שו"ת הלכתי: מהו גיל שעירי יום הכיפורים?

לקראת חידוש עבודת יום הכיפורים במקדש || הרב הלל בן שלמה

ביום הכיפורים מעמידים שני שעירים בעזרה • הכהן הגדול עורך הגרלה, לפיה נקבע מי ישחט ודמו יכנס לפני ולפנים ומי ישלח לעזאזל • לקראת חידוש עבודת המקדש, עורכים ארגוני המקדש תרגולים שנועדו לקדם את המודעות ולהכין את הכהנים מבחינה מעשית • בין הפוסקים יש מחלוקת באשר לגיל השעירים • הרב הלל בן שלמה עונה לשאלה בעניין

↓ גיל השעיר של יום הכיפורים/ הרב הלל בן שלמה

שאלה: לקראת תרגול של סדר עבודת יום הכיפורים, יש לברר - מהו גילם של השעירים המובאים ביום הכיפורים?

תשובה: בני שנתם – לכתחילה החל מהיום השלושים ללידתם, ובדיעבד יש להכשיר כבר מהיום השמיני.

הרחבת דברים:

סתם "עזים" הם בני שנה (והיינו בשנת לידתם). נאמר בתורה (ויקרא טז,ה): "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת". התורה אינה מציינת את גילם של השעירים, אולם במקום אחר (במדבר טו,כז) נאמר על קרבן החטאת: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה – והקריבה עז בת שנתה לחטאת". ומבואר בספרי שם על הפסוק, כי ההדגשה על העז שהיא בת שנתה באה ללמדנו, כי בכל מקום שנאמר עז, צריכה שתהא בת שנתה. בדומה לזה למדים גם בתורת כהנים (דבורא דחובה פרשתא ז י,ב), וכפי שמבאר הראב"ד שם; וכך נאמר במשנה בפרה (א,ד): "חטאות הצבור ועולותיהן, חטאת היחיד, ואשם נזיר, ואשם מצורע - כשרין מיום שלשים והלאה, ואף ביום שלשים ואם הקריבום ביום שמיני כשרים", וכפי שמבארים המפרשים במקום (התפארת ישראל מזכיר בהקשר זה בפירוש את שעירי יום הכיפורים). כך גם מוכח מהסוגיה ביומא (סה,ב) העוסקת בשעירי יום הכיפורים ואומרת, כי לא ניתן לדחות את הבאתם משנה לחברתה, משום שזו תהיה חטאת שעברה שנתה; וכך כותבים הראשונים בביאור הסוגיה שם (רש"י, רבינו חננאל, מאירי, רבינו אליקים). וכך גם כותבים כמה מהמפרשים על התורה (ר' יוסף בכור שור במדבר ז,כג; וכן משמע מרש"י במדבר טו,כז, ואבן עזרא שמות כט,א). 

שיטת הרמב"ם – עזים הם בני שנתיים. דברים אלו מופיעים בדברי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (א,יד) ובהקדמתו לפירושו למשנה בקדשים; ודברים אלו מופיעים בדברי כמה מהראשונים (סמ"ג עשין קפג; רשב"ץ בספרו זוהר הרקיע כח,טו; מאירי ראש השנה י,א; רבנו בחיי ויקרא א,ה); וגם בדברי כמה מהאחרונים בהקשרים שונים.

האם יש מקור לדברי הרמב"ם? על פי המקורות הנ"ל, דברי הרמב"ם נראים מוקשים מאוד. אמנם, במקום אחד בגמרא (מנחות צא,ב) משתמע, כי בניגוד לגדי שהוא קטן הרי ששעיר הוא גדול, והיא מעלה אפשרות "יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר"; וכמו שרש"י במקום מבאר, כי גדי הוא צעיר ושעיר הוא זקן. וכך אנו מוצאים, שהרמב"ם (מעשה הקרבנות טז,א) מחלק בין גדי לשעיר: "הנודר גדי והביא שעיר – יצא"; בהתאם לשיטתו, שהשעיר הוא גדול. מכל מקום, מדברי הגמרא אין כל ראיה שלמסקנה יש הבדל ביניהם. וראה בתורה שלמה (כרך כה עמוד רכג הערה קפא) הכותב, כי מכל המקורות בחז"ל משתמע שלא כמו הרמב"ם, וכל המקורות שמתאימים לדבריו הם מאוחרים לו, וכנראה העתיקו ממנו.

האם יש לשנות את הגרסה ברמב"ם? הכסף משנה מעלה אפשרות לתקן את הגרסה בדבריו ולחלק בין לשון "שעיר עזים", שהוא העז בשנתו הראשונה, לבין "שעיר" שהוא בן שתיים. אולם גרסה זו מוקשית מאוד מכמה סיבות, ורבים ממפרשי הרמב"ם כותבים לדחות את התיקון (ראה במשנה למלך, הר המוריה, מרכבת המשנה, מעשה רוקח); ובהקדמת הרמב"ם למשנה גם כן כתב הרמב"ם ששעיר עזים הוא אחר גיל שנה.

אפשרויות הסבר נוספות באחרונים: יש הכותבים לחלק בין קרבנות חובה, שעליהם להיות בני שנה, לבין קרבנות נדבה שכשרים בני שנתיים (פירוש הר המוריה על הרמב"ם; ובערוך השולחן העתיד סד,כה). ויש מי שכותב לחלק בין שעיר זכר שהוא בן שתיים, לבין שעירה נקבה, שהיא בת שנה (מרכבת המשנה).

מסקנה: גם אם נאמר שיש מקור לדברי הרמב"ם, הרי שרוב מוחלט של המקורות אינם מתאימים לדבריו (ובכלל זה מקורות העוסקים ישירות בסוגיית שעירי יום הכיפורים ושעירי החטאות, ולא אזכורים בדרך אגב), וגם רוב מוחלט של הראשונים אינם סוברים כמותו (ובפרט שגם בדעתו יש המבארים על כל פנים לגבי קרבנות חובה שהשעיר צריך להיות בן שנה). ממילא, אין לנו לעזוב את המקורות הברורים וההכרעה המובנת, בשביל דברים שלא נתברר לנו מקורם, ושרק מיעוט מהפוסקים נוקט כמותם.

ש"ות הלכתי: כמה זמן לפני העלייה ניתן לטבול?

מתי מומלץ לטבול לפני העליה להר הבית? || הרב הלל בן שלמה

ההלכה מחייבת את העולים להר הבית להטהר לפני עליית ההרה • לטמאי מת מותר להכנס להר הבית עד החיל (חומה שהקיפה את העזרה) • אולם הכניסה אסורה על יהודי שנטמא בטומאה היוצאת מגופו • לצורך הטהרות מטומאות אלו יש לטבול במקווה טהרה (להלכות מפורטות, לחץ כאן  >>) • הרב הלל בן שלמה עונה לשאלות באשר לסמיכות הטבילה לעליה להר הבית

מקווה טהרה סמוך להר הבית

↓ עליה בטהרה להר הבית/ הרב הלל בן שלמה

שאלה 1: לכמה זמן מועילה הטבילה שטבלתי בשביל לעלות להר הבית? האם אני יכול לעלות להר הבית על סמך טבילה שטבלתי לפני כמה ימים?

שאלה 2: שמתי לב שכתבת, שיש עדיפות לטבול ביום שלפני העלייה להר הבית, בשביל לא לעלות טבולי יום. אולם ראיתי שיש ממליצים לטבול בסמוך לעלייה להר הבית כמה שאפשר, ולא קודם לכן (ספר "אל הר המור" מאת הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי, עמוד כג ועמוד קמז).

תשובה: כל זמן שאין חשש לטומאה מחודשת המחייבת טבילה, ניתן להסתמך על הטבילה הראשונה ולעלות להר הבית, גם אם עברו כמה ימים. ואכן, לענ"ד ההמלצה הנכונה היא לטבול ביום שלפני העלייה, ואין צורך בהסמכת הטבילה לעלייה.

הרחבת דברים:

1. לאדם יש חזקת טהרה. דבר ברור ופשוט הוא, כי ברגע שהאדם נטהר, טהרתו קיימת ועומדת עד שייטמא. ואמנם, בזמן שהטהרה היתה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום, המודעות לאופני הטומאה היתה יותר ברורה, אך גם כיום, כל זמן שאין לאדם סיבה ברורה לחשוש שמא הוא נטמא, אנו מעמידים אותו על חזקת טהרתו (וגם אשה הנטהרת לבעלה, אינה צריכה לחשוש ללא סיבה כל יום מחדש שמא היא נטמאה).
2. לא כל שכבת זרע מטמאה בטומאת קרי. לפי הדעה המקובלת בפוסקים, לא כל שכבת זרע מטמאת, ובמקרה שברור כי לא היתה כל הרגשה בעניין זה, אין צורך לחשוש לטומאה, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות שאר אבות הטומאה (ה,ד): "וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה – אינה מטמאה". ואמנם, הראב"ד במקום מעיר, שבגמרא ישנה אפשרות נוספת, לפיה יש לטמא גם במקרה שלא היתה הרגשה; אך כבר השיבו לדבריו מפרשי הרמב"ם, כי מאחר שרבא שהוא מאוחר לכולם, נוקט כמו האפשרות המקילה, הרי שכך היא ההלכה (כסף משנה); וכך אנו מוצאים שנוקטים רבים מהראשונים (תוספות הרא"ש נידה יד,א, וראה תוספות שם ד"ה רוכבי, ור"ש מקוואות ח,ד; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן תתקפג), וכדעה זו מכריעים אחרונים רבים (ליקוטי הלכות לבעל החפץ חיים, נידה יח,ב; ערוך השולחן העתיד קלב,יא-טז; בעל ה"בן איש חי" בשו"ת תורה לשמה סימן תיא).
3. ממה רוצים לחשוש? ההמלצה הנזכרת לסמוך את הטבילה לעלייה, מתבססת בעיקר על חשש לטומאת "מים חלוקים או עכורים", שהיא ראייה חריגה בהטלת מי רגלים, הנזכרת במשנה במקוואות (ח,ב), כמטמאה בטומאת קרי.
4. "חלוקים או עכורים" – גזירה לעניין תרומה. בתוספתא למקוואות (ו,ד) מבואר, כי דין זה (יחד עם דינים אחרים שנאמרו במשנה לגבי טומאת קרי, כמו המהרהר בלילה ומצא בשרו חם, ועוד) אינו אלא גזרת חכמים, שנאמרה ביחס לאכילת תרומה אבל לא לעניין חולין – ודברים אלו מובאים בפירוש הר"ש על המשנה, ונפסקים להלכה ברמב"ם (אבות הטומאה ה,טו), ובמפרשי השולחן ערוך (אורח חיים סימן פח: מגן אברהם, רבי עקיבא איגר, משנה ברורה). ואמנם, המאירי בפירושו למקוואות שולל את דברי התוספתא, וכותב שאין הלכה כמותה, אך הפוסקים האחרונים אינם מביאים את דעתו בזה כלל.
5. האם החשש נאמר גם בעניינים אחרים? למרות דברי המגן אברהם הנזכרים, המגן אברהם עצמו כותב בשני עניינים אחרים, שיש לחשוש לטומאה זו –
   א. בנוגע לטבילה בערב יום כיפור, שעליו לטבול אף אם לא נטמא מאז טבילתו בערב ראש השנה (תרו,ח).
   ב. בנוגע לאכילת חלת חוץ לארץ על ידי כהן הטובל לקריו, שעליו לטבול בסמוך לאכילתו (תנז,ח).
   בדברי הראשונים ובדברי האחרונים שקדמו למגן אברהם, חשש זה אינו נזכר בנוגע לעניינים אחרים פרט לתרומה. ובאמת, אנו מוצאים בנוגע לטבילה לאכילת חלת חוץ לארץ, כי דעתו אינה מוסכמת (עומד על כך הפרי מגדים, על פי שיטת הראשונים המצריכים הערב שמש לאכילת חלת חו"ל – ר"ן, רמב"ן, ריטב"א ועוד, ומביא הרמ"א את דעתם ביורה דעה שכב,ה – שהם בוודאי אינם סוברים כמותו); וגם המשנה ברורה המביא את דבריו, כותבם בלשון "טוב ליזהר" (לשון שאינה מופיעה במגן אברהם), ונראה שנקט זאת כחומרא טובה בעניין, ובוודאי שלא כחיוב. גם החשש בנוגע לטבילה בערב יום כיפור, הנובע ממרחק עשרת הימים שבאמצע, אינו מוסכם (ראה באליה רבה תרו,ט שמי שטבל בערב ראש השנה ולא ראה קרי מאז, לדעת הרמ"א והלבוש אינו צריך לטבול בערב יום כיפור) – ודעת המגן אברהם מתבארת בדברי כמה מהאחרונים, כחומרא השייכת דווקא למעלת יום זה, שרוצים להחמיר בו בניגוד לשאר ימות השנה (ראה באליה רבה שם שתמה עליו והעלה אפשרות לתרץ כן, וכן באשל אברהם בוטשאטש או"ח סימן פח), ובדומה להנהגות חומרה נוספות הנזכרות ביחס לימים אלו (ראה למשל מה שהמגן אברהם מביא שם בסימן תרג בשם השל"ה, בנוגע לאכילת חולין בטהרה; והוא עצמו תמה על כך, שהרי כולנו טמאי מתים כיום).
6. האם גם בהר הבית צריך לחשוש? בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן א וחלק ו סימן קלב) מביא כמה טיעונים מדוע לדעתו אין היתר להיכנס בזמן הזה להר הבית – והוא מעלה את החשש האמור, בנוגע למים חלוקים או עכורים. לדבריו שם, אם בערב יום הכיפורים החמירו, כאשר שם עצם הטבילה אינה אלא מדרבנן, בוודאי שיש להחמיר בנוגע לעלייה להר הבית, שם הטבילה היא מן התורה. ממילא, אם נאמר שאסור לטבול יום להיכנס להר הבית (כפי שסוברים כמה מהראשונים), הרי שלא תהיה אפשרות לעלות להר הבית כלל (אלא רק באופן של טבילה לפני השקיעה ועלייה מיד לאחריה – דבר שאינו מתאפשר כיום על ידי השלטונות). כמובן, שכל החשש בעניין זה אינו אלא מטעם חומרא, שהרי לא כל מטיל מים רואה מראה חריג המטמא, אלא שבעל המנחת יצחק מצרף זאת לסברות השונות אותן הוא כותב, כחיזוק לאיסור הקיים לדעתו, בעצם העלייה להר הבית (וכותב זאת בלשון חד משמעית, כאילו חומרה זו מהווה דין גמור). השוואת הטבילה להר הבית לטבילה לצורך טהרות נסתרת מכמה מקורות מהן עולה בבירור, שדין הטבילה להר הבית כטבילה לחולין (ועל כן אין צורך בכוונה לשם טבילה להר הבית; ואף לפני כניסה לעזרה רבים סוברים שאין צורך בכוונה – ראה בסוגיה ביומא ל,ב ובליקוטי הלכות שם), וכך כותב הגרש"ז אויערבאך כדבר פשוט, שאין צורך להחמיר בטבילה להר הבית, בדברים שנאמרו בנוגע לטבילה לטהרות(שו"ת מנחת שלמה תניינא ב-ג נח ג,ב).
7. אם יש מקום לחשוש בכניסה לעזרה? ראייה ברורה כנגד דברי המנחת יצחק יש להביא, מעצם דינו של טבול יום – שאסור בכניסה לא רק לעזרה עצמה, אלא אפילו לעזרת הנשים. מאחר שלדעתו יש להחמיר בכניסה להר הבית בעניין זה, הרי שברור שיש להחמיר בזה גם בכניסה לעזרה, שקדושתה גדולה מקדושת הר הבית. ממילא לפי דבריו נצטרך לומר, כי לא תיתכן כל אפשרות עבודה במקדש של כהנים בעבודתם ולווים בדוכנם וישראל במעמדם, אלא אם ייכנסו כולם בערב אחרי טבילתם. ואמנם, בביאור דעתו נצטרך לומר, כי החומרה לא נאמרה בזמן שהדבר מתנגש עם מצוה מסוימת – אלא שמסיבות אחרות הוא סובר, שאין כיום מצוה בכניסה להר הבית. ממילא, אין מקום להבאת ראייה להחמיר מדבריו בעניין זה, למי שעולה כיום להר הבית, על פי מצוות התורה שנוהגות במקום כיום.
8. ההמלצה לעלות סמוך לטבילה ככל האפשר גורמת לנזקים. אדם שנמנע מלהטיל את מימיו בשעה שהוא צריך לכך, גורם לעצמו נזק רפואי, ועובר על איסורי "בל תשקצו" ו"לא יהיה בך עקר" (ראה בגמרא מכות טז,ב ובכורות מד,ב; ובשו"ע או"ח ג,יז ומשנה ברורה שם). ממילא, אם אנשים יחשבו שיש חשש טומאה בהטלת מים בין הטבילה לעלייה, ישנה סבירות גבוהה, שיהיה מי שיימנע מלהטיל את מימיו בשעת הצורך, וייכשל באיסורים אלו. זאת ועוד: כאשר אדם עולה להר הבית בשעה שהוא צריך לנקביו, יש מקום לומר, כי יש בזה פגיעה במורא המקדש הדרוש, וכפי שאמרו בירושלמי (ברכות ב,ג): "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוהים - שמור עצמך מן הטיפים היוצאות מבין רגליך" (וראה עוד ביאור בעניין זה בספרנו מורא מקדש פרק טו. ואנו ממליצים, כי על פי מידת האפשר, על האדם לבדוק את עצמו לפני עלייתו, כדי שהוא יוכל לעלות אל ההר בנקיות).
9. הערה אחרונה בנוגע להעדפת חומרות. כאשר בפני אדם עומדות שתי הנהגות הנעוצות בחומרות הסותרות זו את זו, הרי שנראה כי דבר פשוט הוא, שעליו להעדיף את החומרה שיש לה יסוד ובסיס מן התורה – כמו במקרה שלנו, שמפשט פסוקי התורה (דברים כג,יב) משתמע, כי טבול יום אסור בהר הבית (אחרי שהגמרא בפסחים סח,א מבארת, שהמחנה המדובר בפסוק זה הוא הר הבית): "והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה". זאת, בניגוד לחומרת סמיכת הטבילה לעלייה, שאינה אלא מחשש שמא בשעה שהוא יטיל את מימיו, הוא יראה מראה של מים חלוקים או עכורים – שמראה זה בעצמו אינו כל כך מצוי; ואין המדובר בחשש מן התורה אלא רק מדרבנן, כאשר גם החכמים שהחמירו בזה, לא גזרו זאת לעניין עלייה להר הבית, אלא רק לעניין אכילת תרומה.

שו"ת הלכתי: טבילה לעלייה להר הבית ביום הכיפורים

לפני ה' תטהרו || האם מותר לטבול ביום כיפור ולעלות להר הבית?

רבים וגם טובים נכספה וגם כלתה נפשם לעמוד ולהתוודות לפני ה' - בהר הבית ביום הקדוש • אינה דומה אמירת סדר עבודת הכהן הגדול בבית כנסת ממוזג לעמידה לפני שער המזרח מול חורבות המקדש בעצם יום הכיפורים • יהודי שעומד מול מקום המקדש מתמלא ערגה וגעגועים לה' ולעבודתו במקדשו • הוא רואה מולו את הכהן הגדול מתוודה על עוונות עם ה', עיניו מוצפות בדמעות וליבו מתמלא כיסופים • כדי לעלות להר בית ה' עליו להיטהר ולטבול במקווה טהרה • האם מותר לעשות זאת בעצם היום הקדוש בו נאסרה רחיצה של תענוג? • הרב הלל בן שלמה עונה על השאלה בטוב טעם

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה

שאלה: מתי הזמן הכי טוב לטבול בשביל העלייה להר הבית ביום הכיפורים?

תשובה: בערב יום הכיפורים. במקרה שלא היתה לו אפשרות לטבול בערב יום הכיפורים, או במקרה שהוא ראה קרי בערב יום הכיפורים אחרי טבילתו או ביום הכיפורים עצמו לפני העלייה, יכול לטבול ביום הכיפורים לצורך העלייה.

הרחבת דברים:

1. הזמן הטוב ביותר לטבילה: הזמן הטוב ביותר בשביל לטבול לצורך העלייה להר הבית, הוא במהלך היום שקודם העלייה, לפני השקיעה. זאת, על מנת לצאת ידי חובת כמה מהראשונים הסוברים, כי אדם שטבל מטומאתו אסור בכניסה להר הבית באותו יום (רש"י, יראים). אמנם, רוב הראשונים אינם סוברים כן, אך בוודאי שאם הדבר אפשרי ללא קושי, טוב לחשוש לשיטה זו. האמור כאן, מתייחס לעליית הגברים, אבל נשים צריכות להחמיר בזה מן הדין, כאשר הן טובלות בסוף השבעה ימים הנקיים, על פי החומרה שנקבעה בגמרא, להחשיב את כל מי שתראה דם כמו זבה – וזבה טבולת יום אסורה בהר הבית, כמבואר בגמרא בנזיר מה,א.
   
   
2. רבים מהראשונים – בעל קרי טובל ביום הכיפורים. לדברי הגמרא ביומא (פח,א) "הרואה קרי ביום הכיפורים – יורד וטובל"; וכך כותבים להלכה ולמעשה רבים מהראשונים, ביניהם: הלכות גדולות סימן יג; רי"ף יומא דף ו עמוד ב; רא"ש יומא ח,כא; סידור רש"י סימן קפח; מחזור ויטרי סימן שמה; וכך הם דברי רבי יהודה אלברצלוני המובא בטור (אורח חיים סימן תריג); מהר"י ברונא (סימן מט), ומביא כן גם בשם מהר"י וייל. כך גם משמע בשו"ת מהרי"ל סימן קמא (וכפי שמבארו בדעת תורה תריג,יא). וכך מסכם המאירי: "רוב פוסקים מסכימים להתיר".
   
   
3. שיטת הרמב"ם – אסור לבעל קרי לטבול ביום כיפור, משום שאין כל תועלת בטבילה זו (ובעל קרי מותר בהר הבית). הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (ג,ג) כותב, כי דברי הגמרא על טבילה ביום כיפור נאמרו קודם שבטלה תקנת עזרא, ואילו כיום שהטבילה אינה מועילה לטהרה, שהרי ממילא טמאים בטומאת מת, אסור לבעל קרי לטבול ביום הכיפורים. דברי הרמב"ם על כך שאין כל תועלת בטהרה מטומאת קרי, אינם מתאימים לדברי הגמרא בפסחים סז-סח על איסור כניסת בעל קרי להר הבית; אך הם מתאימים לדבריו שלו עצמו בהלכות בית הבחירה (פרק ז) ובהלכות ביאת המקדש (פרק ג), שם הוא מונה את האסורים בכניסה להר הבית, ומשמיט את בעל הקרי (והוא אף מביא טעם הנזכר בספרי, שהאיסור נאמר לגבי טמאים המטמאים תחת האבן - כלל שמוציא מתוכו את בעל הקרי, שאינו מעביר את טומאתו אל מתחת לאבן). רבים מפוסקי זמננו, להלכה ולמעשה אינם חוששים לדעת הרמב"ם בנוגע להיתר כניסת בעל קרי, ומורים לנטהר מטומאת קרי לברך על הטבילה לעלייה להר הבית.
   
   
4. שיטת רבינו תם – אסור לטבול ביום הכיפורים כי טבילה בזמנה אינה מצוה. רבינו תם (מובא במרדכי על יומא שם, ובדברי ראשונים נוספים) סובר, כי דברי הגמרא נאמרו לפי השיטה שיש מצוה בקיום הטבילה בזמנה – אך אין הלכה כן. הבנה זו של רבינו תם נראית מוקשית מהסוגיה שם, המזכירה במפורש אף לפי הסוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה, שיש לטבול ביום הכיפורים; וכן כותבים בשיטה זו התוספות בשבת (קכא,א ד"ה הכי) ובביצה (יח,ב ד"ה כל – אלא ששם הביאו סברה להחמיר בתשעה באב יותר מיום הכיפורים, משום "כדאי בית אלוהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה"). השאלה אם הטבילה בזמנה היא מצוה, שנויה במחלוקת גדולה בראשונים. השולחן ערוך בהלכות תשעה באב (תקנד,ח) נוקט כמו השיטה שהטבילה בזמנה מצוה, אלא שהוא כותב, כי כיום אין לטבול בתשעה באב, משום שממילא הנשים אינן טובלות בזמן של המצוה מן התורה (בגלל חומרת בנות ישראל למנות שבעה נקיים לכל הרואה דם).
   
   
5. שיטת ר"י – יש לחלק בין טבילה לטהרות לטבילת אשה לבעלה. בזמנם היו מוכרחים לטבול מיד, על מנת שלא לטמא את הטהרות, אבל כיום שהטבילה אינה אלא לצורך טהרת אשה לבעלה, אין כל תועלת בטבילתה בתשעה באב או ביום הכיפורים, שהרי ממילא היא אסורה אז לבעלה. דברי ר"י הללו מובאים בהסכמה בבית יוסף בהלכות יום הכיפורים (סוף סימן תריג), ובאופן זה נראה להבין את פסיקתו בשולחן ערוך לאיסור הטבילה כיום.
   
   לפי דברים אלו ניתן לומר, כי לצורך עלייה להר הבית, שהתועלת ממשית לאותו היום, בוודאי שיש להתיר את הטבילה ביום הכיפורים (וכבר כתבו כמה מחברים בני זמננו להתיר טבילה לצורך עלייה להר הבית – ראה בשו"ת באהלה של תורה חלק ד סימן כג, בנוגע לעלייה בתשעה באב; ובשערי היכל על יומא מערכה קצא, בנוגע לעלייה ביום הכיפורים).
   
   
6. יש להוסיף על כל האמור, כי הכרעת השו"ע להחמיר בנוגע לטבילה ביום הכיפורים, נראית כנוגדת את הנהגתו שלו עצמו, להכריע כדעת הרוב מקרב עמודי ההוראה (כאשר כאן הרי"ף והרא"ש אינם סוברים כדעת הרמב"ם), ובפרט כאשר הדעה המקובלת בראשונים היא הדעה המקילה.
   
   ובאמת, בקרב האחרונים יש שרצו לומר, כי הכרעתו להחמיר נאמרה רק כאשר אין סיבה מיוחדת לטבילה – אבל במקרים מיוחדים, כמו מי שרגיל תמיד לטבול לקריו, או מי שלבו נוקפו בגלל הקרי שראה, והדבר מפריע לו לכוון בתפילתו – אף לדעת השו"ע יש להתיר לו לטבול (הבן איש חי בשו"ת רב פעלים חלק ב אורח חיים סימן סא). ואם בסיבות אלו התירו את הטבילה, הרי שעל אחת כמה וכמה שיש להתיר זאת, בשביל עצם הנוכחות לפני ה' בהר ביתו, המקרבת אותו לשכינתו; ובשביל פעילות מעשית של נוכחות המבטאת את שייכותנו ובעלותנו על הר קדשו, המקרבת את רגעי היות הכהן הגדול מבצע בפועל את סדר העבודה, שכל כך חסרה לנו ביום זה.

שו"ת הלכתי: תדירות העליה להר הבית

מה תדירות העליות הרצויה להר הבית? || כמה שיותר!

שאלות הלכתיות שהופנו לרב הלל בן שלמה: • באיזו תדירות צריך לעלות אל הר הבית? • האם יש עניין להימנע מלעלות פעמים רבות, כדי שלא לפגוע ברגשות הקדושה בעלייה למקום? • האם אפשר לעלות להר הבית כמה פעמים ביום?

↓ מאת: הרב הלל בן שלמה

שאלה: באיזו תדירות צריך לעלות אל הר הבית?

תשובה: כל אדם על פי כוחותיו צריך להעריך כמה הוא יכול, ולהשתדל לעמוד במה שיקבע לעצמו. כמה שיותר, יותר טוב. מי שיכול לעלות כל יום, יבורך אם יעשה כן. אם יכול לעלות פעם בשבוע, ודאי שזהו דבר טוב. גם פעם בחודש זהו דבר טוב. בכל אופן, לא כדאי לפחות משלוש פעמים בשנה.

הרחבת דברים: הקרבה אל ה' צריכה לעמוד בראש מעיינינו, והר הבית הוא מקום הקדושה בו שורה השכינה, ולשם מותר לנו להיכנס בטהרה בימינו. מאז ניתנה התורה לישראל, גדולי האומה שהו במקום הקודש ככל שהיו יכולים. כך נאמר על משה רבינו "בכל ביתי נאמן הוא". כך נאמר על יהושע בן נון "לא ימיש מתוך האוהל". כך היתה שאיפתו של דוד המלך "אחת שאלתי... שבתי בבית ה' כל ימי חיי". וכך כותב שלמה המלך בונה המקדש בספר משלי: "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פתחי". מקום הקדושה הוא המקום הטבעי לנבואה – כמו שאנו מוצאים במשה רבינו שאסף אל אהל מועד את הזקנים, על מנת שתשרה עליהם הרוח; ושם הוא גם מקום החכמה. לשכה מיוחדת היתה שם המיועדת עבור חכמי הסנהדרין – לשכת הגזית.

בנבואות לעתיד לבוא נאמר, שמדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה'. אם כן, מי שיכול לעלות כל שבוע או כל חודש, בוודאי שעושה דבר רצוי. אמנם, גם הגעה בתדירות כזו יכולה להיות קשה לאנשים רבים, וכפי שכותב רש"י על התורה (שמות לד,כד) בטעם קביעת מצות העלייה לרגל שלוש פעמים בשנה בלבד: "והרחבתי את גבולך - ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו". על פי הדברים הללו נראה, כי פחות משיעור זה, הוא דבר שאינו רצוי.

יש להדגיש, שהדברים הנזכרים נוגעים לקשר האישי של האדם עם בוראו, והדברים נכונים גם בזמן שהמקדש עומד על תילו. אולם בזמננו, כאשר המקדש חרב והעבודה בטלה, ואויבי ישראל פועלים במקום כנגד עם ישראל, וכל דבר הנראה כתפילה או פעולה יהודית, הופך להיות מטרה לפגיעה, הרי שחשיבות העלייה גדלה פי כמה וכמה, וממילא גם האחריות האישית בנוגע לכלל, מחייבת את האדם למאמצים רבים יותר, לעלות כפי יכולתו. ובאמת, הדברים ניכרים לעין כל רואה, שככל יותר יהודים עולים פעמים רבות יותר, הרי שאנו מקדמים בכך את האחיזה היהודית במקום, וממילא, את כלל האוירה היהודית, ואנו מתקדמים בכך לקראת בנין המקדש ועבודתו. 

שאלה: האם יש עניין להימנע מלעלות פעמים רבות, כדי שלא לפגוע ברגשות הקדושה בעלייה למקום?

תשובה: אין כזה עניין.

הרחבת דברים: הגמרא בחגיגה (ז,א) עוסקת בסתירה בין שני פסוקים: מצד אחד נאמר "אבוא ביתך בעולות", ומשמע שכדאי לבוא להקריב קרבנות רבים, ואילו מצד שני נאמר "הוקר רגלך מבית רעך", וניתן להבין שאין לבוא הרבה. תירוץ הגמרא הוא, שהפסוק הראשון עוסק בעולות ושלמים, ואילו הפסוק האחרון עוסק בחטאות ואשמות. אם כן, מצוה להקריב הרבה קרבנות עולה ושלמים, ויש להימנע מלחטוא, ולא להזדקק להגיע פעמים רבות בהבאת קרבנות הבאים על חטא.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק מז) מבאר, כי על מנת שלא ייפגעו הרגשות הנדרשים, התורה אסרה על הטמאים השונים להיכנס, ובכך נשמר האיזון הנכון: "וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה שבנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות, כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו זה לאמרו 'הוקר רגלך מבית רעך', ומפני שהיתה זאת הכונה, הזהיר השם יתברך הטמאים מהכנס למקדש עם רוב מיני הטומאות".

כמובן, שהגעתנו למקום אינה בגלל רגש הקדושה המתעורר בקרבנו, אלא קודם כל בשביל לקיים את רצון ה' – בין אם אנו מרגישים רגש של קדושה ובין אם לא. ממילא, מאחר שהמצוה היא להגיע כמה שיותר, הרי שאין להימנע מלקיים את המצוה רק בגלל מחסור בהתרגשות בשעת קיומה. גם בנוגע לתפילות היום-יומיות כתבו הפוסקים שאין להימנע מלהתפלל אותם, למרות שכיום הכוונה פחות מצויה, והתפילה נעשית על ידי אנשים רבים כמצות אנשים מלומדה. ובע"ה, ההתמדה תוביל גם לרגשות קודש ראויים, ובוודאי כאשר נכנסים כהלכה תוך הקפדה על דיני מורא מקדש, הרי שזוכים להתקרב לה' – ולא תמיד בן הבית אכן מרגיש התרגשות, כמו שמרגיש הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה.

שאלה: האם אפשר לעלות להר הבית כמה פעמים ביום?

תשובה: כן, וזה דבר רצוי.

הרחבת דברים: ככל שיותר אנשים מגיעים אל ההר, וככל שהאנשים מגיעים פעמים רבות יותר, הרי שהלחץ הציבורי למען שליטת עם ישראל וקיום המצוות במקום גובר. ממילא, אדם שהתאמץ ונטהר, ומבחינה הלכתית הוא כבר רשאי להיכנס, הרי שכדאי לו להתאמץ לנצל את טהרתו – בפרט אם הוא מגיע ממקום רחוק, והדבר אינו מתאפשר לו לעתים קרובות. בוודאי שכדאי לו לעשות כן, אם לא אפשרו לו להיות זמן רב בפנים בכניסתו הראשונה; אך גם אם הוא היה בפנים זמן ממושך – מצוה עליו לעשות כן. פרט לכך, לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וסביר להניח שבעלייתו השנייה או השלישית לא ידריך אותו המדריך שהדריך בעלייתו הראשונה, ובוודאי שהוא יוכל ללמוד עוד ולהתקדם מבחינה רוחנית בקשר האישי שלו עם המקום. אמנם, לא תמיד המשטרה מאפשרת להיכנס יותר מפעם ביום, אולם בוודאי שאין כל מניעה הלכתית מלעשות כן, וגם אין סיבה חוקית או הגיונית לכך שהדבר לא יתאפשר למי שמעוניין בזה.

אכן, אם המשטרה מגבילה את כמות האנשים הנכנסת, וכניסתו הנוספת אל ההר, תמנע בוודאות כניסה של יהודי שטרם זכה לעלות ביום זה, הרי שאין לו להידחק ולהיכנס פעם נוספת, על חשבון האחר הבא להיכנס בטהרה, ועליו לוותר על כניסתו – וכשם שהוא מקבל שכר על הדרישה, כך הוא יקבל שכר על הפרישה.