פרשת בלק || הקשר בין פרשת השבוע לרצח הנערים
יובל קופרמן - תלמיד ישיבת מקור חיים, מתייחס בגליון לפרשת השבוע לרצח חבריו, לדברי ראש הישיבה שליט"א ולקשר לפרשת השבוע
↓ העלון השבועי - ותחזינה
גיליון 168 | ג‘ תמוז תשע“ד | פרשת בלק
הסיפור שלנו רחב יותר
הגיליון מוקדש לעילוי הנשמה של חברינו גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל, אייל יפרח
הצוק נישא מעל מחנה בני ישראל בחשכת הליל. שתי דמויות אפלות ניצבות עליו, זוהרות לאור הירח המלא, מביטות אל עברים האוהלים המשתרע תחתיהם. זהו לא מקום שדברים טובים עומדים לקרות בו. זה צוק של קללה.
- - -
ירח מלא זוהר מעל טרמפיאדה חשוכה בלב לילה גוש - עציוני טיפוסי. שלושה נערים ממתינים לרכב הגואל שייקח אותם הביתה. ברכב המתקרב שתי דמויות אפלות, מביטות אל עבר הנערים הניצבים מולם. זהו לא מקום שדברים טובים עומדים לקרות בו. זו טרמפיאדה של אבל.
- - -
אחת הדמויות האפלות צועדת קדימה עד שהיא ניצבת על שפת הצוק - אל מול פני הישימון, אל מול מחנה ישראל. היא עוצמת עיניה, פתחת את פיה. אך לפתע הקול נשבר, את התחושה האפלה מחליפה מציאות רוטטת ומלאה, התגלות. ולפתע המילים מתחילות לגלוש, מילים של רוך ועדנה, מילים של ברכה: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת." (במדבר, כד יז). דמדומי זריחה החלו לבצבץ על פני הישימון.
”...זה מלך המשיח!“
בהלכות מלכים בספר ”משנה תורה“ שכתב הרמב“ם הוא פורש את הדינים והחוקים למלכי ישראל, ובתוך כך גם שוזר את ימות הגאולה העתידים לבוא ואת מלכות המלך המשיח. כהוכחה לכך מביא הרמב“ם סדרת פסוקים מהתורה, אשר חלק מרכזי מהם מובא, למרבה הפלא, מברכותיו של בלעם:
"אף בפרשת בלעם נאמר (על דבר המלך המשיח) ושם ניבא בשני המשיחים: במשיח הראשון, שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם (בימים שקדמו לתקופת בית המקדש הראשון), ובמשיח האחרון, שעומד מבניו (של דוד) שמושיע את ישראל באחרונה (באחרית הימים) . ושם (בספר במדבר) הוא אומר: "אראנו ולא עתה" - זה דוד; "אשורנו ולא קרוב" - זה מלך המשיח; "דרך כוכב מיעקב" - זה דוד; "וקם שבט מישראל" - זה מלך המשיח; "ומחץ פאתי מואב" - זה דוד... "וקרקר כל בני שת" - זה המלך המשיח... "והיה אדום ירשה" - זה דוד... "והיה ירשה" - זה המלך המשיח." (יא א)
הרמב“ם, בעקבות חז“ל, רואה בתוך ברכותיו של בלעם רמזים לגאולה העתידה לבוא. בתוך כך צפה ועולה השאלה - מה מקומה של הנבואה על ימות המשיח לפרשת ברכות עם ישראל? מהי הברכה הטמונה בנבואה זו?
הסיפור שלנו רחב יותר
קללות בלעם שהפכו לברכות הן המוקד של פרשת השבוע; אך במובן מסויים, הן מוקד של פרשת שבוע נוספת, פרשה שהתרגשה עלינו לפני שבועיים וחצי. זו פרשת החטיפה של שלושה ילדים יהודים יקרים ואהובים, שניים מהם חברי לספסלי ישיבת מקור חיים. אתמול בלילה קיבלנו את ההודעה כי הם נמצאו, לאחר מאמצים רבים, ללא רוח חיים. הקללה הגדולה הזו, שפגעה וערערה את כולנו, קללתם של שונאי ישראל מאז ומעולם, נראית כקללה שאיננה עתידה להפוך לברכה. המציאות שנפלה עלינו מרגישה כמו אפילה ושחור ללא נקודת אור. ללא אפשרות לשמוח.
ביום חמישי לפני שבוע וחצי, כשבוע אחר החטיפה, נשא מורי ורבי הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שיחה אל מול התלמידים בבית המדרש. אני רוצה לצטט חלק מהשיחה מפני שאני חושב שהיא נוגעת בנקודה עקרונית ביותר בחייו של עם ישראל, והיא המוקד לברכה העצומה שבנבואת בלעם על ימות המשיח:
כל אחד שיבקשו ממנו לספר על עצמו יתחיל בנקודה אחרת, כל נקודה תראה סיפור שונה לגמרי. מי שמתחיל את הסיפור שלו מהשנה האחרונה מורה על דבר מסויים, מי שמתחיל אותו מהלידה מספר סיפור אחר לגמרי ומי שיבחר להתחיל את הסיפור בלידה של ההורים שלו ייתן משמעות שלישית. גם הסיום של הסיפור יכול לשנות את המשמעות בכל נקודה בה יבחרו לקבוע אותו.
אנחנו, שכשאנו לומדים גמרא אנו מתחברים לאנשים שחיו לפני אלפי שנים, וכשאנחנו מברכים את ברכות התורה בבוקר אנחנו כבר חושבים על נכדינו - "צאצאינו וצאצאי צאצאינו", מרגישים חלק מתהליך הרבה יותר ארוך.
בטרמפיאדה הזו, שהפכה להיות מקום של כאב ושל תקווה, עברו גם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ממש כאן בדרך האבות. אנחנו יושבים במקום בו קדושי כפר עציון נפלו, אנחנו נמצאים ליד הקבר של רחל אמנו, שאותה אנחנו מזכירים כשקשה לנו. הסיפור שלנו יותר רחב.
אמנם למי שהסיפור שלו יותר רחב יש יותר כאבים, הכאבים שעברו על כל הדורות, אבל הוא גם יודע שהסיפור לא מסתיים היום. זה נותן כוח, תקווה, לדעת שיש עוד המשך, שהסיפור לא מסתיים כאן. זה נותן את האפשרות לשרוד. אנחנו יכולים להסתכל על הסיפור במבט יותר עמוק, ולגלות פתאום בתוך כל הצרות את הקב"ה - "זוכר חסדי אבות."
... האדם הפרטי חי את החיים שלו מהלידה עד המוות, אבל אדם שהוא חלק מישראל מתחיל מ"בראשית ברא א-להים", אולי קצת לפני כן, ויסתיים אי אז בקץ הימים. אבל אפילו בנקודת הזמן הזו, אינני אדם פרטי, אני מעורבב עם כל כך הרבה אנשים אחרים, בכל עם ישראל. אנו מבינים את זה היום יותר, למרות שיש לנו לבבות נפרדים, הם מעורבבים.
ברכת בלעם היא נחמתנו, מפני שאנו יודעים שהסיפור לא נחתם כאן, במותם של שלושת הילדים, אלא בקץ הגלות, באחרית הימים, בימות המשיח. הסיפור שלנו רחב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה