עקב: למה להיזכר בחוויות רעות?

פרשת המקדש || עקב

פרשתנו מדברת הרבה על סיפור העבר מיציאת מצרים עד הכניסה לארץ • מדוע התורה מצווה לזכור את חטאינו במדבר? • דומה שהתשובה לכך נעוצה בפסוקים עצמם

↓ מאת: הרב אבי כהנא

פרשתנו מדברת הרבה על סיפור העבר מיציאת מצרים עד הכניסה לארץ, ובאופן כללי גם על שבח ארץ ישראל. בתוך הפרשה באופן תמוה התורה מזהירה: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר..." (דברים ט,ז). בדרך כלל אנו אוהבים לזכור חוויות נעימות ומרוממות, מדוע התורה מצוה לזכור את חטאינו במדבר?

יתירה מזאת, התורה מוסיפה לצוות לזכור את כל הדרך אשר הלכו במדבר: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא" (דברים ח,ב). מה פשר זכירות אלו?

דומה שהתשובה לכך נעוצה בפסוקים עצמם, ולא תמיד אנו נותנים את דעתנו על כך: זכירת החטאים במדבר נועדה להזכיר שירושת הארץ אשר ניתנה לנו איננה בגלל צדקותינו, אלא אנו נמצאים "על תנאי" על מנת שנטיב את דרכנו ונשפר את מעשינו. כמו כן זיכרון המסע במדבר והדרך אשר הלכו בתוכו, נועדו להזכיר לנו שכל המסע הגדול הצלחנו לעבור בזכות הקב"ה, לא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח,יח).

אדם המביא קרבן בבית המקדש זוכה לקיים שתי מצוות אלו, מצד אחד קרבן הבא על חטא מזכיר שכל זכות הישיבה בארץ תלויה בקיום המצוות, ומאידך גיסא, כל העושר וכל הכסף והזהב של הקב"ה "ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". 

שנזכה לזכור ולהזכיר לעצמנו במהרה בימינו בבית המקדש. 

פרשת עקב: הארון והברית

גיליון | 271 כ‘ אב תשע“ד | פרשת עקב

הארון והברית

בצעדים איטיים, נחושים, במעלה ההר. פסיעה אחר פסיעה. כל צעד מביא יותר גבוה, יותר רחוק מהמחנה שממתין למטה, מאירועי השבועות האחרון. יותר רחוק ממעמד קבלת זוג לוחות האבן המדהימים. יותר רחוק מהבשורה הקשה, על חטא נורא, על עגל זהב. יותר רחוק מפרץ הכעס והעצב, מהשבר, מניפוץ לוחות האבן ארצה. ניפוץ לוחות הברית. ניפוץ הברית. כל צעד מביא יותר קרוב אל הפסגה. אל המעמד המחודש. יותר קרוב להזדמנות השנייה. יותר קרוב ללוחות שניים.

למה צריך ארון?

בפרשתנו מזכיר משה לעם את הסיפור המחריד של חטא העגל. משה מתאר כיצד הוא עלה להר סיני, כיצד קיבל את לוחות האבן, כיצד ניפץ אותם בעת שגילה כי עמו וצאן מרעיתו חוטאים בתחתית ההר, בוגדים בברית שנחתמה זה עתה. לאחר מכן מספר משה על התשובה הגדולה לה׳, ועל ציוויו המחודש של ה׳ לקבלת הלוחות – ״בעת ההיא אמר ה ' אלי - פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה, ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת, ושמתם בארון״ (דברים, יא - ב).

לא קשה להבחין במספר הבדלים מהותיים בין הלוחות הראשונים לשניים. הלוחות הראשונים נחצבו ונכתבו על ידי הקב״ה, לעומת הלוחות השניים שהוכנו על ידי משה ורק כתיבתם הייתה ביד ה׳. ההבדל השני הוא הארון. אין ציווי לבנות ארון עץ לשמור בו את הלוחות הראשונים, לעומת הציווי המפורש לבנות ארון שכזה ללוחות השניים. האם ארון הברית הוא רק ׳בדיעבד׳? האם לכתחילה לוחות הברית לא זקוקים לארון? אם כן, מה תפקידו של הארון? לשם מה הוא נצרך?

ברית של אבן

כדי לענות על שאלות אלו ראשית עלינו לעמוד על תפקידם של הלוחות ועל ההבדל העקרוני בין הלוחות הראשונים לבין הלוחות השניים. נראה שתפקיד הלוחות מודגש בכינוי שנותנת להם התורה בהדגשה יתרה מספר פעמים בפרשתנו - ״לוחות האבנים לוחות הברית״ (ט יא). הברית. האבן. ברית היא סוג של חוזה, אמנה, הסכם בין שני צדדים על קשר שמחבר ביניהם.

הברית בינינו לבין ה׳ באה לידי ביטוי במצוות התורה, כפי שעולה מכל ספר דברים - אם נשמור את הברית ואת המצוות יהיה טוב, ואם לא יהיה רע. עשרת הדברות הן הגרעין הכי בסיסי של הברית, ולוחות הברית הן המסמך עליו הברית נחתמה. ליצירת הלוחות מאבן יש משמעות סמלית עמוקה וחשובה - הברית בין עם ישראל לא-להיו חקוקה באבן.

אך לאחר חטא העגל נופץ המסמך, האבן נשברה, ביכול הופרה הברית. עם ישראל בגד. למרות זאת, לא נערך טקס שני לחתימת הברית. לא התקיים עוד מעמד הר סיני. משמעות הדבר היא שהברית לא הופרה באמת. לשבירת הלוחות ישנה, בסופו של דבר, רק משמעות אחת. הלוחות שבורים, ולכן צריך חדשים, אך תכנם של הלוחות לא נשבר ולא אבד. הברית נשמרה.

הארון - שומר הברית

אך בכל זאת, היא אינה נשארה אותו דבר. הלוחות השניים אינם זהים לראשונים. כדי לעמוד על טיב ההבדל נתבונן בחומר ממנו נוצר הארון בו נשמרות הלוחות - עץ. עץ שיטים. במשכן עץ השיטים הוא החומר ממנו בנויות כל הקירות - עמודי החצר היוצרים את העזרה, קרשי המשכן היוצרים את הקודש וקודש הקודשים. בניגוד לכלי הקודש המצופים זהב - והזהב הוא החומר הדומיננטי בהם, בארון הברית (לפחות בדרך בה הוא מוצג בפרשתנו) החומר הדומיננטי הוא עץ השיטה - היוצר הפרדה והדרגה בין רמות הקדושה השונות, מבדיל בין עולם החול החיצוני אל הקודש פנימה. ארון הברית מכסה ומגן על הנקודה הקדושה ביותר, האינטימית ביותר, הסודיות ביותר - על הברית בין עם ישראל לקב“ה. הנקודה השמורה ביותר.

הכרובים ששוכנים עליו מזכירים לנו את הכרובים השומרים בלהט חרב מתהפכת על גן עדן, והצצה אל הקודש פנימה, אל תוך הארון, עלולה להסתיים כפי שמוצג בדרמטיות מה בסרט המפורסם ”שודדי התיבה האבודה“ - בו כל המביט אל תוך ארון הברית מת מיד במיתה משונה.

יש בכך משהו מפריע. הסתגרות הקודש הרחק ממגע ידינו הופך אותו מטראנסדנטלי ללא ממשי בשבילנו, ולכן גם ללא אמיתי. אך כנגד תחושה זו, ששורשה הוא ברצון לגעת ולחזות בה ‘, עלינו לזכור את המשמעות האמתית של ריחוק לוחות הברית ממנו. שורש הברית והקשר בין הקב“ה לעם ישראל נמצא הרחק מהישג יד, במקום בו הוא איננו זז ונע, לא משנה מה קורה. חז“ל אף אומרים שבעת החורבן הארון לא זז ממקומו, והוא גנוז וממתין שם – מתחת לאבן השתייה. עומקה של הדרשה מגלה לנו כי הברית, חרף החטאים והעוונות, עודנה קיימת וניצבת. השמירה על ארון הברית היא לא כדי שלא נוכל לגעת בקודש, אלא כדי שהקודש יישאר קודש, והקשר יוותר קשר.

יום אחד בשנה

ויום אחד בשנה נכנס נציגם של עם ישראל, כמו משה, פנימה - אל קודש הקודשים. יום אחד בשנה, בדיוק באותו יום בו ניתנו הלוחות השניים, עם ישראל מחדש את הברית עם הקב“ה, מרענן את הקשר, נזכר.

החוט המקשר

גיליון 121 | כ‘ אב תשע“ג | פרשת עקב

החוט המקשר

הוא השכן שלך. הוא האדם שאתה פוגש בקניות בסופר. הוא מי שצופר לך מאחורה בפקק התנועה. הוא האדם הנחמד שעצר בשביך את האוטובוס שכמעט ברח לך. הוא מי שמושיט את ידו ומתחנן שתעצור לו לטרמפ, והוא אותו אדם שעוצר לך לטרמפ, כאשר אתה מושיט ידך. הוא נראה כמוך, מדבר כמוך, מתלבש כמוך ומתנהג כמוך. לכאורה - אין בינכם שום הבדל. ואז מגיעה התורה ואומרת - יש הבדל. ה‘ הבדיל אתכם. אתם לא אותו הדבר.

"בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה', לעמוד לפני ה', לשרתו ולברך בשמו - עד היום הזה. על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו - ה' הוא נחלתו, כאשר דבר ה' א-להיך לו." _{(דברים, י, ח –ט)}. בשני פסוקים קצרים מציג משה רבינו, בשם ה ‘, את ההבדל שבין כל עם ישראל לבין שבט לוי. מה ההבדל? מדוע יש הבדל? שתי השאלות האלו יעמדו בבסיס המאמר הזה.

ה‘ הוא נחלתם

לפני שנתחיל להעמיק בשני הפסוקים העומדים לפנינו, נציב מול עצמנו שאלות והבחנות המסתתרות בין השורות, שיכווינו אותנו לקראת המטרה אותה אנו מחפשים ויעזרו לנו לחשוף אותה. ראשית - אנו מוצאים סתירה קשה בין שני הפסוקים הללו לבין צווים מפורשים בסוף הספר הקודם - במדבר. למשל, בפרק ל"ה מצווה התורה במפורש: "צו את בני ישראל, ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת, ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללויים" _{(פסוק ב)}. ובכן - יש צו מפורש להפריש נחלה וחלק ללויים בתוך ערי בני ישראל, ובכל זאת הפסוק אומר מפורשות שאין ללויים חלק ונחלה בין עם ישראל!

מתוך כך אנו מחוייבים להגיע להבנה כי הנחלה והחלק עליהם מדברים הפסוקים שלנו אינם מתייחסים לקרקע ממשית, כי אם לנחלה מטאפורית. הנחלה היא הקמת משפחה, פתיחת עסק, הקרקע, הבסיס והכן להקמת החיים. כאשר מצהיר משה בנאומו כי ללויים אין נחלה בין ישראל, וה ‘ הוא נחלתם, אנו מבינים כי עיסוקם ומגמת חייהם היא הקב"ה ורצונו, ולא ’ביזנס‘ אנושיים.

הקשר והברית

נקודה נוספת. בואו נשים לב שללויים מוצמדים ארבעה תפקידים שונים, ששלושה מהם מתאימים לכהנים בלבד - לשאת את ארון הברית בעת המסעות במדבר - ובעצם לדאוג להפצת התורה בעם ישראל; לעמוד לפני ה‘, או במילים אחרות - להתפלל לקב"ה; לשרת את ה' בבית המקדש - להקריב את הקרבנות בבית ה'; ואחרון ומאד מאד חביב - לברך את ברכת הכהנים באהבה. ננסה לאבחן – נשיאת התורה בין עם ישראל זה הנחלת הקב“ה לישראל. התפילה היא העמידה מול הקב“ה בשליחות ישראל. הקרבת הקרבנות זה שירות דו צדדי – להקב"ה ולישראל, כאשר התנועה היא מלמטה למעלה - מהקרבן האנושי לשמי שמיים, וברכת הכהנים זה שירות דו צדדי כאשר התנועה היא מלמעלה למטה - השפע והאור הא-להיים היורדים אלי אדמות. נשים גם לב שהתורה משתמש בתפקידים על פי סדר חשיבות, כדי לתת לתפקיד הסופי את המקום המרכזי ביותר. בעצם - ברכת הכהנים, הניתנת באהבה לעם ישראל, היא תפקידם העיקרי של הלויים.

כעת נשים לב לטרמינולוגיה - בחירת המילים - בה משתמשת התורה, כדי להעביר לנו תחושה מאד עדינה. לארון הברית קוראת התורה ”ארון ברית ה‘“, ולא ארון ה‘. משמעות הדבר היא שיש עניין לברית הגנוזה בארון - לוחות הברית, המסמלים את הקשר בין הקב"ה לעמו ישראל. כמו כן - התורה כותבת כי ללוי אין חלק בין אחיו, ולא בין ישראל. מה זאת אומרת? זה אומר שהתורה לא רוצה לנתק את הלויים מעם ישראל, ואין לה עניין להוציא ולהפריד אותם מהעם, כי אם לייחד אותם - להבדיל אותם.

החוט המקשר

ובכן, התמונה המצטיירת היא כזו: הלויים מובדלים מעם ישראל, אך לא מנותקים מהם. הבדלתם באה לידי ביטוי במרכז חייהם - נחלתם - שזהו הקב"ה. תפקידיהם השונים מתאפיינים בקשר שבין הקב “ ה לעמו ישראל, כאשר בראשם עומדת ברכת כהנים. את הקשר הזה אנו מוצאים גם ארון הברית שנושאים הלויים על כתפיהם - הם בעצם נושאי הברית בין ה ‘ לבין ישראל. אם כן, נחזור לשאלות שהצבנו בראש המאמר - מה ההבדל בין שבט הלויים לבין עם ישראל? ומדוע יש הבדל?

הלויים משמשים כמקשרים בין עם ישראל לבין הקב"ה. כמקשרים צריכים להיות הלויים מובדלים מהעם - גבוהים מהם. הם צריכים לשים את מרכז מעיניהם בקב “ ה ובעבודתו. תפקידיהם השו נים, המחברים בין א-להים ואדם, הם המבטאים את ההבדלה הזו. אך חשוב לשכוח - אין ההבדלה אומרת שהם מנותקים משאר העם! כל ישראל הם אחים, וגם הלויים אחים הם בין שבטי ישראל!

א-להינו!

ובשורת הסיום נשים לב למילים האחרונות: "כאשר דבר ה' א-להיך לו." משה רבינו מדגיש כי למרות הצורך באדם המקשר ביננו לבין ה‘, אין זה אומר כי אנו מנותקים מה‘ – והוא א-להינו שלנו, הקרוב אלינו והאוהב אותנו!