בחוקותי - נפשות לה׳

ותחזינה || גיליון 209 | כ"ח באייר תשע"ה | פרשת בחוקותי

↓ מאת יובל קופרמן

"איש כי יפליא נדר בערכך"

אתה נכנס ללשכה המיוחדת. הקירות לבנים ובוהקים, ומאחורי השולחן יושב כהן בחלוק לבן. ״גיל?״ הוא שואל בעדינות בענייניות. ״עשרים ושלוש״ אתה עונה. ״תעלה בבקשה על המכשיר״ הוא אומר, ומצביע על מד המשקל שניצב במרכז החדר. אתה עולה עליו באיטיות ובזהירות, ועל הצג מופיעות ספרות הדיגיטליות. לאחר כמה שניות המספר מתייצב, והכהן מעיף בו מבט. ״כן, זה מתאים... ערכך בשקל הקודש הוא חמישים שקל כסף. אתה רוצה שארשום את הסכום כתרומה להקדש?״. ״כן״ אתה אומר, ומוציא את פנקס הצ׳קים. חמישים שקל כסף זה סכום לא קטן בכלל, בדולרים הוא היה מגיע לסכום בו ארבע ספרות, אבל החלטתך נחושה. זוהי המתנה שאתה רוצה להקדיש לה׳. ״איש כי יפליא נדר בערכך, נפשות לה׳.״ (ויקרא, כז ב)

את פרשתנו, ובעצם את כל חומש ויקרא, חותמים דיני ההקדשה והתרומה לבית המקדש, הנפתחים בהלכות ערכים. כל אדם יכול לבוא אל הכהן ולברר את שוויו הכספי, ערכו בשקלים. את הערך הזה הוא יכול להקדיש כתרומה לבית המקדש, נדר לה׳. לאוזניים מודרניות זה נשמע מאד צורם- למדוד אדם על פי גילו וכושרו הפיזי ולהגדיר את שוויו הכספי?! מה עם היכולות הרוחניות? מה עם הכישורים והתכונות? מה עם הנשמה? ההערכה המוצגת בפרשתנו היא כימות רדוד ושטחי בן האדם, והיא מתעלמת מערכו האמיתי.

פדיון מעבדות לה׳

הבה נמשיך את קו המחשבה הזה. פתאום אנו שמים לב כי דיני הערכין נראים כאילו האדם המוערך נמדד בשוויו בשוק העבדים. נתינת כסף הערך העצמי למקדש נראית כמו מכירה לעבדות, או ליתר דיוק- פדיון מעבדות. האדם המבקש לתת את שווי ערכו כמו אומר- עד כה הייתי עבד לה׳, וכעת אני קונה את עצמי מהקב״ה ופודה את עצמי מהשעבוד אליו. כשם שיש לפדות את הבן הבכור שלושים יום לאחר לידתו- כך יש לפדות כל אדם ואדם.

רעיון זה מקבל חיזוק בהמשך הפרק, כאשר כל דבר אותו האדם תורם לבית המקדש מכונה ״קודש לה׳ ״ (ולפעמים- ״לה׳ יהיה קודש״, ״קודש קודשים הוא לה׳ ״ וכד׳), ורק ערך האדם לא נהיה קודש לה׳. הערכין אינם מכונים "קודש לה' " מפני שהכסף הוא כופר לפדיון הנפש, ולא הקדשה של רכוש או ממון.

זהו רעיון יפה ועמוק מאד, אך נראה שהוא לא מתאים עם פשט ההלכות, שכן תרומת הערך נתונה לבחירתו החופשית של האדם והיא איננה נכפית עליו מבחוץ בשום צורה שהיא. אם האדם היה צריך לפדות את עצמו בכסף ערכו מן הקודש היה הדבר צריך להיות חובה מוחלטת, מצווה מדאורייתא. לעומת זאת אנו מוצאים כאן כי זו אפשרות, זאת אופציה הפתוחה בפני כל איש מעם ישראל במידה והוא מעוניין בה, ולא חובה או ציווי.

״בכל מאודך״

חוקי התרומה וההקדש הכתובים בסוף פרשתנו הם רשות שניתנה לאדם להתגדר בה, מקום שנמצא מחוץ לחוק המחייב והכופה, ובו האדם רשאי לעשות מעבר למה שמצופה ממנו. אם עד כה ראינו את ההלכות המחייבות, החוקים להם יש לציית- בסוף הספר אנו נפגשים במצוות שהן כביכול מחוץ לחוזה, מצוות הנתונות לבחירתו של האדם. מצוות בהן יכול כל יהודי לבטא את אהבתו לקב״ה.

״ואהבת את ה׳ א-להיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״ (דברים, ו ה). ״בכל מאודך- בכל ממונך, יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו״ (רש״י, בעקבות אונקלוס וחז״ל). לאהבה לה׳ יש כמה צורות ביטוי, ואחת מהן היא מאודו של האדם- הממון והרכוש שלו. פירוש המילה מאוד היא- במידה רבה, ביותר, במיוחד. המאוד של האדם זה המקום בו הוא עובר את גדותיו, זו הנקודה בה הרכוש שלו נהיה גם כן חלק מהזהות והאישיות שלו. הכסף והממון נהיים המידה הרבה, הגדולה במיוחד, בה עובר האדם את גבולות עצמו והופך להיות גם מה שמחוץ לו.

קדושת הרכוש

זאת יש להבין- הרכוש איננו דבר חיצוני, קניין חיצוני לאדם (בפרפרזה על לשונו של הרב קוק בספר אורות). ישנם מקרים בהם רכוש הופך למגדיר ולמאפיין של האדם. לא מדובר פה על תאוות בצע וחומרנות, בה האדם נמשך אחרי ממונו ונהיה חומרי גם הוא. מדובר פה בשייכות עמוקה וסנטימנטלית כלפי חפץ או רכוש (ונכונים הדברים במיוחד כלפי אדמה, בית, מקום). לא האדם נמשך אחרי הרכוש והופך חומרי, אלא הרכוש נמשך אחרי האדם והופך לרוחני. הממון נושא כעת מטען רגשי ונפשי ההופך אותו לקדוש בעיני בעליו, מפני שכעת יש בו ערך מוסף- הערך אותו העניק לו האדם.

הצורה הכי עוצמתית בה בא הדבר לידי ביטוי היא בטקס הנישואים, שנראה על פניו כמעשה קניין טכני בלבד, הכולל שטר וחתימה של עדים. נישואי האישה, שנהיית לרכוש בעלה, אינם באים לומר כי כעת האיש יכול לעשות ולהתייחס לאשתו כרצונו מפני היא רכושו ובבעלותו (חס וחלילה!). הקניין מבטא שייכות עמוקה בין שני הצדדים, קשר עמוק ומהותי, שבא לידי ביטוי במעשה הקניין (ועיין בתוספות ד״ה ״דאסר״, קידושין, ב ע״ב). אותה מערכת יחסים היא גם זו הקושרת בין הקב"ה לעולם- ״מה רבו מעשיך ה׳, כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קניינך״ (תהילים, קד כד).

נפשות לה׳!

למעשה, בשעה שבה האדם מקדיש את רכושו לה׳, ובפרט כאשר הוא מקדיש את ערך גופו (שהוא הדבר החומרי אליו יש לנו הכי הרבה רגשות וסנטימנטים) הוא מרומם את ערך הרכוש לכדי קודש- בעיני עצמו וכן בעיני ה׳. ערך הגוף בכסף, היקר לאדם לעיתים יותר מגופו עצמו, מרומם ומוקדש לקב״ה ולבית מקדשו. בכך מבטא האדם את האהבה והמסירות שלו לא-להיו, עד כדי מסירת נפשו.

מסיבה זו דווקא בתרומת הערכין לא כתבה התורה את הביטוי ״קודש לה׳״, המופיע בכל התרומות האחרות. בהקדשת הערך העצמי מופיע ביטוי אחר- ״איש כי יפליא נדר בערכך, נפשות לה׳״. נדר הערכין איננו קודש לה׳ כי אם מסירת נפש ממש- ״נפשות לה׳״! בנתינת הממון, שקיבל ערך רגשי ומקודש, כתרומה למקדש מבטא האדם את מסירת כל מאודו לה׳, א-להי חייו.