אנו מביאים בפניכם במלואה כתבה של נדב שרגאי בעיתון ישראל היום שפורסמה גם באתר וואלה:
למרות צו בג"ץ, הווקף המוסלמי עדיין פוגע בממצאים ארכיאולוגיים, והמשטרה ורשות העתיקות חסרות אונים. זיכרון שלם, יהודי, נוצרי ומוסלמי, מפוזר במזבלות. מי יציל את העבר?
על פיגום ברזל גבוה שהוצמד לכותל המזרחי של מתחם הר הבית (בחלקו הדרומי), עוסקים פועלי הווקף המוסלמי כבר ימים רבים בתיקון החומה העתיקה. בזו אחר זו נעקרות האבנים מהאזור "החולה" של הכותל הזה, שלפני שנים אחדות איים להתמוטט, ובמקומן משולבות אבני חיפוי חלופיות.
התוצאה אינה נאה לעין: כתם בהיר של אבנים חדשות יחסית בחומת ההר המזרחית, זרות במראן לנדבכים הקדומים הכהים שמקיפים אותו. אבל הבעיה האסתטית הזאת שאולי תוסדר היא הפרק הקל בעלילה שמספק הר הבית כבר שנים ארוכות. יש בה פרקים רבים שחלקם סופרו וחלקם עוד יסופרו, אבל אם צריך להעניק לה שם, הרי השם הראוי לה הוא "עבירה גוררת עבירה".
נתחיל דווקא מהסוף: ביום ראשון שעבר נכנסו להר שלוש משאיות ופרקו את מטענן: אבני חיפוי נוספות לחומה המזרחית המעורערת של ההר. אחר כך פנו המשאיות לערימות העפר במזרח הר הבית. זה אינו סתם עפר. הערימות הללו רוויות בממצאים ארכיאולוגיים רבים. מדובר בכ־3,000 טונות של אדמה שהמוסלמים חפרו באדמת הר הבית לפני כ־15 שנה, כאשר הפכו את אורוות שלמה, בפינה הדרום־מזרחית של ההר, למסגד תת־קרקעי, מסגד אל־מראוואני.
אלא ש־3,000 הטונות הללו הן רק רבע מהכמות. עוד 9,000 טונות אדמה נחפרו אז באותו המקום. הכמות האדירה הזאת, כאמור רוויה בממצאים ארכיאולוגיים רבים, פונתה במשאיות מההר באישון לילה (נובמבר 1999). היא הושלכה כאילו היתה אשפה למזבלות ולאתרי שפיכה בלתי מוסדרים.
בשבוע שעבר, בניגוד לצו בג"ץ, החל הווקף לפנות את מה שנשאר בהר (3,000 הטונות הנותרות). ועדת שרים מיוחדת ולאחריה גם המשטרה אישרו לווקף לפנות זבל וגזם עץ בלבד, אבל המוסלמים נגסו גם בעפר והעמיסו גם ממנו על המשאיות. ארכיאולוג אחד, צחי דבירה, הבחין בנעשה.
דבירה מכיר את העפר הזה מקרוב. כבר שמונה שנים הוא, ד"ר גבריאל ברקאי ועוד אלפי מתנדבים מהארץ ומהעולם שותפים לפרויקט סינון ייחודי של העפר שהוצא מההר ב־99'. המבצע הזה, שמתנהל בעמק צורים, מצפון־מזרח לעיר העתיקה, חשף עם השנים ממצאים ארכיאולוגיים מכל התקופות, ובכלל זה מתקופות בית ראשון ובית שני. דבירה חשש שהתרחיש של 1999 יחזור על עצמו. הוא מיהר לכתוב דו"ח ופירסם אותו. העבודות נעצרו. הוויכוח פרץ.
ב־1999 כינה מנכ"ל רשות העתיקות באותה עת, אמיר דרורי, את הפינוי הברוטלי של כמויות העפר הגדולות מההר "פשע ארכיאולוגי". אליקים רובינטשיין, אז היועץ המשפטי לממשלה, הגדיר את ההתרחשות כ"בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי". לימים, כשדבירה וברקאי החלו לסנן את העפר שפונה מההר, התבררו מימדי ה"פשע".
במסגרת פרויקט הסינון הייחודי נחשפו עשרות אלפי שרידים ארכיאולוגיים זעירים מכל התקופות, ובכלל זה אלפי ממצאים מימי בית ראשון ובית שני: טביעות חותם של כוהנים מימי הבית הראשון, אריחי ריצוף צבעוניים מהרחבה שהקיפה את בית המקדש השני, מסמרי פרסות, מטבעות כסף וחרסים שונים.
אילו היה מתאפשר לארכיאולוגים לעקוב אחר הממצאים בשעה שהוצאו מבטן האדמה ולהתבונן בזמן אמת בשכבות הקרקע שמהן הוצאו, היה ידע ההיסטוריה של ירושלים והר הבית יוצא נשכר: מתחם הר הבית, שמעולם לא נחפר ארכיאולוגית, היה מספר לנו בפעם הראשונה לפחות חלק מסיפורו, לא על בסיס עדויות היסטוריות כתובות, אלא על בסיס ממצא ארכיאולוגי מסודר.
אלא שהעפר נתלש בצורה אלימה באמצעות כלים כבדים, בניגוד לכל כללי המחקר, ופוזר במזבלות מחוץ להר. ממצאים גדולים הופרדו על ידי הווקף ופוזרו ברחבי ההר. חלקם נוסרו לימים במסור תעשייתי שהמוסלמים הציבו סמוך לחומת ההר המזרחית.
בהר נותר כאמור כרבע מהחומר, כ־3,000 טונות. הווקף ביקש להוציא גם אותו החוצה. הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, שברקאי ודבירה נמנים עימו - ושבו חברים גם אישים בולטים דוגמת מאיר שמגר, חיים גורי וא"ב יהושע - עתר לבג"ץ. בג"ץ, שנרתע בדרך כלל מהתערבות בהר הבית, הוציא באופן חסר תקדים בו ביום צו ביניים שאסר על סילוק הערימות שנותרו בהר.
בפברואר 2005 הושג הסכם בין המדינה לוועד, שקיבל תוקף של פסק דין. המדינה התחייבה שהערימות שנותרו במתחם המקודש לא יוצאו ממנו, ושאם בעתיד תהיה כוונה לפנותן, תימסר על כך הודעה לוועד חודש מראש. ביום ראשון שעבר הופר הצו. מישהו שוב נרדם בשמירה.
ממראה עיניים (ביקרתי בהר ביום שני האחרון) ברור לגמרי שלא רק זבל הוצא מההר. הצמחייה הירוקה שהנביטו השנים והגשמים האחרונים באחת הערימות, נקטעת באחת במקום שבו נגסה כף הדחפור. די במראה עיניים כדי להניח בסבירות גבוהה מאוד שבעפר שהוצא היו ממצאים ארכיאולוגיים רבים, דוגמת אלו שנמצאו בסינון הכמות הגדולה שהוצאה עוד ב־1999. התבוננות אקראית בשולי הערימה שממנה הועמס החומר על שלוש המשאיות מאששת הערכה זו, שכן לא נדרשו יותר מכמה שניות כדי להבחין בחרסים ובשברי ממצאים עתיקים.
קו ההתחלה של אירועי השבוע שעבר הוא אמצע הקדנציה הקצרה של אהוד ברק כראש ממשלה. בתירוץ כוזב של פתיחת פתח חירום למסגד אל־אקצא, הערימו התנועה האיסלאמית הישראלית והווקף על שלטונות ישראל והפכו את החלל התת־קרקעי של אורוות שלמה למסגד השלישי בהר הבית, הגדול ביותר בארץ.
שנים אחדות אחר כך התברר שהעבודות באורוות שלמה הסבו נזקים לא רק לארכיאולוגיה, אלא גם ליציבות הכוללת של שתיים מחומות המתחם. תחילה התערער הכותל הדרומי ואחר כך המזרחי, שמצידו הפנימי משמש הדופן המזרחית למתחם התת־קרקעי של אורוות שלמה. במארס 2004 גדלה נטיית החומה המזרחית של הר הבית, עד שהארכיאולוגים והמהנדסים של רשות העתיקות קבעו חד־משמעית ש"הכותל המזרחי של מתחם הר הבית נמצא בסכנת התמוטטות מיידית".
הגורם לסכנה היה ברור לאנשי המקצוע של רשות העתיקות: עבודות הווקף והתנועה האיסלאמית הישראלית באורוות שלמה; מעבר הכלים הכבדים על גג האורוות, יציקת פלטות הבטון במקום וריצוף הרחבה באזור האורוות. הריצוף הזה היפנה את נגר מי הגשמים, שעד אז חילחלו אל תוך האדמה, אל החומות החיצוניות של המתחם ובשל כך נגרמו לחומות נזקים.
המשטרה פנתה לווקף, אך זה סירב לשתף פעולה במשך חודשים רבים. רק כשאיימו לסגור את המסגד התת־קרקעי מחשש לקריסתו, נרקחה הבנה חובקת עולם, שבסופה שותפו ירדן ומצרים בחיזוק המקום. עוגני תמיכה מברזל נקדחו בין הכותל המזרחי לבין שורות הקשתות הנושאות את המבנה התת־קרקעי של אורוות שלמה. אלא שהסיפור לא תם. המשאיות שהביאו את אבני החיפוי להמשך שיקום הכותל המזרחי בשבוע שעבר, הן אותן המשאיות שהוציאו מההר את הפסולת שעורבבה בעפר האסור.
המשטרה ורשות העתיקות הציגו תחילה חזית אחידה והכחישו שמהר הבית הוצא עפר. המשטרה דבקה גם השבוע בהכחשתה, "דוחה על הסף את הטענות" ואומרת, כי "כל הנעשה בהר הוא בפיקוח הדוק ותמידי של רשות העתיקות ומשטרת ירושלים על פי החלטת בג"ץ, וכי בשבוע שעבר, כפי שאפשר להיווכח מהתמונות שצולמו על ידי המשטרה, הוצאו אשפה ופסולת בלבד".
מטרת הטענות לדברי המשטרה היא "הלהטת הרוחות ויצירת פרובוקציות". ברשות העתיקות מודים באופן בלתי פורמלי שגם עפר הוצא, אך ממעיטים בערכו. במשטרה מגדירים דברים אלה כ"גלגול עיניים לשמיים". מדוע הם לא עצרו זאת? שואלים שם. ארכיאולוגים טוענים שאלמלא עמדה הרשות מול המשטרה, הנגיסה בערימות העפר היתה נמשכת, והרשות היא שבלמה זאת.
המשטרה אומרת שלדברים אין יסוד. מי שמשקיף על המחזה ועל חילופי ההאשמות הבלתי פורמליות הללו, כמעט בייאוש, הם אנשי הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית. הד"ר אילת מזר אומרת ללא היסוס כי מדובר בהפקרות: "אין שום בעיה להוציא את העפר מההר, ובלבד שיסונן במקום על פי כל הכללים". מזר טוענת שהמוסלמים עירבבו ביודעין פסולת בערימות העפר, כדי שיוכלו לבקש להוציא את הפסולת ותוך כדי כך גם את העפר.
המשטרה אומרת שלדברים אין יסוד. מי שמשקיף על המחזה ועל חילופי ההאשמות הבלתי פורמליות הללו, כמעט בייאוש, הם אנשי הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית. הד"ר אילת מזר אומרת ללא היסוס כי מדובר בהפקרות: "אין שום בעיה להוציא את העפר מההר, ובלבד שיסונן במקום על פי כל הכללים". מזר טוענת שהמוסלמים עירבבו ביודעין פסולת בערימות העפר, כדי שיוכלו לבקש להוציא את הפסולת ותוך כדי כך גם את העפר.
יו"ר הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, ח"כ אורי אריאל, סבור שההתנהלות של הרשויות בהר הבית צריכה להיות שקופה פי כמה, והוא ומצר על החלטת קודמיו בראשות הוועדה להיעתר לבקשת ראש הממשלה ולא לפרסם את דו"ח מבקר המדינה. הדו"ח הזה חשף כידוע מחדלים רבים של רשויות המדינה בפיקוח ובאכיפה של חוקי העתיקות, התכנון והבנייה בהר הבית לאורך השנים.
זו היתה טעות, מעריך אריאל. "אילו הדו"ח הזה היה מפורסם והיתה שקיפות, היו פחות טעויות, כמו זו של שבוע שעבר". אריאל שראה את הדו"ח מעיד שהשב"כ לא התנגד לפרסומו. "מישהו נשא כאן את שם הביטחון לשווא. אין בדו"ח שום דבר סודי, ואור השמש רק היה משפר את ביצועי הרשויות בהר הבית". אריאל פנה השבוע ליו"ר הכנסת וביקש לאשר לו כינוס חריג של ועדת המשנה לענייני ביטחון של הוועדה לביקורת המדינה. הוא מבקש לשנות טרם הבחירות את החלטות קודמיו, עתניאל שנלר ורוני בר־און, שלא לפרסם את הדו"ח.
שנלר עצמו, לשעבר איש קדימה, אינו מועמד לכנסת. הוא מתכוון לתמוך בליכוד, ואינו מתחרט על החלטתו שלא לפרסם את הדו"ח. בדומה לאורי אריאל, הוא עולה להר הבית לבדו כבר שנים. הוא מתפלל ללא קול, "כמו חנה, ששפתיה נעו וקולה לא נשמע", הוא אומר, "כדי שלא ליצור פרובוקציות".
לדעתו, פרסום הדו"ח יזיק ליכולת של ישראל לשלוט בהר ולנתב את המציאות בו. לדבריו, הטיפול בהר הבית דומה לניתוח מוח או לניתוח לב: "כמנתח אתה תעבוד 100 שעות עם הפינצטה הכי עדינה כדי שלא לפגוע באזורים החיוניים של הגוף. כך גם בהר הבית, שהוא הלב והמוח. כולנו רוצים להציל את הר הבית, אבל זה יצליח רק בטיפול איטי, סיזיפי ומתסכל. אם לא, נפסיד גם את המעט שעוד נותר לנו שם. חשוב לי לשמור על הנוכחות הישראלית ההולכת ומעמיקה בהר. אם נייצר עכשיו כותרות, נאלץ את הממשלה, שיש לה רצון טוב ביחס להר, לפעול בכיוונים הפוכים".
אריאל ושנלר, שכל אחד מהם מכיר היטב את המציאות בהר הבית, מייצגים שתי תפיסות עולם, אבל בשטח יש למציאות כוח משלה. המשטרה היא הגורם שמעצב את המדיניות הישראלית בהר הבית. רשות העתיקות - ונציגיה הודו בכך לא פעם - תלויה במשטרה ובהחלטותיה.
לאורך השנים האחרונות הרגישו לא פעם הארכיאולוגים של רשות העתיקות כמי שמהלכים בהר וידיהם כבולות. אילו היה הדבר בידם, היה חוק העתיקות מופעל בהר באופן תקיף והחלטי פי כמה, אבל המשטרה, לשכת היועץ המשפטי לממשלה ולשכת ראש הממשלה ממתנים ולפעמים גם מעקרים את הרשות מסמכויותיה בהר.
ביום שני האחרון צעדתי בהר הבית בעקבות הדו"ח שחיבר הארכיאולוג דבירה, האיש שנחשב בעיני המשטרה כ"טראבל מייקר מקצועי", אך בפועל תורם בדרכו לשמירה על עתיקות הר הבית. בצפון ההר, בתוך מחסן נעול, ערומים זה על זה עשרות שקי ניילון מלאים בשברי חרס ובאריחי קרמיקה קדומה.
בתצלום שתיעד את המחסן הזה, קודם שננעל, ביצבץ מתוך אחד השקים קנקן כמעט שלם, אולי מימי הבית השני. קורות העץ העתיקות מגג מסגד אל־אקצא, שאחדות מהן תוארכו לימי הבית הראשון והבית השני, עדיין מוטלות בתוך מתחם שער הרחמים, מכוסות בבד וברשתות צל, אך חשופות לפגעי מזג האוויר.
בחורשה המזרחית בהר הבית מוטלים פריטים רבים, רובם משיש, שמקורם במבנים עתיקים מהתקופה הערבית הקדומה, פריטים ארכיטקטוניים מכנסיות ביזנטיות, וגם אריחי ריצוף מאבן גיר שחורה, שמקורם, לדעת דבירה, ברחבה שהקיפה את בית המקדש השני. מעת לעת דוחפים דחפורים את המערומים הללו ושוחקים פריטים יקרי ערך - למשל כתובת בכתב ערבי קדום מהתקופה הפאטימית.
הנזק לעתיקות אינו מבחין בין עתיקות יהודיות, מוסלמיות או נוצריות. גם חלק מהאבנים שהובאו להר כדי לשקם את החומה המזרחית, הן אבנים עתיקות, לעיתים מעוטרות, ששימשו במבנים קדומים והדבר תמוה. אנשי רשות העתיקות מכירים היטב את המציאות הזאת, אולם בהר הבית הם אינם פועלים כבכל אתר עתיקות אחר.
תור ארוך של תיירים משתרך לפני פתח גשר המוגרבים הזמני. הם נכנסים להר במהירות. יהודים, בעיקר בעלי חזות דתית, נבדקים ביסודיות יתר, ומלווים על ידי שוטרים ואנשי ווקף כדי לוודא שלא יפרו את איסור התפילה במקום. משפחות ערביות פורשות מחצלות בחורשת הזיתים שבצפון ההר וסועדות את ליבן. בין אל־אקצא לכיפת הסלע משתעשעים ילדים במשחק כדורגל. שעה אחת הוקצתה לביקור בהר. ב־13.30 הוא נסגר מחדש ללא מוסלמים. הר הבית. ימים אחרונים של שנת 2012. עצוב.
