הטענות של עשו בעניין הבכורה || על הדמיון ביניהן לטענות דורנו
"ויבז עשו את הבכורה"
"ויאמר עשו, הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה… וימכור את בכורתו ליעקב… ויבז עשו את הבכורה".
מהו אותו בזיון, שבו ביזה עשו את הבכורה?
נותן רש"י לדבר, שני פירושים:
"הנה אנוכי הולך למות- מתנודדת היא הבכורה. לא לעולם העבודה תהיה בבכורות, כי שבט לוי עתיד ליקח אותה.
ועוד אמר עשו, מה טיבה של עבודה זו, הרבה מיתות תלויין בה, פרועי ראש ושתויי יין. אמר עשו: אני הולך למות על ידה, אם כן אין לי חפץ בה".
שני פירושים אלו נותן רש"י לביזוי שביזה עשו את הבכורה. ננסה להתבונן מעט בדברים, אולי נלמד מוסר לעצמנו.
* * *
בפרושו הראשון עשו מבזה את הבכורה, מחמת שעבודת הבכורות אינה לנצח. מבחינת העובדות, עשו צודק. אכן כך הדין הוא, שהעבודה ניטלה מן הבכורות וניתנה לכהנים. יתירה מזאת, הבכורות מעולם לא עבדו במקדש או במשכן. הם עבדו רק בבמות (זבחים קיב: (פרק י"ד משנה ד')). משהוקם המשכן עבדו בו רק הכוהנים. אם כן עבודתם של הבכורות, הינה פחותה באיכות ובכמות מעבודתם של הכוהנים.
עשו היתה לו שאיפה לגדלות. הוא רצה דבר שלם. דבר שיחזיק מעמד לנצח. דבר שאינו עובר מן העולם. אומר עשו ליעקב, אין אני מפחית מערכה של עבודת המקדש. אדרבא, אני רואה אותה בצורה הרבה יותר מרוממת ומשובחת. ומתוך כך אני מבין, כי העבודה בבכורות, שהיא זמנית ואינה במקדש, איננה מגיעה למעלת עבודת הקרבנות הראויה.
ולזה בדיוק התורה קוראת "ויבז". הטענה, שמתוך הכרת גודל עניין המקדש והקרבנות, לכן כל דבר פחות ממנו במדרגתו מאבד את ערכו, הוא טענה המתאימה לעשו, והיא בדיוק זו הנקראת "ויבז".
"מי בז ליום קטנות". מי שראה את בית ראשון עומד בתפארתו, וראה את בית שני בעניותו בעת בנייתו, ולא רק שלא יכל לשמוח מרוב צער על החסר, אלא גם הדבר הקיים היה פחות בעיניו מהערך הניתן לו מצד עצמו, הריהו "בז ליום קטנות".
ומי, שמתוך הבנתו את גודל רוממות המקדש, וסובר שהבית השלישי צריך להיות מרומם אף מבית ראשון, ולכן אינו נותן יד לבית מינימלי וזמני בהר הבית, הכשר להקרבת קרבנות, הרי הוא כעשו המבזה את עבודת הבכורות.
* * *
בפרושו השני כותב רש"י, שעשו טוען שעבודת הקרבנות מסוכנת וממיתה היא. אדם עובר על הדין, וכבר נקנסת עליו מיתה בידי שמיים. טוען עשיו, למה לי "להסתבך" עם עבודת הקרבנות המביאה לידי מיתה. אם כך היא, אזי אין לי חפץ בה.
וגם כאן, עשו צודק. באמת עבודת הקרבנות היא דבר "מפחיד" התלוי בחוט השערה. בחרדת קודש אנו ניגשים אל עבודת הקרבנות. חרדה גדולה, שכל פגימה בה, תלויים בה חיובי מיתה. כל טעות במעשה הקרבנות, הינה סכנה שאין כדוגמתה. כל חסרון דקדוק במחשבה בעת השחיטה, כבר עלולה לפסול את הקרבן או להביאו לידי פיגול. כל אכילת קרבן מחוץ לזמנו, או שרק חשבו עליו כך, הריהו עובר באיסור נותר ופיגול. שחיטה שלא בדיוק במקומה, פוסלת את הקרבן, ומחייבת את השוחט מדין "שחוטי חוץ". הקרבה שלא במקומה, מחייבת את המקריב באיסור הבמות. חרדת קודש מבהילה.
ובכל זאת, עשו שנמנע מלקחת על עצמו את עבודת הקרבנות מחשש זה של טעות בדיני ההקרבה, וביאתו לידי חיוב מיתה, מוגדר כמבזה את הקרבנות. טענות מעין אלו, הינן טענות של עשו.
* * *
דומני, שעיקר הטענות המופנות כיום נגד חידוש עבודת הקורבנות, הינן טענות מהסוג הזה:
הרי יש לחוש שמא איננו סמוכים ובטוחים בודאות מוחלטת היכן מקום המזבח ומקום העזרה, (יש טוענים שאנו כן יודעים בודאות, וגם אם לא אפשר לברר. ואכמ"ל)
וגם בפרטי דיני ההקרבה, אין לנו מסורת בעניין, ולא מורה שיורה לנו כיצד לעשות בכל פרט מדיני העבודה, והרי כל טעות קטנה, סכנה גדולה יש בה של חיובי מיתה בידי שמיים, ומי יכריע בכל מחלוקות הראשונים (יש מחלוקת בין רש"י לר"ת אילו תפילין להניח. היעלה על הדעת, שמכיון שאיננו יכולים להכריע בעניין לא נניח תפילין כלל??? כך גם כאן בעניינו, ישבו גדולי הדור ויכריעו בכל המחלוקות שבעניין. אך לא יתכן, שמחלוקת ראשונים בפרטי דיני העבודה, תגרום לכךשנמנע מהקרבת קרבנות כלל!!!) בדיני העבודה?
טענות רבות ומגוונות, שחוששני שעניינן הוא, "כמה הזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה. הרי אני הולך למות על ידה. אם כן, אין לי חפץ בה.".
