לשוב אל אחוזת ה'

פרשת המקדש || פרשת בהר תשע"ה | שמואל בן חמו

איך לשמור על נכסים בארץ ישראל? 

מדוע אנחנו מתחייבים בגלות אם לא שומרים על השמיטה?

מאת: שמואל בן חמו

פרשת בהר עוסקת בעיקר בעינייני שמיטה ומצוות התלויות בארץ. התורה מתייחסת לארץ כאל דבר חי עם צריכים מיוחדים. ארבעה פעמים מופיע הציווי של שביתת הארץ, כאילו שהארץ צריכה לנוח לאחר מאמץ ממושך. 

כמו שכתוב: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. ....... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': ...... שְׁנַות שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם (ויקרא כה, פסוקים ב-ו). 

למעשה אנחנו רואים שארץ ישראל משפיעה על ישראל בהתאם להתנהגותו. 

המדרש תנחומא מסביר לנו שיש קשר בין תחילת פרשה (נושא) ובין סופה. הפרשה פותחת בכניסת בני ישראל לארץ ומסיימת במצוות היובל ודיני מקח וממכר. 

החוט המקשר בין שני הושאים, הוא שכאשר עם ישראל שומר על השמיטה הוא יכול לשמור על רכושו. אם הוא לא מקיים את מצוות שמיטה הוא יאלץ למכור את כל הנכסים שלו. 

"אמר רבי שמואל בר גוריא, אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלן ובסיס מלמטן. ...... אם לא שמר שמיטות ויובלות, או אם לא שמר אחת מהם, סוף שאני עושה אותו שימכור ארצו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך. חזר בו, יפה. ואם לא יחזור בו, סוף שהוא מוכר את שדהו, שנאמר, "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו." (מדרש תנחומא בהר סימן א) 

המדרש ממשיך ומזהיר אותנו שהעונש של איבוד נכסים אינו מכוון אל האדם הפרטי בלבד אלא לכל עם ישראל. ישנה אחראיות קולקטיבית על קיום מצוות שמיטה. כאשר אדם בודד חוטא כל העם נענש. למעשה הקשר בין גירוש מהארץ ושמירת השמיטה יצא לפועל בתקופת ירמיהו. 

ירמיהו הנביא הזהיר את ישראל שאם לא ישמרו על השמיטה יתחייבו בגלות וחורבן בית המקדש. לדאבונינו, העם לא שמע בקולו ונחרב בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר. בדיוק שבעים שנה לאחר החורבן כורש הכריז על תחילת בנין בית המקדש השני. מספר השנים של החורבן בא כנגד מספר השמיטות שעם ישראל לא שמר. 

כמו שכתוב בדברי הימים: "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן-הַחֶרֶב, אֶל-בָּבֶל; וַיִּהְיוּ-לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים, עַד-מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס. כא לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ: כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה. " (דברי הימים ב, לו פסוקים כ-כא). 

מצוות שמיטה אינה נוהגת בכל זמן ותלויה בכמות היהודים הגרים בארץ ובכיבושה. בני ישראל שמרו לראשונה על מצוות השמיטה לאחר ארבע עשרה שנה שנכנסו לארץ. כך מובא ברמב"ם, שהם חיכו לכיבוש הארץ וחלוקתה לכל שבט ושבט.

"ומאימתיי התחילו למנות: מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק." (הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה ב) 

שני תנאים צריכים להתקיים כדי לשמור על השמיטה מן התורה: רוב העם צריך להימצא בארץ ושהיא נשלטת על ידי ישראל. 

ראינו בהיסטוריה שלנו, שאי-קיום מצוות שמיטה גורמת לגלות וחורבן בית ה'.

מדוע דווקא מצוות שמיטה מביאה על ישראל את גזרת הגלות? 

הרב חיים כהן-החלבן עונה לשאלה הזאת בפירושו על התורה. הוא אומר שבשנת השמיטה יש קדושה מיוחדת שמתגלה. האור הזה משפיע עלינו ומאחד את כל החלקים של עם ישראל ליחידה אחת. במשך שש שנים כל אחד עסוק בעניינים האישיים שלו עבור פרנסתו וחי כאדם פרטי. 

בשנה השביעית, כולנו עוזבים את העיסוקים הפרטיים ומתחברים לכלל ישראל. אף אחד עובד עבור הפרנסה שלו, כולם אוכלים את אותם הדברים ועוסקים בעיקר בלימוד התורה. 

כאשר עם ישראל נמצא בארצו ומאוחד כגוף אחד, השכינה שורה באופן מיידי. לכן מצוות השמיטה מתקיימת בשלמותה רק כאשר רוב העם נמצא בארץ. 

עצם נוכחות היהודים בארץ גורמת לאחדות והשראת שכינה. 

"בשנה זו מתגלה אור השכינה, הנשמה האחת של ישראל ובה אנו מתעלים ממצב שכל אחד מנהל את חייו כפרט בודד, לחיי עם שלמים, מתוקנים ומאירים." ( טללי חיים, רב חים כהן דף תקסג). 

עכשיו ניתן להבין את הקשר בין מצוות השמיטה והגלות. כאשר עם ישראל אינו שומר את השמיטה, הוא מתנתק מהשכינה וגורם לפירוד בתוך העם. כאשר אין אחדות בעם ישראל וכל אחד דואג לעצמו אז נוצרת מציאות של פירוד. כתוצאה מזה הגלות ופזיור העם בכל העולם הינו הביטוי הטבעי של החוסר אחדות השורה בעם. 

היום אנחנו נמצאים בתקופת מעבר בין סיום הגלות ובין הגאולה. כאשר רוב היהודים נמצאים בארץ ניתן לחדש את השמיטה מדאורייתא ולא רק מדרבנן. 

נראה לומר שיש קשר הדוק בין הערים והבתים שלנו לבין בית המקדש. 

בעל המדרש תנחומא מגלה לנו רמז נפלא. כאשר התורה מדברת על מכירת שדה או בית בעיר חומה למעשה אפשר ללמוד שזה מדובר בבית המקדש ובירושלים. 

אם אנחנו לא מקיימים את השמיטה כהלכתה, זה יגרום לנו למכור את בתינו וכנגד זה גם הקב"ה ימכור את ביתו לגויים. 

"אמר לו הקדוש ברוך הוא, בעונותיהם אני מוכר את ביתי לכשדים, שנאמר, ואיש כי ימכור בית מושב, זה ביתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר, כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו (תהל' קלב יג). ומה היה וישרף את בית ה' ואת בית המלך (מ"ב כה ט). עיר חומה, זה עירו של הקדוש ברוך הוא..." (מדרש תנחומא בהר,סימן א). 

המדרש עושה הקבלה בין בתינו ובין בית המקדש ומשווה את ערינו לעיר ה' – ירושלים. 

נראה לומר, שכאשר יש לכל אחד מאיתנו בית בארץ ישראל, שדות חקלאיים וערים בנויות לתפארת, עלינו לדאוג לאותו הדבר עבור הקב"ה. 

מאחר וקיבוץ הגלויות הגיע לשיאו ויהדות הגולה נעלמת אט אט, השכינה שורה בתוכנו: זה סימן מובהק של סיום הגלות. 

בתחילת הפרשה הביטוי "ושב אל אחוזתו" חוזר מספר פעמים. 

נראה לומר שזהו רמז כדי שנחזור לבית ה' בהר הבית שהיא אחוזתנו לתמיד. כמו שהקב"ה דאג לנו למקום יישוב ופרנסה עלינו לדאוג לו ולבנות לו בית בהר המוריה.

עלינו לשאוב כוחות מהשכינה של שנת השמיטה הנוכחית תשע"ה כדי להתאחד ולבנות את בית המקדש השלישי בב"א.