מָקוֹם בַּמָּקוֹם: מקרא ביכורים - מן השדה שמחוץ ועד לעזרה שבפנים

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

ביום הביכורים - חג השבועות מביאים מנחת ביכורים מהחיטים • וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים • החל מיום זה יש להעלות למקדש ביכורים מהשדה • רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ • אדם מישראל שמביא ביכורים לעזרה וקורא מקרא ביכורים, כפי שכתוב בתורה, מובטח שייענה מיד • יש עוד מקרים, בהם הקוראים לה' במקום קודשו מובטחים שתפילתם תשמע ותיענה מיד

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

חג השבועות, 'יום הביכורים', הוא החג בו מקריבים ביכורי חיטה: קרבן שתי הלחם הנקראים 'לחם הביכורים'. קרבן זה מכשיר את הבאת קרבנות מן התבואה החדשה ואת הבאת פירות הביכורים למקדש, מכל מושבות ארץ ישראל, מחג השבועות ועד חנוכה. המדרש מתאר את הדרך הפשוטה שעושה החקלאי עד שמביא לפני ה' את ברכת שדהו, ומנגד את המענה המיידי של ברכת ה' אל החקלאי: 

אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות: 

אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך. כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה שאלתו ספק לא עשה. 

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא: יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך" וגו'. ולא עוד, אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות" (מדרש תנחומא כי תבוא א).

שלא כמו נתין של מלך בשר ודם המתייגע רבות עד שמגיע לפני המלך, וגם אז איננו יודע אם בקשתו תישמע אצל המלך, בעל הביכורים מביא את פירותיו לפני הכהן בעזרה וקורא עליהם מקרא ביכורים ומיד יודע שנשמעה ונענתה בקשתו, שנאמר: "היום הזה"! 

מקורות נוספים בחז"ל מלמדים על מעמדה של מקום המקדש בה נענות התפילות והבקשות תיכף ומיד: 

בברייתא מסכת שמחות מדובר על כוח התפילה בהר הבית ובמקום המקדש. "שמתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה". בברייתא שם שנינו שכל העולים לבית המקדש עולים ומקיפים דרך ימין, אבל מי שאבל על מת או שיש לו חולה בביתו מקיף את הר הבית מדרך שמאל. כאשר רואים אותו הקהל שמקיף דבר שמאל אומרים לו: "מה לך מקיף משמאל?" והוא אומר להם שיש לו חולה בתוך ביתו שצריך רחמים. "אומרים לו: השוכן בבית הזה ירחם עליו מיד". ואף "אשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה, ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה: נתרפאתה". 

וכמו מביאי הביכורים כך גם חוני המעגל, מתפלל לפני ה' בהר הבית, כמו בן לפני אביו, והוא עושה לו רצונו מיד: 

תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! ... עג עוגה ועמד בתוכה... אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. 

התחילו גשמים מנטפין... אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. 

ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית... אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. (בבלי תענית כ"ג ע"א).

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: הניסיון בימי יוליאנוס קיסר לבניית בית המקדש

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

הכמיהה לבניין המקדש לא פסקה מעולם • כבר ביציאת מצרים הזכירו בני ישראל את בניין המקדש בשירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" • 70 שנה לאחר חורבן בית הראשון שבו בני הגולה לבנותו • לאחר חורבן הבית השני ידוע על כמיהה גדולה ואף על כמה ניסיונות לבנות את הבית מחדש • ביום י"ט לחודש אייר שנת ד' קכ"ג (363 לספירה) בא לקיצו באופן פתאומי אחד מהנסיונות לחידוש המקדש • על כך בפינה השבועית של 'כפות המנעול'

על אבן מאבני הכותל המערבי חרותות מילים המתארות פריחה מחדש אחרי חורבן: 'וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא', ומקורם בספר ישעיהו (סו, יד): "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה".
מפלס האבן וצורת הכתב הולמים את התקופה הביזנטית, ועל כן הציע בנימין מזר שהמילים נחרתו על האבן בימים בהם נעשו ההכנות לבניין המקדש בימי יוליאנוס קיסר

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

כותרת עם כתובת בשבח של יוליאנוס קיסר

ביום י"ט לחודש אייר שנת ד' קכ"ג (363 לספירה) בא לקיצו באופן פתאומי אחד מהנסיונות לחידוש המקדש.

מאז חורבן בית המקדש לא פסקה הכמיהה והתקוה לתקומת ירושלים ובניין בית המקדש. כמיהה זו מאפיינת ספרות חז"ל על כל חלקיה, ומעל הכל בסידור התפילה, בתפילות ימי חול וימים טובים. במשך שנות הגלות הארוכות נעשו ניסיונות לבנות שוב את המקדש בהר הבית ולחדש בו את עבודת הקרבנות. עוד בתקופה הסמוכה לחורבן הבית, בימי רבי יהושע בן חנניה, המדרש מספר על תוכנית בניין המקדש מחדש, ועל הכשלת התוכנית בידי הכותים (בראשית רבה, סד). 

הניסיון הרציני ביותר לבניין המקדש ולחידוש הקרבנות היה בימי האמוראים בשנת ד' קכ"ג (363 לספירה), 293 שנים לאחר החורבן. בסתיו של שנת 362 נתן הקיסר יוליאנוס, המכונה 'יוליאנוס הכופר' על שם שכפר בנצרות, רשות ל'ראשי היהודים' לשקם את ירושלים כעיר יהודית, לבנות בה את בית המקדש ולהשיב את העבודה על כנהּ. יוליאנוס הורה לנציב הרומי בארץ להוציא את הוצאות הבנייה מקופת הממלכה. מצוות יוליאנוס קיסר אף נשתמרה באיגרת: 

"יוליאנוס אל קהל היהודים ... זאת שומה עליכם לעשות ... את העיר ירושלים הקדושה, שזה שנים רבות נכספתם לראותה בנויה על תלה, ואושיבנה ואתן בה, יחד עמכם, כבוד לאלוהים הגדול מכל". 

הכרזתו של יוליאנוס עוררה התלהבות עצומה בכל הגולה היהודית. מן המקורות עולה שרבבות יהודים יצאו ממחוזא (בבל) כדי להשתתף בבנין ירושלים והמקדש. אפרים הסורי איש נציבין, בן אותו הדור, מספר ש'את היהודים אחזה התלהבות שגעונית. הם תקעו בשופר וצהלו'. רופינוס מאיטליה מוסר שבקרב היהודים שרתה הרגשה כי הגיעו ימות המשיח: 'לאחדים מהם נדמה כי שבו ימי הנבואה, הם עלבו באנשינו (=בנוצרים) כאילו חזרו ימי מלכותם'.

בחורף של שנת 363 החלו העבודות לבניית המקדש תחת פיקוחו של אליפיוס יליד אנטוכיה, מידידיו הקרובים של הקיסר. תחילת העבודה הייתה סילוק שרידי המקדש החרב. וביום י"ח לחודש אייר (יום ראשון, 18 במאי) הגיעו להנחת היסודות לבניין המקדש. בשלב זה אירע מה שאירע והעבודה נפסקה. מקורות נוצריים מספרים על רעידות אדמה, סערות והתפרצויות אש שפגעו ביסודות המקדש ושרפו יהודים רבים, ויש מספרים על כדורי אש שירדו משמים ושרפו את הבניין. 

וכך כותב שמואל ספראי: "לא מן הנמנע שהתפרצות האש היתה מעשה בני אדם, כלומר של הנוצרים בעיר. חודשים אחדים לפני כן, בסתיו שנת 362, עלה באש מקדש אפולו בדפנה, פרבר של אנטיוכיה. הקיסר ציווה לשוב ולפתוח את המקדש המפואר, אך אש אחזה בבניין והעלתה אותו באש. הקיסר האשים בגלוי את הנוצרים. בישוף ירושלים 'ניבא' ימים אחדים לפני האסון כי בניין המקדש לא יעלה בידי היהודים. ... מסופר גם על התפרצות אש בבית הכנסת שאליו נסו היהודים המבוהלים. לא מן הנמנע כי בכל המקרים הציתו נוצרים את האש". 

מכל מקום, זמן קצר לאחר מכן, נפל יוליאנוס קיסר במלחמה עם הפרסים, ועם מותו נכזבו התקוות לבניית בית המקדש בירושלים.

[מעובד מתוך: ש. ספראי, 'היהודים מימי קונסטנטינוס ועד הכיבוש המוסלמי', בתוך 'ספר ירושלים' יד בן צבי].

יוליאנוס קיסר

צפו: מכאן פרצו הצנחנים להר הבית, נלך בעקבותם

ביום ירושלים נעלה להר הבית || קריאה מהמקום דרכו פרצו הצנחנים

הרב פנחס אברמוביץ', מדריך של כפות המנעול היה אתמול בהר הבית • הוא מתאר ליד שער השבטים את הצנחנים שפרצו דרכו להר הבית וכבשו את ההר • הוא מספר על הירידה של כולם, חוץ מאחד, לכותל המערבי • הוא קורא לציבור לעלות להר הבית ביום ירושלים לרגל יובל לשחרורו

↓ בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר/ פינחס אברמוביץ'

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: קברי מנהיגים ערביים בכותל המערבי

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

בין מתפללי הכותל המערבי למקום המקדש מפרידה שורת קברים • בקברים אלו קבורים הגדולים שבשונאי ישראל • בפינה השבועית של 'כפות המנעול' סוקר פינחס אברמוביץ' את מקום הקברים ואת זהות הקבורים בהם

קברי משפחת אל חוסייני בכותל המערבי של הר הבית

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

לדאבוננו, על קדושת הר הבית מעיבה קבורת גויים. לאורך הכותל המערבי של הר הבית, בין שער הברזל לשער הכותנה, קבועים חלונות עם סורגים. מאחורי הסורגים שורה של קברים של מנהיגים ערבים, בהם מהגדולים שבשונאי ישראל. בין הקברים, בחדר אשר מקושט בדגל של ממלכת ירדן, קבריהם של שני מלכים האשמים: חוסיין בן עלי מלך חיג'אז נקבר בהר בשנת 1931. לצידו קבור בנו, עבדאללה הראשון מלך ירדן, סבא רבה של המלך עבדאללה השני, אשר נרצח בהר הבית בשנת 1951. 

משפחה נוספת היא משפחת אל-חוסייני הירושלמית, ממובילי המלחמה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. מוסא כאט'ם היה ראש העיר ירושלים בשנים 1918 1920. הוא הועבר ממשרתו כאשר היה שותף להסתה שהובילה למאורעות תר"פ בירושלים, הוא מת בשנת 1934 ונקבר בהר הבית. 

בנו של מוסא כאט'ם, עבד אל-קאדר אל חוסייני, נולד בירושלים בשנת 1907. הוא חבר לכנופיות טרור והיה ממנהיגי המרד הערבי, ונאלץ לברוח לעיראק לאחר שהשתתף בפרעות הדמים נגד היישוב היהודי בשנים תרצ"ו – תרצ"ט. בשנת 1947 חזר לארץ ועמד בראש הצבא הפלסטיני שהתהווה במלחמת השחרור במטרה למנוע את הקמת המדינה היהודית. 

קברי מלכים ההאשמים בכותל המערבי של הר הבית

שנאתו של עבד אל-קאדר ליהודים הייתה רבה במיוחד. בתגובה להצעה לשביתת הנשק אמר: 

"רק בכח החרב תיפתר שאלת ארץ ישראל. אנו דורשים שכל היהודים עד האחרון שבהם יצאו מארץ ישראל, ולאן ילכו? אין זה נוגע לנו. העולם גדול למדי לקלוט 600 אלף יהודים". 

לבנו פייצל כתב: 

"אדמת האמיצים הזאת היא אדמת אבותינו, על האדמה הזאת אין כל זכות ליהודים, איך אוכל לישון בעוד האויב עליה? דבר-מה בוער בלבבי, מולדתי קוראת".

עבד אל-קאדר נורה ונהרג על ידי כוחות ההגנה ב-8 באפריל (כ"ח אדר ב') 1948 בעת שניסה לכבוש את הקסטל במטרה לשלוט על הדרך לירושלים. מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני הוביל לזעם ערבי ולפזעה - אזעקת חרום ללוחמים הכפריים במטרה להשיב את גופתו של עבד אל-קאדר. 

עבד אל קאדר אל חוסייני בראש לוחמיו (1948)

בהתקפה קשה זו נסוגו חיילי ההגנה מן המצודה ובה נטבעה הפקודה העברית המפורסמת: "הטוראים ייסוגו והמפקדים ישארו לחפות". בקרב זה נפלו עשרות חיילים ומפקדים, ופצועים נרצחו. ארבעה לוחמים בלבד הצליחו לסגת מן הקרב. 

הלווייתו של עבד אל-קאדר התקיימה בהר הבית והשתתפו בו כשלושים אלף ערבים. בעת הלוויתו התרוקנה המצודה והכפרים שסביבה מלוחמים כדי להשתתף בהלווייה, וכוחות הפלמ"ח ניצלו הפוגה זו על מנת לכבוש את הקסטל מחדש ולפוצץ את בתי הכפר. כך היה הקסטל לכפר הערבי הראשון שנכבש על ידי היהודים במלחמת העצמאות. 

כיבוש הכפר, יחד עם הריגתו של עבד אל-קדר, גרם לשבר מוראלי כבד עבור הכוחות הערביים. בשנת 2001 נקבר בהר הבית בנו של עבד אל-קאדר, פייצל חוסייני, שהיה הממונה על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית. 

כן יאבדו כל אויבך השם!

ממציא קדושת כיפת הסלע לאיסלאם וממציא הלאומיות ה"פלסטינית" חאג' אמין אל חוסייני
בפגישה עם הצורר אדולף היטלר ביקש להקים מחנות ריכוז ליהודי ארץ ישראל
מת בלבנון ב-1974, ביקש להיקבר בהר הבית. ממשלת ישראל סירבה

מָקוֹם בַּמָּקוֹם ליום העצמאות: מנורת המקדש כסמל עברי

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

מכל כלי המקדש דווקא המנורה הפכה לסמל הלאומי הן לחורבן - שער טיטוס והן לתקומה - סמל המדינה • חז"ל מביאים במסכת מנחות (פ"ו ב') את תפקידה הסמלי של המנורה: 

צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (ויקרא כד, ב) - אמר רבי שמואל בר נחמני אליך ולא לי לא לאורה אני צריך... מחוץ לפרכת העדות באהל מועד (ויקרא כד, ג) - עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ואם תאמר לאורה אני צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל

צורת המנורה שמשה כסמל יהודי הן בזמן הבית והן בחורבנו • הרב פינחס אברמוביץ' מביא סקירה קצרה על השתלשלות סמל המנורה מהמשכן במדבר, שער טיטוס וסמל מדינת ישראל

מטבע של מתתיהו אנטיגונוס

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

מנורת המאור של בית המקדש היא הסמל היהודי הנפוץ והעתיק ביותר. מנורת שבעת קנים מדגמים שונים מעטרת מטבעות, פסיפסים וציורי בתי כנסת, ארונות קבורה, תכשיטים, נרות חרס, קנקני יין ועוד.

עוד בזמן שהמקדש היה קיים, המלך האחרון לבית חשמונאי, מתתיהו אנטיגונוס, הטביע את המנורה על מטבע שהנפיק, אשר צורתו הועתקה על מטבע 10 האגורות שלנו. 

מנורת המקדש על מטבע של עשר אגורות

מנורה נוספת מימי הבית השני חרותה על טיח קיר של בית עשירים בעיר העליונה של ירושלים, ברובע ההרדיאני שמתחת לישיבת הכותל ברובע היהודי. מנורה נוספת חרותה על הצד האחורי של שעון שמש שנמצא בחפירה הארכיאולוגית סמוך לכותל הדרומי. 

מפורסמת ביותר היא המנורה מן התבליט שבתוך שער הניצחון של טיטוס, העומד ברומא. בתבליט נראים הרומאים נושאים את כלי המקדש מירושלים ומובילים אותם אל רומא.

תבליט מנורת המקדש בשער טיטוס ברומא

בשנים שלאחר החורבן נהייתה מנורת שבעת הקנים לסמל נפוץ ביותר באומנות היהודית. המנורה מופיעה בבתי הכנסת ואף בבתי העשירים מתקופת המשנה והתלמוד, על רצפות הפסיפס, על ציורי הקיר ועל המשקופים, או כעיטורים מגולפים באבן על ארונות קבורה ובמערות הקבורה.

מנורה בתכשיט מהתקופה הביזנטית שנמצא ליד הכותל הדרומי של הר הבית

תכשיטים נוצקו עם צורת המנורה, ובמיוחד ראוי לציון תליון הזהב הכבד הנושא את צורת המנורה, אשר נמצא בחפירות אילת מזר בעופל, סמוך לכותל הדרומי של הר הבית. 

המנורה ברובע ההרודיאני

עם הקמת מדינת ישראל מינתה 'מועצת המדינה הזמנית' וועדה לבחירת סמל המדינה. מנורת שבעת הקנים נבחרה למוטיב המרכזי בסמל המדינה. לצורת מנורת הסמל לא בחרו באחת המנורות המפארות בתי כנסת קדומים, אלא דווקא בצורת המנורה כפי שהיא מתוארת בתבליט בשער טיטוס ברומא.

בית כנסת העתיק בחמת בטבריה מתקופת האמוראים

כך, אותה המנורה שגלתה לאדום בשנת 70 לספירה שבה עתה לארצה עם תקומת מדינת ישראל. משני צידי המנורה בסמל המדינה שני ענפי הזית המסמלים את השלום והאור שמדינה צעירה זו עתידה להאיר את העולם בעת שיבנה בה המקדש במהרה בימינו. וכנבואת זכריה: 

"רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ
וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ
לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: שתי תורים או שני בני יונה

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

יש טמאים שהתורה חייבה אותם להביא קרבנות מהעוף - תורים או בני יונה • מנין השיגו המיטהרים כמות כה גדולה של עופות ובפרט לקראת הרגלים? • על כך ועל ממצא מרתק שחיכה לנו אלפיים שנה בעיר דוד בפינה של כפות המנעול

שרידי שובך יונים בעיר דוד

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

קרבן מן העוף, 'שתי תורים או שני בני יונה', מצֻווה בפרשתנו כמה פעמים, בעניין טהרת יולדת, מצורע, זב וזבה. הקרבן בא משתי ציפורים מאותו המין, ומכונים בפי חז"ל 'קינים', מלשון קן ציפור, זאת כנראה בגלל דרכם של יונים ותורים להטיל שתי ביצים בהטלה אחת. בבית המקדש היה אדם מיוחד שהיה ממונה על ה'קינים', ובמשנה יוחדה לדיני קרבן העוף מסכת מיוחדת - מסכת קינים.

הרמב"ם מסביר במורה נבוכים (ג,מו): "ומפני שרוב בני אדם לא היו יכולים להקריב בהמה, ציוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למוצאו, והם תורים ובני יונה". 

בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ד) מתואר ענף גידול היונים סביבות ירושלים: 'שני ארזים היו בהר המשחה ... אחד היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות בכל חדש וחדש ומהן היו מספיקין קינים לכל ישראל'.

גם בדבריו של וארו, סופר רומי מסוף תקופת הבית השני, נזכרים שובכים ענקיים לגידול יונים, ובשפתו הוא: במגדלי קולומבריום גדולים, כאשר בכל מגדל שכנו עד 5,000 יונים. שרידי קולומבאריום נמצאו בעיר דוד בירושלים ובמקומות מספר סביב לירושלים. ככל הנראה גידול היונים במגדלי קולומבריום תמך בצורך בקרבנות רבים.

בתקופת הרגלים הביקוש לקינים היה כה גדול עד שלפעמים חסרו קינים בשוק או שמחיריהם פקעו. המשנה (כריתות א, ז) מספרת על 'מעשה שעמדו קנים בירושלים בדינר זהב', ורבן שמעון בן גמליאל תיקן תקנות מיוחדות כדי למנוע את הפקעת המחירים. הצורך בקרבנות מן העוף גדל עד כדי כך, שההחלטה לעבר את השנה הושפעה גם מזמינותם של הגוזלות הראויין להקרבה בשווקים (גמרא סנהדרין יא, א). 

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו סמוך לכותל הדרומי של הר הבית נמצא ממצא מרגש השייך לקינים אלו: אבן מעובדת ועליה חרותה המילה 'קרבנ'. מתחת לכתובת חרותות שתי ציפורים מהופכות. יש שמסבירים שאבן זו היא בסיס של כלי, כדברי המשנה במסכת מעשר שני (ד, י): "המוצא כלי וכתוב עליו קרבן ...", ואולי כלי זה אף שימש להבאת קרבן העוף. אחרים זיהו את האבן כ'חותם' הנזכר במשנה במסכת שקלים (פרק ה') והיא מהווה כעין חשבונית קנייה על רכישת קרבן. כך או כך מרגש מאוד לראות בעינינו ולאחוז בידינו מסמך אשר שימש לציין את ההקרבה של קרבן מן העוף במקדש, ואשר חיכה בין החורבות כאלפיים שנה עד שנתגלה שוב לבניהם של בעלי הקרבן, ששבו לירושלים ולהר הבית בעת הזאת. 

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: אבני הריצוף של בניין הורדוס עדיין באתרן

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

על ריצוף מקורי של הר הבית ששרד במקומו יותר מאלפיים שנה • חלקו האחר של הריצוף כוסה בשנים האחרונות בריצוף חדש • ניתן לעלות להר הבית לראות ולהתרשם מהריצוף העתיק

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

רוב הממצאים הארכיאולוגיים מהר הבית נחשפים בפרויקט סינון העפר בעמק צורים שלמרגלות הר הצופים. ואולם, מתברר שישנם ממצאים ארכיאולוגיים שלא זזו ממקומם מעולם. החכם אשר עיניו בראשו יוכל לגלות את שרידי הבניין המפואר של המלך הורדוס בעת סיור בהר הבית פנימה. 

לפני כמה חודשים פרסמה פרנקי שניידר מספר הצעות לשחזור רצפת הר הבית של המלך הורדוס. בעבודה מאומצת ריפאה פרנקי את שברי אבני הריצוף שהתגלו בסינון העפר, ועל פי צבעם וצורתם הגיאומטרית הצמידה את הלוחות השונים זה לזה, והציגה כמה הצעות לשחזור הדוגמאות הגיאומטריות שהרכיבו כנראה את רצפת הסטווים שהקיפו את רחבת הר הבית, ואולי אף את לשכות המקדש בסוף ימי הבית השני. כל זה הודות לעבודתה היסודית והמאומצת של פרנקי.

בניגוד לאבנים העדינות והקטנות, שגילוין דורש מלאכת מחשבת של ניקוי, ריפוי ושחזור השברים, ישנן אבנים נוספות הנגלות לעינינו בעת הביקור בהר הבית וללא כל מאמץ, וכדי לגלותן עלינו רק לפתוח את עינינו! נראה, שרחבת הר הבית עצמה רוצפה באבני גיר לבנות ענקיות, והן נשתמרו בכמה מקומות בתוך רחבת הר הבית. 

עד לפני שנים בודדות ניתן היה למצוא שורה של אבני ריצוף ענקיות מימי המלך הורדוס בצפון הרחבה של הר הבית. בשנים האחרונות כוסו האבנים במטע של עצי זית. אבן ריצוף הרודיאנית נוספת נמצאת ברצפת רחבת כיפת הרוחות שבפינה הצפון מערבית של הרמה.

המהנדס הארכיאולוגי לין ריטמאייר, המומחה לארכיאולוגיה של הר הבית, כתב לאחרונה על אבני ריצוף הרודיאניות נוספות שנמצאות באתרן בתוך רחבת הר הבית, ברחבה שלפני שער הכותנה. ברחבה לבנה זו בולטות באורכן אבני הריצוף הענקיות המגיעות עד 4 מטרים ממזרח למערב, והן שונות משאר אבני האבנים המרצפות היום את רחבת ההר הקטנות מהן בהרבה. 

אבנים אלו, לטענתו של ריטמאייר, שרדו במקומן מהמאה הראשונה שלפני הספירה כאלפיים שנה עד ימינו אנו. אבנים אלה רחוקות מן הכותל המערבי כ-15 מטר, כרוחב הסטיו שהקיף את הר הבית. יתכן שאבני הריצוף הללו הן השורה הראשונה של אבני הריצוף שהייתה צמודה לסטיו המערבי של הר הבית. 

בפעם הבאה שתעלו להר הבית תוכלו למצוא את אבני הריצוף הענקיות שלפני שער הכותנה, וללכת על אותן אבנים אשר עליהן הלכו אבותינו בתקופת הפאר של בית המקדש.

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: שער שושן וזיהויו על פי הכפתור ופרח

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

'כפות המנעול' הקימה גוף הדרכה יחודי, אשר מתמקצע במקום אחד בעולם - הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' • מדריכי התנועה מלווים מדי יום את העולים להר הבית, תוך התייחסות למגוון הנושאים הנוגעים למקום • 'כפות המנעול פותחת מיזם חדש • מדי פעם תפרסם התנועה הרחבה על נקודה מסויימת בהר הבית לטובת המדריכים ולטובת הציבור הרחב • הפרסום הראשון מתייחס לפורים כמובן

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול

"איש יהודי היה בשושן הבירה". סיפור מגילת אסתר ונס פורים מתרחשים בארמון המלך אחשורש בשושן הבירה. והנה, שושן בירת האימפריה הפרסית מקבלת ייצוג הולם אפילו בהר הבית בירושלים שביהודה בשמו של השער המזרחי של הר הבית בימי הבית השני - 'שער שושן'.

המשנה במסכת מידות מונה את שערי הר הבית (א,ג): 

"...שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה (=מצויירת)...".

הרמב"ם בפירושו למשנה זו מסביר את סיבת הפיסול של שושן הבירה על השער בירושלים: 

"כאשר עלו משושן הבירה לבנות את בית המקדש כמו שנתבאר ב(ספר) עזרא, צוה אותם המלך לצייר צורת עיר שושן במקדש, כדי שיהא מורא המלך (הפרסי, היושב בשושן) עליהם, ויזכרו ימי ישיבתם בה, ולא ימרדו במלך. לפיכך צרו אותה על השער המזרחי משערי הר הבית".

הגמרא מביאה טעם נוסף (מנחות צ"ח.): "כדי שידעו מהיכן באו", ומבאר רש"י: ויתנו הודאה למלכות שהוציאם משם.

רבי אשתורי הפרחי

בשנת 1313 הגיע לארץ ישראל החכם הפרובינצאי רבי אשתורי הפרחי. הוא שהה בירושלים תקופה קצרה עד שהתיישב בבית שאן. במשך שבע שנים תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ודרש וחקר את היישוב בארץ, את ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והצמחייה. בספרו 'כפתור ופרח' על הלכות התלויות בארץ, שכתיבתו הושלמה בשנת 1322, ר' אשתורי הפרחי מתאר בפירוט את זיהוייו למקומות בארץ ישראל, מברר את גבולותיה ההיסטוריים והטופוגראפיים, חלוקתה לנחלות, ועוד. 

פרק ו' בספר מוקדש כולו לבירור התחומים של ירושלים והר הבית. הרב אישתורי הפרחי לא זכה להיכנס לתוך הר הבית עצמו, שכן כבר משנת 1244 אסרו השלטונות כניסת לא-מוסלמים לתוך ההר. על אף זאת, הוא תיקן את מחקרו מחוץ לחומות הר הבית, ובו הוא דן בכותלי הר הבית ובשעריו. בין השאר הוא מזהה את שער שושן עם שער הנמצא בכותל המזרחי בימיו: 

"מה שאנו רואים היום בזמננו זה מהכותלים העומדים האלה, שהם כותלים מחומת הר הבית. עוד היום ניכר שער שושן למזרח והוא סגור אבני גזית".

ברור, שאין כוונתו לשערי רחמים הגדולים, המוכרים לנו היום, שהרי הוא כותב מיד בהמשך: 

"ולצפון הפתח הסגור אשר במזרח - שאמרנו עליו שהוא שער שושן - כמטחוי קשת יש בכותלו שני שערים גבוהים מאד בכיפות מחוץ, ודלתותיהם ברזל והם סגורים לעולם, וקורין להם ההמון שערי רחמים". 

כיום אין ידוע לנו על שער גדול נוסף מלבד שער הרחמים, בכותל ההר המזרחי. יתכן שהשער אליו מכוונים דברי ה'כפתור ופרח' מכוסה תחת שפך העפר הגבוה של בית הקברות המוסלמי הסמוך לכותל המזרחי. אולם, יתכן שדברי ה'כפתור ופרח' מתייחסים לפתח הקטן הסתום באבנים אשר ממוקם בחומה המזרחית מדרום לשער הרחמים כ-20 מטר ומכונה 'שער הלוויות'. שער זה אף נזכר במקורות נוספים מימי ה'כפתור ופרח': החיבור 'צלוואות צלוואת אל-אבואב פי אל-קדס' (=תפילות על השערים בירושלים), שנמצא בגניזה הקהירית, הוא סדר סיבוב שערי ההר, ובו מוזכר שער המזרח כשער העומד ליד שער הרחמים. 

מוג'יר א-דין, שופט ירושלמי מן התקופה הממלוכית, אשר כתב ספר על תולדות ירושלים וחברון בשנים 1495‑1496, כותב: 

"שער נוסף בחומה המזרחית הוא זה הנמצא מדרום לשני השערים האמורים (שערי רחמים). זהו שער קטן סתום באבני החומה וניצב מול מדרגות אלבראק (המדרגות המובילות אל הרמה של כיפת הסלע ממזרח) ... קוראים לו גם שער ההלוויות, כיון שלפנים היו ההלוויות יוצאות דרכו".