אש של שמים ואש מן ההדיוט – מה עדיף?/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || צו תשע"ז - שבת הגדול

בספר החינוך (מצוה קלב) מוסברים הפסוקים בתחילת הפרשה, שעניינם - 'מצות הדלקת האש על המזבח בכל יום'. לדעת בעל ספר החינוך היתה יורדת אש חדשה בכל יום, והיה צריך להסתיר את העובדה הזאת על ידי אש רגילה 'מן ההדיוט' ותוספת עצים.

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

מדברי הרמב"ם נראה, שהאש ירדה פעם אחת בעבר – בעת חנוכת המשכן, וכפי שכתב בהלכות תמידין ומוספין (ב, א): 'אף על פי שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש מן ההדיוט'. הווה אומר, לשיטתו האש דלקה בהתמדה מאז ירדה משמים על המזבח, זאת, בימי משה ואחר כך בימי שלמה, וכך היא המצוה, להביא בכל יום אש חדשה, למרות האש השמימית הבוערת על גבי המזבח. כך גם נראה מדברי רש"י יומא (כא, ב) שאש זו היתה על המזבח מימי שלמה, וכלשונו שם: 'רבוצה כארי - גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה, והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה, היתה דומה לארי רובץ'. לדבריו היתה זו גחלת בוערת בעלת צורה של ארי בימי בית ראשון ושינתה את צורתה בימי בית שני.

לדעת הרמב"ם ורש"י הנס היה בעובדה, שירדה אש ניסית בעבר והתמידה על המזבח במשך מאות שנים, ואילו לדעת בעל ספר החינוך הנס הזה התרחש יום יום, ונראה שדקדק מן הלשון: 'אש יורדת', שמשמעו לשון הווה, אך הרמב"ם ורש"י הבינו שירדה בעבר וכוחה הולך ונמשך בהווה ולכן נקראת האש 'יורדת'.

על כל פנים, לפי ספר החינוך, מצוה מן התורה היא, 'להכחיש' בכל יום את מעשה הניסים ולהסתיר אותם בפעולות מעשיות: האחת - להביא אש אחרת – מבית המוקד כדי להדליק את עצי המערכה החדשים. השניה – להוסיף על אש המערכה שני גזרי עצים בבוקר ובין הערביים. השלישית – לעשות מערכת עצים מיוחדת על המזבח 'לקיום האש'. פעולות אלה למה? – האין די להסתיר את הנס בפעולה אחת?

ודומה, שרצתה התורה ללמדנו, את החיבה שמחבב הקב"ה את מעשה המצוה של ישראל, שהוא עולה בערכו על כל הניסים שבעולם, לפיכך הרבה להם מעשים 'להכחיש' – כביכול את הנס, ושלא להתחשב במעשה שמים, שכן, רצוי מעשה האדם לפני הקב"ה יותר ממעשה שמים וארץ.

וכעין מה שמובא בכתובות (ה, א): 'גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: אף ידי [האחת] יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך', שכן הקב"ה מחבב את מעשיהם של צדיקים יותר כאילו היו מעשה שתי ידיו.

ואם יבוא אדם ויאמר: מה לי לפגוע באש השמימית ול'קלקל' אותה על ידי אש ועצים מן ההדיוט, ויימנע מלהביאם על גבי המזבח, עבר על עשה ויביא קרבן עולה על חטאו, ככל מי שעבר על מצות עשה שבתורה.

ומכאן לימוד למצפים לירידת מקדש משמים, ויעשה אדם קל וחומר בעצמו, שאם את נס האש רצתה התורה להסתיר, ואף ציותה במצות עשה להסתיר אותה, שהרי חפץ ה' באש מעשה ידי אדם ועצים מעשה ידי אדם יותר ממעשה שמים, על אחת כמה וכמה שחפץ ה' במקדש מעשה ידי אדם – ככתוב: 'ועשו לי מקדש', ואין ה' חפץ במקדשים היורדים משמים.

פרשת צו - חובת ההשתדלות

פרשת המקדש || פרשת צו | מכון המקדש

אחת המצוות המיוחדות בפרשה, היא הבערת האש על גבי המזבח, שכן נאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו,ו). על גבי מזבח העולה היו שלש מערכות של עצים: מערכה אחת היתה לצורך הקרבת הקרבנות, מערכה שניה לצורך הגחלים של הקטורת ומערכה שלישית היא מערכה של עצים שהאש תמיד דולקת בה. ציווי התורה הוא, שיש מצות עשה להבעיר אש על גבי המזבח ועל גבי מערכות אלו, ומצד שני מצות לא תעשה, שלא לכבות אפילו גחלת אחת מעל גבי מזבח החיצון (ספר המצוות לרמב"ם עשה כט, ל"ת פא). 

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

הציווי להבעיר אש על המזבח הוא קצת תמוה, והרי כדי להקריב את הקרבן חייבים אש על גבי המזבח, וממילא כשהתורה ציותה להקריב קרבן, הציווי כולל בתוכו שיהיה אש על גבי המזבח! ומדוע ייחדה התורה מצוה בפני עצמה להדליק אש על גבי המזבח? ניתן לומר שהציווי להבעיר אש כמצוה, היה בשביל המערכות האחרות כמו אש התמיד, שכל הזמן תדלק שם האש (חינוך מצוה קלב). 

חז"ל אומרים, שבזמן המקדש, היתה אש יורדת מן השמים ואוכלת את הקרבנות. בזמן בית ראשון האש היתה עם עוצמה גדולה כאריה, ובבית שני היתה האש רבוצה ככלב (יומא כא,ב). לפי זה הצורך בהבערת האש על גבי המזבח נראה מיותר לגמרי. מדוע איפוא ציותה התורה להבעיר אש על גבי המזבח?

חז"ל התייחסו לשאלה זו ואמרו: "אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא כא,ב). במשפט אחד למדונו חז"ל, שגם כשהקב"ה עושה עמנו ניסים ובפרט במקדש, הניסים צריכים להיות בהסתר ובדרך הטבע (חינוך מצוה קלב). 

בבית המקדש יכולנו לראות את השראת השכינה, שהרי עשרה נסים נעשו בבית המקדש (משנה אבות ה,ה). במצב כזה, האדם עלול לחשוב, שאולי הכי מתאים שהקב"ה יעשה נס ויקיים את המצוות שתהיינה בשלימות ובהידור. הרי אין משמעות לאש הבאה מן הכוהנים, אם האש היתה יורדת מן השמים! ואולי ניתן להקב"ה שיקריב את הקרבנות ויבנה את המזבח? כנגד זה ציותה התורה "אש תמיד תוקד על המזבח", הנס והסייעתא דשמיא יבואו בהסתר ואין לסמוך עליהם. בראש ובראשונה המצוה מוטלת עלינו!

בהמשך אמרה התורה לגבי האש, "לא תכבה" ומכאן גם נלמד שאסור לכבות גחלת הדולקת מעצי המזבח. הרב קוק באורות הקודש (ח"ג עמ' ר"י), מבאר שכשהאדם בוער ומשתוקק לעבוד את ה' אסור לכבות אותו. הגחלת הרוחנית שעל גבי מזבח הרוחני אסור שתיכבה, הדבר נלמד בק"ו מהמזבח הגשמי. 

דומה ששתי המצוות משלימות זו את זו: עלינו מוטלת חובת ההשתדלות לקיים את המצוות ואת דבר ה' ולכן אין סומכים על הנס. ומאידך, אסור לכבות את ליבם הבוער של המשתוקקים לקיים את דבר ה'.

צו - על קצה הגוף

ותחזינה || גיליון 202 | ז‘ בניסן תשע“ה | פרשת צו - שבת הגדול

מאת: יובל קופרמן

הם עמדו שם דום, מתוחים, ממתינים. משה עבר לאטו מאחד לשני, טובל את קצה אצבעו במיכל הדם שהחזיק בידו ומושך את הנוזל הארגמני הכהה על קצה הבוהן הימנית, קצה האגודל הימני ותנוך האוזן הימנית של כל אחד ואחד מהם. הראשון היה האב, אהרן, הכהן הגדול. עיניו הרציניות והחוששות נפגשו בעיני אחיו משה כשזה מרח את הדם על אוזנו. הדם הזה הרגיש כמשא כבד על כתפיו, אחריות עצומה. אהרן הביט אל ארבעת בניו האהובים שעמדו לצדו, ממשיכי דרכו הנושאים בנטל עמו. תכף גם אוזנם, אגודלם ובהונם יצבעו בעוד רגע באדום הדם. תכף משא הכהונה יוטל גם על כתפיהם. שליחים, משרתים בקודש, הבחירים מעם ישראל לעבוד אל מול פני האל הקדוש.

ימי המילואים

בפרשתנו מתוארים שבעת ימי המילואים, בהם הוכשרו המשכן, כלי הקודש והכהנים לקראת מלאכת ה'. אל השיא של התהליך נגיע בפרשה הבאה, המתארת את היום השמיני של ימי המילואים. בתוך כל הרצף של המעשים שנדרש משה רבנו לעשות בפרשתנו אנו נתקלים בטקס מוזר מאד, שנראה כמעט פגאני ואלילי. משה מצטווה לקחת מדם איל המילואים ולתת על תנוך האוזן הימנית, על האגודל הימני ועל הבוהן הימנית של אהרן ושל ארבעת בניו. זו לא הפעם היחידה בתורה שבה אנו נתקלים בציווי כזה. גם בתהליך ההיטהרות של המצורע מתואר טקס דומה. אך מה פשרו ומה תפקידו? מדוע ה׳ מצווה עלינו לעשות מעשה כל כך משונה ואפילו מזעזע- מריחת דם על הגוף?

מילוי והשלמת ההקדשה

לפני שניגש לענות על שאלתנו עלינו להבין מהו איל מילואים שמדמו לוקח משה לתת על גוף הכהנים. רש״י מסביר את מקור שמו של איל המילואים, ובכך חושף לפנינו את תפקידו: ״איל המילואים- איל השלמים, שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם״ (שמות, ח כב). אם כן, תפקידו של הקרבן המיוחד הזה הוא למלאות ולהשלים את תהליך ההקדשה של אהרן ובניו לכהונה. הרמב״ן אף מוסיף ומסביר כי המילה מילואים מכוונת לטקס מילוי היד, המסמל בתנ״ך קבלת תפקיד (בדומה להשבעה של ראש ממשלה או נשיא בימינו).

אם כן, ראינו כי תפקיד האיל הוא למלאות את מהלך ההקדשה של הכהנים.

חשוב לציין כי זהו תהליך ההכשרה של ראשי שושלת הכהונה, אהרן ובניו. קדושה זו תעבור עכשיו מאב לבנו לאורך כל הדורות. בשל כך אין ציווי להקרבת איל מילואים נוסף במהלך ההיסטוריה. לאור תובנה זאת אני רוצה להעלות שאלה קשה ומהותית, שאני חושב שלאורה עלינו לבחון את הפרשיה כולה. כיצד ניתן לקדש בן אדם, קרוץ חומר, יצור עפר? כיצד ניתן לקחת שושלת אנושית ולהכריז כי מעתה היא מופרשת, מיוחדת, מוקדשת? כיצד ניתן לומר על סתם אדם כי מעתה הוא קדוש, וכך גם בניו ובני בניו?

הכהן נהיה למזבח

בואו נתקדם עוד קצת, ועל ידי שאלת שאלות נוספות נבין לעומק את הסוגיה. במה הטקס של משיחת הדם נוגע? במה הוא עוסק? ניזכר באסוציאציה שלנו לטקס הדומה המתרחש בתהליך טיהור המצורע. ככל הנראה תפקיד הדם נוגע בגוף דווקא, שכן מחלתו ומומו של המצורע הינם מחלה ומום גופניים, והדם מטהר ומרפא אותם. בשל כך הדם נמרח, בצורה יוצאת דופן ביותר, על גוף המצורע. אם כן, גם במקרה שלנו נוכל לומר כי תפקיד הדם נוגע דווקא בגוף הכהנים. אם אמרנו מקודם שאיל המילואים הוא הדרך להפוך בן אנוש ברוא עפר למשרת הקודש, נוכל להבין כי הדם הוא זה אשר יוצר את הקדושה והייחוד בפועל, כאשר הוא נמשח על הגוף. אבל למה החלת הקדושה מתרחשת דווקא על ידי דם? מה הדם מסמל ומדוע דווקא הוא המקדש והמכשיר?

ייעודו המרכזי של הדם בבית המקדש הוא לכפר על הנפש, וזאת על ידי זריקתו על המזבח. כאשר שוחטים בעל חיים יש לזרוק את דמו על המזבח, ורק בלית ברירה, כאשר בית המקדש רחוק ומטרת הבשר לאכילה ניתן שלא לזרוק אותו על המזבח (אין כאן מקום להרחיב ולהסביר נקודה זו, ועיינו בספר דברים, יב כ-כט). אם כן, הדם הנמשח על הכהן מראה ומצביע על כך שהכהן עצמו הופך להיות, במובן מסויים, למזבח. גופו של הכהן מקבל את קדושת המזבח ואת תפקיד המזבח- להיות למקום ומשכן של עבודת ה׳. הדם בעצם משלים את קדושת הכהן וממלא את תכליתו ויעודו להיות כמזבח לה׳.

קצה קצהו של גוש החומר

מתוך כל מה שאמרנו אני רוצה להתייחס לשאלה נוספת, שולית לכאורה. מדוע הדם נמשח רק על הקצוות של הגוף: קצה הראש, תנוך האוזן; קצה היד, האגודל; קצה הרגל, הבוהן? השאלה הזו נוגעת גם במצוות אחרות, כמו קידוש הידיים והרגליים ממי הכיור שהיו עושים הכהנים המשרתים מדי בוקר, מפני שגם בהם אנו רואים כי הקדושה והטהרה נוגעת רק בקצות הגוף, ולא בכל כולו (כפי שאנו מוצאים, למשל, בטבילה במקווה)?

אני חושב שהתשובה היא שקדושה לא יכולה לעטוף את גופו של האדם לחלוטין. האדם, שמקורו בעפר ובאדמה וביסודו נמצא היצר השפל והרע, לא יכול לקדש את גופו עד הסוף. את הקדושה ניתן להכיל רק על קצה קצהו, על הדברים שהוא עושה, על הלבושים שלו (בלשון החב״דית). מעשיו, המסומלים על ידי בהונותיו; הרגליו והליכותיו, המסומלים על ידי הבוהן; רצונותיו, בחירותיו, הדברים להם הוא בוחר להקשיב ולהישמע, המסומלים על ידי תנוך האוזן- רק את אלו ניתן לקדש ולהקדיש. קדושה זו מראה לנו, מצד אחד, על שפלות החומר ממנו אנו עשויים, אשר רק קצה קצהו יכול להתקדש, ומצד שני מראה לנו על העוצמה הנתונה בבחירותינו, במעשי ידינו, בהליכותינו ובהרגלינו. אנו מסוגלים לקחת ולעשות מגוש החומר שהוא גופנו מרכבה לקב״ה, משרתים לפני ה׳.

לפרשת צו: האש היוקדת

גיליון 143 | י”ג אדר ב’ תשע”ד | פרשת צו- שבת זכור

האש היוקדת

תרומת הדשן

פתיחת פרשתנו היא הקטע השני המובא בסדר קרבנות; מצווה אותה מכנים חז”ל “תרומת הדשן” (תרומה, מלשון הרמה). הציווי בפרשה פשוט - להוריד את הדשן שהתאכל על המזבח, לפנות אותו אל צדי המזבח ומשם למקום מיוחד מחוץ לירושלים, אך למרות זאת נראה שבפרשה טמון דבר מה עמוק יותר. נקרא אותה בקריאה מדוקדקת ומתוך הבחנה לפרטי המילים אותן מדגישה התורה והקשבה לרמזים שהיא מבקשת לגלות לנו. את הפרשייה ניתן לחלק, כך נראה, לשלושה חלקים:

פתיחה: וידבר ה' אל משה לאמור: צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו.

עבודת הדשן: ולבש הכהן מידו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה- אל מקום טהור.

עבודת האש: והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ויקרא, ו א-ו)

דרך החלוקה הזו אנו מתוודעים למצווה נוספת, המסתתר בין המילים - מצוות עבודת האש על המזבח. על מנת להבין את הקשר של המצווה הזו ואת פרטיה נתבונן בה. לכאורה איננו מוצאים ציווי לבד מהאיסור לכבות את האש. התורה מציינת כי ישנה אש הבוערת על המזבח, והיא זו המשמשת להקרבת העולה והשלמים, וכן לציווי נוסף ומוזר, שזו הפעם הראשונה והאחרונה שנתקל בו - ציווי ביעור העצים על המזבח בבוקר בבוקר. מה פשר המצווה הזו?

שלוש שיטות

ובכן, כמו שראינו, פרשת תרומת הדשן צופנת בחובה יותר ממצוות הרמת הדשן. על מנת לעמוד על המשמעות עלינו להשתמש בשלוש שיטות שמטרתן לעמוד על הנושא והציר המרכזי של הפרשייה. השיטה הראשונה היא קריאת הפתיחה, ולאורה להסתכל הקטע. בפתיחת הציווי אנו רואים כי זוהי “תורת העולה” אשר מועלית באש על המזבח לאורך כל הלילה. הקרבן היחיד שיכול לענות על הגדרה זו הוא הקרבן האחרון המוקרב ביום - עולת התמיד שמוקרב בין הערביים. אם כן, לפנינו צו המתייחס לקרבן התמיד.

השיטה השנייה היא חיפוש המילה המנחה - המילה שחוזרת הכי הרבה פעמים בקטע ומובילה אותו. מילה זו היא ללא ספק המילה “מזבח”, המופיעה שש פעמים בהקשרים שונים. אם כן - הפרשה מתייחסת למובן מסויים של המזבח והוא העומד במרכזה. כדי לסבר את האוזן נקשור את שני המושגים, המזבח והעולה, ונוכיח כי הם זוג בלתי נפרד. קרבן העולה, שעולה כולה כליל באש המזבח, הוא הקרבן היחיד ששמו הודבק ככינוי למזבח “מזבח העולה”.

השיטה השלישית היא ההבחנה בביטוי אשר שוזר את הקטע. אין זו מילה מנחה, אלא סוג של פזמון חוזר שמופיע שוב ושוב ומראה לנו כי לעלילת הפרשייה יש רובד עמוק יותר. ביטוי זה הוא ללא ספק הביטוי "אש המזבח תוקד בו" המופיע בצורות שונות בהתחלה, באמצע ובסוף של הקטע. המילה “אש”, שמופיעה פעם נוספת שלא בביטוי, היא המנחה את הקטע וכנראה שמשמעותו הפנימית קשורה גם אליה. אם נשים לב, שלושת הביטויים הינם מעורפלים ולא ברור היכן בוערת האש, בתוך מה היא יוקדת ומה מטרת החזרה המשולשת.

מעלה מעלה

על מנת לענות על סימן השאלה הגדול הניצב מעל הפרשייה נשתמש בשיטה רביעית, מאוד עדינה, המגלה לפנינו רובד נסתר ופנימי עוד יותר. ישנו שורש החוזר שוב ושוב לאורך כל הקטע, כמו צליל בס בתופים, אשר איננו נשמע אך נותן את הקצב לכל השיר: למעלה, למעלה, למעלה: "...זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר... והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח... והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה."

פתאום אנו נזכרים: קרבן העולה מקבל את שמו מפני שהוא עולה כולו כליל באש היוקדת על המזבח. הנה, האש, שעולה ושואפת וכמהה ללא הפסק, חותרת בהתמדה למעלה, ומבלי שתכבה ולו לרגע היא שורפת את הקרבן המיוחד שעולה כולו למעלה, על המזבח, שהנה אנו מגלים כי מטרתו היא להעלות אותנו מעלה מעלה. זו תורת העולה. זו תורת ההתעלות והעלייה. אך איך אנו מגשימים תורה זו? איך אנו הופכים את הרעיון היפה והמופשט לדרך חיים אמיתית, כסולם הניצב ארצה וראשו מגיע למעלה- השמיימה?

להתחדש כמו האש

התורה מצווה אותנו לקחת את הדשן, השאריות של שרפת האתמול, ולפנות אותם בטהרה החוצה. תחת הדשן אנו מצווים להכניס עצים חדשים להדלקת המדורה החדשה. האם איננו יודעים כי יש להדליק אש עם עצים? מדוע מצווה זאת התורה? הנה אנו מגלים כי התורה קוראת לנו להתחדש, להוציא את האפר של יום האתמול, שכלה מן העולם במהלך בערת הלילה, ולהדליק אש חדשה בבוקר בבוקר, בכל יום תמיד.

"והקטיר עליה חלבי השלמים" - 'עליה', השלם כל הקרבנות כולן " (יומא, לג ע"א) על האש החדשה הזו, על הבערה הראשונית שבכל יום, מוקרבים כל הקרבנות כולם. דווקא על האש המתקיימת מתוך עזיבת העבר ופתיחת העתיד

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה."

"ירויון מדשן ביתך"

גיליון 301 | י“ב ניסן תשע“ג | פרשת צו - שבת הגדול

"ירויון מדשן ביתך"

השעה הייתה מוקדמת מאד, עוד לפני זריחת החמה. הכל ישנים. רק בבית המקדש, ניכרת תכונה. אש התמיד שבערה ללא הפסק על ראש המזבח האירה כהן יחיד ובודד, שנראה שאיננו מתחשב בשעון וקם מוקדם מוקדם.

הוא עלה בזריזות על המזבח, זהרורי אור בשערותיו מנצנצים מן המים הקרים בהם טבל לפני דקות אחדות. הוא קרב בנחישות אל שרידיה העשנים של המערכה הגדולה, בה התעכלו לאיטם השאריות של קרבנות האתמול, וחתה בעזרת מחטת הכסף הגדולה שהייתה ידו מן קרביה של ערימת האפר. את האפר הזה הוא נשא בזהירות במחתת הכסף מטה, במורד המזבח, אל פינה קטנה בה הייתה קבועה מרצפת מיוחדת שנקראה ’בית הדשן‘.

באותו הזמן בערך במאות אלפי בתי הכנסת ברחבי העולם התכנסו משכימי קום, מתפללי מנייני ה ‘ ותיקין ‘, והחלו לקרוא את ’ סדר הקרבנות ‘ הפותח את התפילה. מכל המקראות שבתורה העוסקים במגוון ובשלל הקרבנות הם קראו קטע מיוחד וספציפי מאד - "ולבש הכהן מדו בד, ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה - אל מקום טהור" (ויקרא, ו, ב - ד)

ניקיון בית ה‘

מהו ייחודה של תרומת (תרומה - מלשון הרמה) הדשן? הרי היו הסדרים קבועים לשטיפת רצפות העזרה, או הברקת המנורה. אפילו סביר להניח שהיו הסדרים יומיומיים קבועים לניקיון בית המקדש, אך מתוכם בחרה התורה להנציח עבודה האחת בלבד, ולקדש אותה, ולרומם אותה - להפוך אותה לאחת העבודות החשובות בבית המקדש, מצווה מפורשת מן התורה, שכל כולה - פינוי שאריות האפר מראש המזבח.. אם כן - מהו ייחודה? מהי חשיבותה הרבה? על פניו נראה, כפי שהיטיבו לומר הפרשנים הקלאסיים, מטרת הניקיון היא פשוטה - לנקות את המערכה הגדולה לקראת יום חדש של הקרבת קרבנות. לדוגמה נוכל להביא את דברי ספר החינוך, המונה את מצוות התורה ומפרשן: ” משורשי מצווה... להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו... ונוי הוא למזבח לפנות הדשן במקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו הדשן“ (ספר החינוך, מצווה קלא)

”אנכי עפר ואפר“

אך מעבר לפשט נראה שכוונת הכתוב עמוקה הרבה יותר, שכן מצוות נוספות אנו מכירים שנועדו להדר את בית המקדש, והן הרי אינן כתובות בתורה במפורש. הרי אם כל תכליתה של המצווה היא להדר את האש ביום למחרת ולהרבות את ניקיון המזבח וודאי היינו יכולים להבין זאת מעצמנו!

את הרובד העמוק יותר חושפים שני פרשנים, כל אחד בדרך שונה ומיוחדת. נתחיל מן המוקדם - ” הכלי יקר “ - רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. הכלי יקר לוקח את מדרש חז“ל, המפרש כי הפסוק ”זאת תורת העולה “ מדבר על אדם שחצן, שנענש באש מן השמיים. הוא מסביר על פי דרך עומק הפשט כי הרמת האפר בפתיחת היום מדריכה את האדם לנהוג בענווה ובשפלות, וכלשונו של הכלי היקר: ” אמר ” היא העולה על מוקדה “, כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו (הגאוותן). ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן, שיאמר ” ואנכי עפר ואפר “ (בראשית, יח כז) כאברהם, ואז ירום ונשא וגבה מאד, כי כל המשפיל עצמו הקב“ה מגביהו” (כלי יקר, ויקרא, ו ג)

”לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית“

אל פירושו היקר של הכלי יקר מצטרף הרש"ר הירש. הוא מפרש את תרומת הדשן כביטוי לסגירת העבודה של יום האתמול ופתיחה ליום המתחדש הנוכחי, ובלשונו היפה: "כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן ברמיזה לעבודות יום האתמול, וזכרונן לפני ה' תמיד, כך לעומתה הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום מתחדשת ההתחייבות לשמור לעשות ולקיים כל מה שנצטווינו עליו. תהי נא מדי יום ויום חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה, ועלינו לשקוד ולהזדרז בכל מאודנו לקיים המצוות, ומצווה שקיימנוה בעבר - אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה - כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה."

ואם נשים לב נראה כי התורה טומנת במצוות תרומת הדשן רובד נוסף, גובהה מעל גבוהה. מדוע התורה, בבואה לעסוק באפר המזבח, מכנה אותו בשם דשן? מדוע היא אינה אומרת ’ אפר ‘? האפר, כפי שאנו רואים היטב בפרשת פרה אדומה, הוא המוות והחידלון הכי סופיים. לאחר השריפה דבר לא נותר מלבד אפר ואבק. לעומת זאת, הדשן, המשמש לזיבול ודישון האדמה, הוא התחלה של חיים חדשים ופריחה חדשה. הוא הקרקע לצמיחה המוחדשת.

וזאת מבקשת התורה ללמדנו, כי דווקא הנמוך והשפל, ודווקא עבודת הניקיון הנראית על פניה בזויה - היא זו שפותחת את סדר היום בבית המקדש, היא זו המכוונת אותנו לשפלות קומה וענווה, היא זו המדריכה אותו כיצד לעזוב את יום האתמול מאחורינו להביט לעבר הזריחה ויום המחר מחדש. ויום יום, בקוראנו את פרשת תרומת הדשן ונתפלל נזכור "ירוין מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם, כי עמך מקור חיים - באורך נראה אור!" (תהילים, לו, ט - י)