכם הלב, על פי פרשנות זו, הוא החכם אשר מחובר לחיים. אין זה חכם המסוגר בבית המדרש, הוגה בספריו יום וליל. מדובר כאן בחכמת לב, חכמת חיים, המחוברת לחיים הארציים הפשוטים ויונקת מהם. בית המקדש, כמקום מפגש בין שמיים וארץ חייב להיות מחובר לשניהם, ועל כן דווקא החכמה הארצית המחוברת לחיים היא הנצרכת לשם יצירתו.
ליבו של עם ישראל

לא הסתפקתי בתשובתו של הרב רא“ם, למרות שאני מוצא אותה יפה ונוגעת, ועל כן אני רוצה להביא דך התבוננות נוספת, שאיננה סותרת את הקודמת אלא מוסיפה לה. החזרה על המילה לב, לעניות דעתי, מבקשת להעניק לבית המקדש סמליות נוספת - בית המקדש הוא ליבו של עם ישראל. נקודה זו מצויה בצורה יפיפייה במאמר השני בספר הכוזרי: "כשימצא פגע את לבנו, אשר הוא בית מקדשנו - אבדנו. וכאשר ירפא – נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט ועל איזה עניין שיהיה. כי מנהיגנו ומלכנו והמושל בנו והמחזיק אותנו בעניין הזה שאנחנו בו מהפיזור והגלות – אל חי ". (אות ל"ב - כמה סמלי...) בית המקדש הוא הלב של עם ישראל, כלל ישראל, כנסת ישראל. הוא מוקד החיים של האומה. כל אימת שאנו מתפללים או פונים אליו ומכוונים אליו את פנינו ואת ליבנו. דמיינו לעצמכם – מיליוני אנשים הפזורים בכל רחבי העולם פונים אל אותו המקום בתפילה, אל לב ליבם.