הנה ספר התורה מגיע שוב אל יריעותיו האחרונות ואנחנו ניצבים על ספו של הסיום. עוד שתי פרשות ויגמר סבב הקריאות השבועיות בספר התורה, ואנחנו מריחים כבר את הריח של הסוף. הנה מסיים משה רבנו לכתוב את ספר התורה הראשון בעולם, וכעת הוא נותן את מצוותו האחרונה: "ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' א-להיכם, והיה שם בך לעֵד" (דברים, לא כה-כו). ברגעים האחרונים של חייו משה טורח להכין את הקרקע לקראת כניסתו של העם לארץ ישראל, וכל הוראה או מעשה שלו חייבים התבוננות והעמקה- מה מבקש להנחיל לנו משה רבנו לקראת בואנו אל הארץ המובטחת? בשל כך עלינו לקרוא היטב את שני הפסוקים שהוזכרו לעיל, להבין מדוע כתבה אותם התורה, מדוע ציווה אותם משה, מהי הדרכתו האחרונה לפני מותו.
האם היה אפשר למנוע את הגלות?
אני בטוח שקריאת התורה הייתה קשה לכל מי שהקשיב לקללות הנוראיות של הפרשה הקודמת, פרשת כי תבוא. תיאורים נוראים, מזעזעים ממש, של האסונות שיפקדו את עם ישראל במידה והוא יעזוב את תורת ה' א-להיו. גלוי וידוע לפנינו שרבות מן הקללות אכן התממשו באלפיים השנים האחרונות, במהלך גלות אדום הארוכה. כמי שאמונים על דרכו ותורתו של הראי"ה קוק, המלמדת אותנו כי "לא אלמנה היא ההיסטוריה" (אורות ישראל ותחייתו, יב) אנו מאמינים כי כל תהליך היסטורי בעולם נובע מתוך השגחתו של ריבון העולמים, אשר מגלגל אותנו בנתיבים סבוכים למען תכלית טובה, אנו משתדלים להאמין כי הגלות הייתה טובה והביאה ברכה לעמנו. ובכל זאת, האם ניתן היה למנוע אותה? במידה ולעם ישראל לא היה חוטא לפני אלפיים שנים, בימי בית שני, האם היה המקדש נשאר עומד על תילו והגאולה הייתה מגיע, בלי כל הסבל, התלאות והדם השפוך?
לכאורה התשובה לשאלה זו היא כן. בפרשת כי תבוא התנאים ברורים: "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' א-להיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו... ובאו עליך כל הברכות האלה... והיה אם לא תשמע בקול ה' א-להיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו... ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (דברים, כח א-ב טו). לפני עם ישראל ניצבת ברירה ובחירה- הוא יכול להחליט שהוא איננו נופל לתהום החטא, ובכך להינצל מן הקללות. אך כבר שתי פרשות אחרי, בפרשת וילך, אנו מגלים כי לא כן הדבר: "ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה- וזנה אחרי אלוהי ניכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים, והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ומצאהו רעות רבות וצרות..." (לא טז-יז). הקב"ה מנבא למשה כי לא ירבו ימים ועם ישראל עומד לחטוא ולעזוב את הברית הכרותה עם הקב"ה. התוצאה הישירה של כך היא הגשמות כל העונשים והקללות שנזכרו בפרשת כי תבוא. בשורה קשה זו נשמעת באוזנינו כמנוגדת וסותרת את עקרון הבחירה החופשית, לפיו יכול האדם שלא לחטוא ושלא ליפול לתהום העוונות, ובכך עוסק המאמר "וחיכיתי... וקיוויתי לו" של מורי ורבי חנן פורת בספר "מען מן האור לספר דברים". אך גם ללא העיסוק בשאלה פילוסופית והגותית זו, אנו תוהים- מדוע בפרשה הכמעט אחרונה שבתורה מה שיש לקב"ה ולמשה רבנו להגיד לנו זה כי אין סיכוי שנצליח לשמור את הברית ואת התורה, ובוודאי בעוד דור או שניים כולנו ניטוש את דרכי אבותינו, את דרך ה', וכל הקללות המחרידות יפלו על ראשנו?
ספר העדות על הברית
"ויצו משה את הלויים נושאי ארון ברית ה' לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' א-להיכם, והיה שם בך לעֵד". את ספר התורה הזה, שמלווה את עם ישראל מימי צאתו ממצרים ועד לערבות מואב, על סף הכניסה לארץ, מצווה משה להטמין בקודש הקודשים, על יד ארון הברית (ויש מפרשים האומרים- בתוכו). מדוע? האם לא כדאי להשתמש בספר הזה, לקרוא בו ולהיזכר בכתוב בין דפיו?
נשים לב לבחירת המילים של התורה. במקום לקרוא לכהנים בשמם היא מכנה אותם "נושאי ארון ברית ה'". זוהי הארכה מכוונת (ולא כפי שכתב האבן עזרא), שמטרתה לכוון את תשומת ליבנו למוקד של שני הפסוקים הקצרים הללו. הארכה זו חוזרת שוב בתיאור מקום מושבו של ספר התורה- "מצד ארון ברית ה' א-להיכם". ההקשר והקונוטציה אמורים להבהיר לנו כי התורה מדברת כאן על הברית, הברית שנכרתה בין עם ישראל לבין הקב"ה. בברית הזו יש לתורה הזו תפקיד חשוב- להיות לעֵד. תפקידו של העד הוא להודיע שאכן נכרתה הברית, אכן נחתם ההסכם. במקרה שלנו נראה שלעד ישנו תפקיד נוסף- להזכיר את עדותו לפני אחד מהצדדים, להזכיר לעם ישראל את ההסכם שהוא חתם עם הקב"ה. העדות הזו ניצבת בקודש הקודשים, על יד ארון הברית. זהו מרכזו של עם ישראל, ליבו ומשאת עיניו. אל הנקודה הזו מכוונות כל התפילות, שואפות כל הבקשות. זוהי הנקודה הנצחית שלא משה ממקומה מעולם- "ר' יהודה אומר: ארון במקומו נגנז" (יומא נג ע"ב). התורה עוד מסתתרת שם, בקודש הקודשים, מעידה לעם כי הברית עודנה קיימת, כי ההסכם עומד בעינו חרף כל השנים.
סיפורו של יאשיהו
פעם בשנה, ביום הקדוש והטהור ביותר, יום הכיפורים, נכנס שלוחם של עם ישראל אל הקודש פנימה, חוזר אל ספר התורה, אל העדות שניתנה לעם ישראל. הוא קורא מהם החוקים והמצוות שנתן ה' לעמו, מה חייבים בני ישראל לעשות על פי הברית. זהו ריענון של ההסכם, היזכרות בחובותינו ובזכויותינו (ויש לעיין בדברי הספורנו על אתר). למעשה זה אנו מוצאים דוגמא מאד עוצמתית בהיסטוריה, בסיפורו של יאשיהו מלך יהודה, עליו אומר התנ"ך כי: "כמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו, ככל תורת משה, ואחריו לא קם כמוהו" (מלכים ב, כג כה). יאשיהו מחליט בתחילת מלכותו לשפץ את בית המקדש. במהלך העבודות מתגלה תגלית מרעישה: "ויאמר חלקיהו הכהן הגדול... הספר, ספר התורה, מצאתי בבית ה'!" (כב ח). בספר, כפי שאנו יודעים, כתובים כל הקללות שיבואו על מי שיעזוב את ה'. "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, ויקרע את בגדיו" (יא). יאשיהו מחליט לעשות רפורמה עצומה בכל ממלכתו ולנקות אותה מכל זכר של עבודה זרה- "ויעל המלך בית ה'.. וכל העם למקטן ועד גדול. ויקרא באוזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'. ויעמד המלך על העמוד ויכרות את הברית לפני ה'- ללכת אחר ה' ולשמור מצוותיו, ואת עדותיו ואת חוקותיו בכל לב ובכל נפש, להקים את דברי הברית הזאת הכתובים על הספר הזה. ויעמוד כל העם בברית" (כג ב-ג).
היינו מצפים כי מעשיו ותשובתו של יאשיהו, אשר התעוררו מתוך המפגש המזעזע עם ספר התורה שהתגלה בתוך ההיכל, ישנו את רוע הגזירה ויצילו את עם ישראל מהגלות והחורבן הקרבים. אך, למרות מאמציו המרובים, מבשרת לו חולדה הנביאה כי "כה אמר ה': הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל יושביו, את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה" (כב טז).
"והיה שם בך לעד"
מדוע תשובתו של המלך יאשיהו לא צלחה? מדוע הוא לא הצליח לבטל את העונש הנורא? על שאלות קשות אלו אין בידינו מענה, אך דבר אחד גלוי וידוע לפנינו. כשם שנתקיימו כל דברי התורה הנוגעים לעוברים על מצוות ה', כך אנו אמונים כי יתקיימו הנבואות המבטיחות את שיבת ישראל לארצו ולא-להיו: "ושב ה' א-להיך את שבותך, ורחמך, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים- משם יקבצך ה' א-להיך ומשם ייקחך". במצוותו האחרונה קורא משה אל הכהנים לגנוז את התורה עמוק עמוק בליבו של עם ישראל, שלא תשכח מפי זרעו ותעיד לפניו שלמרות כל הקשיים וחרף כל המשברים והגלויות- הברית לא נגמרה! הקשר שבין עם ישראל לא-להיו עודנו קיים ועומד לעולם. "והיה שם בך לעֵד", ואולי אפשר לקרוא "לעַד".
