לפרשת צו: האש היוקדת

גיליון 143 | י”ג אדר ב’ תשע”ד | פרשת צו- שבת זכור

האש היוקדת

תרומת הדשן

פתיחת פרשתנו היא הקטע השני המובא בסדר קרבנות; מצווה אותה מכנים חז”ל “תרומת הדשן” (תרומה, מלשון הרמה). הציווי בפרשה פשוט - להוריד את הדשן שהתאכל על המזבח, לפנות אותו אל צדי המזבח ומשם למקום מיוחד מחוץ לירושלים, אך למרות זאת נראה שבפרשה טמון דבר מה עמוק יותר. נקרא אותה בקריאה מדוקדקת ומתוך הבחנה לפרטי המילים אותן מדגישה התורה והקשבה לרמזים שהיא מבקשת לגלות לנו. את הפרשייה ניתן לחלק, כך נראה, לשלושה חלקים:

פתיחה: וידבר ה' אל משה לאמור: צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו.

עבודת הדשן: ולבש הכהן מידו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה- אל מקום טהור.

עבודת האש: והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ויקרא, ו א-ו)

דרך החלוקה הזו אנו מתוודעים למצווה נוספת, המסתתר בין המילים - מצוות עבודת האש על המזבח. על מנת להבין את הקשר של המצווה הזו ואת פרטיה נתבונן בה. לכאורה איננו מוצאים ציווי לבד מהאיסור לכבות את האש. התורה מציינת כי ישנה אש הבוערת על המזבח, והיא זו המשמשת להקרבת העולה והשלמים, וכן לציווי נוסף ומוזר, שזו הפעם הראשונה והאחרונה שנתקל בו - ציווי ביעור העצים על המזבח בבוקר בבוקר. מה פשר המצווה הזו?

שלוש שיטות

ובכן, כמו שראינו, פרשת תרומת הדשן צופנת בחובה יותר ממצוות הרמת הדשן. על מנת לעמוד על המשמעות עלינו להשתמש בשלוש שיטות שמטרתן לעמוד על הנושא והציר המרכזי של הפרשייה. השיטה הראשונה היא קריאת הפתיחה, ולאורה להסתכל הקטע. בפתיחת הציווי אנו רואים כי זוהי “תורת העולה” אשר מועלית באש על המזבח לאורך כל הלילה. הקרבן היחיד שיכול לענות על הגדרה זו הוא הקרבן האחרון המוקרב ביום - עולת התמיד שמוקרב בין הערביים. אם כן, לפנינו צו המתייחס לקרבן התמיד.

השיטה השנייה היא חיפוש המילה המנחה - המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בקטע ומובילה אותו. מילה זו היא ללא ספק המילה “מזבח”, המופיעה שש פעמים בהקשרים שונים. אם כן - הפרשה מתייחסת למובן מסויים של המזבח והוא העומד במרכזה. כדי לסבר את האוזן נקשור את שני המושגים, המזבח והעולה, ונוכיח כי הם זוג בלתי נפרד. קרבן העולה, שעולה כולה כליל באש המזבח, הוא הקרבן היחיד ששמו הודבק ככינוי למזבח “מזבח העולה”.

השיטה השלישית היא ההבחנה בביטוי אשר שוזר את הקטע. אין זו מילה מנחה, אלא סוג של פזמון חוזר שמופיע שוב ושוב ומראה לנו כי לעלילת הפרשייה יש רובד עמוק יותר. ביטוי זה הוא ללא ספק הביטוי "אש המזבח תוקד בו" המופיע בצורות שונות בהתחלה, באמצע ובסוף של הקטע. המילה “אש”, שמופיעה פעם נוספת שלא בביטוי, היא המנחה את הקטע וכנראה שמשמעותו הפנימית קשורה גם אליה. אם נשים לב, שלושת הביטויים הינם מעורפלים ולא ברור היכן בוערת האש, בתוך מה היא יוקדת ומה מטרת החזרה המשולשת.

מעלה מעלה

על מנת לענות על סימן השאלה הגדול הניצב מעל הפרשייה נשתמש בשיטה רביעית, מאוד עדינה, המגלה לפנינו רובד נסתר ופנימי עוד יותר. ישנו שורש החוזר שוב ושוב לאורך כל הקטע, כמו צליל בס בתופים, אשר איננו נשמע אך נותן את הקצב לכל השיר: למעלה, למעלה, למעלה: "...זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר... והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה."

פתאום אנו נזכרים: קרבן העולה מקבל את שמו מפני שהוא עולה כולו כליל באש היוקדת על המזבח. הנה, האש, שעולה ושואפת וכמהה ללא הפסק, חותרת בהתמדה למעלה, ומבלי שתכבה ולו לרגע היא שורפת את הקרבן המיוחד שעולה כולו למעלה, על המזבח, שהנה אנו מגלים כי מטרתו היא להעלות אותנו מעלה מעלה. זו תורת העולה. זו תורת ההתעלות והעלייה. אך איך אנו מגשימים תורה זו? איך אנו הופכים את הרעיון היפה והמופשט לדרך חיים אמיתית, כסולם הניצב ארצה וראשו מגיע למעלה- השמיימה?

להתחדש כמו האש

התורה מצווה אותנו לקחת את הדשן, השאריות של שרפת האתמול, ולפנות אותם בטהרה החוצה. תחת הדשן אנו מצווים להכניס עצים חדשים להדלקת המדורה החדשה. האם איננו יודעים כי יש להדליק אש עם עצים? מדוע מצווה זאת התורה? הנה אנו מגלים כי התורה קוראת לנו להתחדש, להוציא את האפר של יום האתמול, שכלה מן העולם במהלך בערת הלילה, ולהדליק אש חדשה בבוקר בבוקר, בכל יום תמיד.

"והקטיר עליה חלבי השלמים" - 'עליה', השלם כל הקרבנות כולן " (יומא, לג ע"א) על האש החדשה הזו, על הבערה הראשונית שבכל יום, מוקרבים כל הקרבנות כולם. דווקא על האש המתקיימת מתוך עזיבת העבר ופתיחת העתיד

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה."