הכותרת נראית תמוהה בוודאי לכל מי שלמד את משניות מסכת ראש השנה, המתארות בפירוט כיצד באים העדים שראו את הירח החדש ממרחקים ואפילו במחיר חילול שבת, ורק על פי עדותם מקדש בית הדין את החודש. את לוח השנה העברי הנוכחי, הקבוע, מקובל לייחס להלל בן רבי יהודה נשיאה – הלל השני. הוא הבין שביטול הסנהדרין ופיזור עם ישראל בגולה מקשה על שמירה על לוח יהודי משותף כאשר זה נקבע בכל חודש מחדש. מכתבי רב האי גאון עולה שהלוח הקבוע החל לפעול בשנת 358 לסה"נ.
לדברי הרמב"ם דין זה הוא הלכה למשה מסיני, שבזמן שאין בנמצא סנהדרין מקדשים את החודשים לפי חשבון ידוע מראש. הפוסקים האחרונים התלבטו בשאלה האם לדעת הרמב"ם הלוח שבידינו כולו מעוגן כ'הלכה למשה מסיני' או רק עצם הרעיון של קידוש לפי חשבון – ואילו פרטי הלוח, כגון סדר השנים המעוברות (גו"ח אדז"ט) והגדרת הימים שבהם לא יכול לחול ראש השנה ('לא אד"ו ראש') נקבעו בידי חכמי ישראל מאוחר יותר. כתבים שנמצאו בגניזה הקהירית ובהם תאריכים שלא ייתכנו לפי הלוח הקבוע כיום (כמו למשל ראש השנה שחל ביום ראשון בשבוע), גורמים לרוב החוקרים להניח שתקנת הלל השני כללה רק את ביטול הצורך בעדים וקביעת הלוח לפי חשבונות קבועים מראש, ואילו פרטי הלוח המדוייקים נוספו במהלך מאות השנים הבאות.
ככל הידוע לנו, בשנים שאחרי הצעד של הלל השני הכריזו מדי שנה חכמי ארץ ישראל על קביעות הלוח לכל השנה הקרובה ונשלחו לגולה סדרי המועדות שיחולו במהלכה. הכללים המדוייקים נשמרו בסוד במשך שנים רבות, וזאת עד לפרוץ המחלוקת בין ראש הישיבה בבבל רבי סעדיה גאון ובין בן מאיר – מקבילו הארץ-ישראלי, לגבי קביעת השנים ד'תרפ"ב-ד'תרפ"ד (922-924 לספירה). המחלוקת העזה גרמה לכך שהכללים שהיו סודיים עד אז הפכו לנחלת הכלל ובכך התקבע הלוח בצורתו המוכרת לנו.
למרות דברי הרמב"ם המפורשים, לכאורה, התעוררה בדורנו השאלה האם אכן עם חידוש הסנהדרין נחזור לקדש חודשים לפי הראייה או שתקנת הלוח תישאר על מקומה. זכות הראשונים לדיון בדורנו היא של רחמים שר שלום שפרסם מאמר בנושא בכתב העת 'סיני' קל"ח בשנת תשס"ו, וזכה לתגובתו של הרב ד"ר שי ואלטר בכתב העת 'יודעי בינה' ד'.
השאלה הראשונה שיש לשאול היא על סמך מה התיר לעצמו הלל השני לשנות את המצווה המפורשת לקדש חודשים לפי ראיית הירח. לדעת הרמב"ם כאשר קיימת סנהדרין מוטלת עליה המצווה לקדש חודשים אולם בהעדרה יש לסמוך על החשבון הקבוע מראש. שר שלום מדייק בדברי הרמב"ם שהציווי הוא אמנם לקבוע חודשים, אך לא רק על פי מולד הירח. ההגדרה הזו מסבירה את הסוגיות במסכת ראש השנה שמהן עולה שבית הדין העדיף לפעמים לקבוע ראשי חודשים לפי שיקולים נוספים ולא רק לפי מועד ראיית הירח החדש.
לעומת הרמב"ם, דעת הרמב"ן בספר המצוות היא שהלל השני בכוח סמכות בית הדין קידש את כל החודשים עד ביאת גואל צדק. לפי שיטה זו ייתכן שבית הדין העתידי יוכל ללכת צעד אחד נוסף ולהחליט שהוא איננו מבטל את מעשיו של הלל השני, לא מחדש את קבלת העדויות על הירח החדש וסומך על קידוש החודשים משנת 358 לספירה גם להבא.
מי שהלך צעד נוסף ברוח דברי הרמב"ן הוא רבי יעקב בירב, מחדש הסמיכה בצפת במאה ה-16. אחת הקושיות שהקשה עליו בר הפלוגתא החריף שלו, רבי לוי אבן חביב, היתה שאם הסנהדרין תקום ייפקע מאליו הלוח המחושב שבידינו ויהיה צורך לחזור ולקדש לפי הראיה. בתקופתם, כאשר עם ישראל היה מפוזר בגלויות השונות, גם לו היה מתרחש הנס וכל עם ישראל היה מקבל את סמכות הסנהדרין שבצפת לא היה כל סיכוי להודיע לכל תפוצות ישראל על קידוש החודש בפרק זמן סביר, והיה נוצר בלבול-רבתי בתאריכי המועדים.
רבי יעקב בירב לא קיבל את ההסתייגות הזו, ובלשונו: "בעניין עיבור השנים לא דיברתי בפומבי שבזה לא חשבתי שיטעו בזה התינוקות". לטענתו, קידוש החודש על פי לוח הוא תקנה, ותקנה איננה בטלה אלא על ידי בית דין הגדול בחכמה ובמניין מבית הדין שתיקן אותה. מדבריו נובע שייתכן שגם כשיקום בית דין 'גדול בחוכמה ובמניין' מזה של הלל השני, הוא יוכל לבחור להשאיר את הלוח שבידינו בתוקף ולא לחזור לקדש על פי הראייה.
הלוח המוסלמי לא רלוונטי
אם כן, לדעת רבי יעקב בירב וייתכן שגם לדעת הרמב"ם והרמב"ן יהיה לבית הדין הגדול שעתיד לקום מרחב תמרון והוא יוכל לשמור על הלוח שבידינו, אך למה בכלל לוותר על ההדר שבקביעת החודשים לפי הראיה – מה שיחזק בוודאי את מעמד בית הדין שבירושלים ויחזיר עטרה ליושנה? כמענה לשאלה זו בדקתי את המצב בקבוצות המשתמשות עד היום בלוח ירחי. הסינים, הנפאלים והשומרונים מחזיקים אמנם לוח ירחי, אך הוא מבוסס בדומה ללוח שלנו על חישוב ולכן אין משמעות להשוואה אליהם. הקבוצות הרלוונטיות שבדקתי הן המוסלמים, הקראים וקהילת ביתא ישראל.
אצל המוסלמים נושא הלוח מהווה סלע מחלוקת עד היום, כאשר בארצות שונות רואים את הירח החדש בימים שונים, ולכן נוצר לפעמים הבדל של יום בין ארצות מוסלמיות שונות. הפער זה לא אמור להטריד אותנו בהקשר היהודי, מפני שבית דין שיוכל לחזור לקדש לפי הראייה הוא רק בית דין שיאחד תחתיו את כלל ישראל, כך שלא יהיה חשש לפיצול פנים יהודי בעניין הלוח.
אולם קיימת כאן בעיה קשה נוספת. העובדה שהלוח נקבע באופן ספונטאני בכל חודש מחדש גורמת לכך שחיי היום יום בארצות האיסלם מתנהלים למעשה לפי הלוח הגריגוריאני (המכונה 'האזרחי'), ואילו הלוח האיסלמי ננטש לגמרי. כך, לדוגמה, בדף בוויקיפדיה הסוקר את החגים הלאומיים של כל המדינות קיים רק תאריך אחד שאיננו גריגוריאני: ה' באייר. בכל ארצות האיסלם ובעצם בכלל ארצות העולם, נחוג החג הלאומי לפי התאריך הכללי ולא לפי הלוח הדתי.
מצב דומה לזה המוסלמי התקיים גם בקהילת ביתא ישראל. הלוח המחושב שלנו לא הגיע לידי יהודי אתיופיה, והקֵסים הקדישו מאמצים רבים לקביעת הלוח על סמך התבוננות בירח, ומאמצים גדולים לא פחות לתיאום בין הכפרים השונים בכדי להגיע לאחידות מרבית בקביעתו. גם את עיבור השנה קבעו הקסים באופן הדומה למתואר במסכת סנהדרין, כלומר מתוך התבוננות באסטרונומיה ובטבע. בנוגע לחיי היום יום, ככל שהצלחתי לברר, השתמשו בביתא ישראל בלוח האתיופי הכללי (שיש בו 13 חודשים בשנה).
כלומר, גם בביתא ישראל הגיעו למסקנה שקשה לנהל אורח חיים מסודר על פי לוח ספונטני. זה לא מפתיע. במציאות שבה אדם נזקק לקבוע תור לרופא שבועיים מראש, הוא יעדיף לקבוע את התור לפי הלוח שבו התאריך ביום ההוא כבר ידוע ולא תלוי בהופעת הלבנה ובהחלטת חכמי הלוח. כשמדובר על התארגנות מורכבת הדברים סבוכים עוד יותר. החתום מעלה קיבל כבר צו למבצע פסח בצה"ל ואף סוכם באיזה בסיס יכשיר כלים השנה. אפשר לדמיין את מצבו של רב פיקוד בצה"ל במציאות שבה שלושה שבועות לפני החג עדיין לא ברור באיזה יום יחול ליל הסדר.
אצל הקראים המצב מורכב אפילו יותר. למרות שבתורה שבכתב לא נאמר דבר על אופן קידוש החודש, ברור לחכמי הקראים שכוונת התורה היא לקידוש על סמך ראיית הלבנה החדשה. לאחר שהיהודים הרבניים עברו ללוח המחושב הפך נושא הלוח לנקודת מחלוקת משמעותית מאוד בין הרבניים לקראים. במרוצת הדורות התמודדו הקראים עם הקשיים שבקביעת לוח לפי הראיה. בסידור קראי מהמאה הי"ח (מובא בספר 'תצפית יוסף' של יוסף אל גמיל) נדפס לוח ל-65 שנים קדימה (1790-1735), בצירוף הסתייגות שלפיה הלוח נועד רק למקרים של חוסר ברירה ולאלו שאינם יודעים מה הכריעו החכמים לגבי ראש חודש.
בימינו מדפיסה היהדות הקראית לוחות שנה מראש. לוחות אלה מבוססים על אפשרות ראיית הלבנה באופק מדינת ישראל. כלומר, הקראים בונים לוח שנה על סמך חישובים אסטרונומיים המנבאים מתי תיראה הלבנה בכל חודש וסומכים על חישובים אלה גם במקרים שבהם לא התאפשר לראות את הירח החדש בשל עננות וכדומה. לעומת זאת, כאשר הספק נובע מנתונים אסטרונומיים גבוליים מופיעה בלוח הסתייגות שיש לברר מה החליט בית הדין. שר שלום במאמרו המדובר רואה במעבר הקראים ללוח מחושב מראש ראיה לחוסר האפשרות להתנהל בעולם מודרני על פי לוח שאינו ידוע מראש.
הרב ד"ר שי ולטר במאמר התגובה לשר שלום מתבסס בין היתר על ביטויים של חכמים בכל הדורות, המניחים כמובן מאליו חזרה לקביעת לוח השנה על ידי בית הדין לפי ראיית הירח. כך למשל הוא מצטט את הרב שלמה זלמן אויירבך זצ"ל שכתב בהסכמה לספר הלכות קידוש החודש על פי הרמב"ם: "גם אני ...מצטרף לברכה ותפילה להקדוש ברוך הוא המקדש עמו ישראל שיזכנו לקדש ראשי חדשים". יש לדון במעמדן של אמירות-אגב כאלה, והאם הן משקפות תפיסת עולם מבוססת בעניין.
ומה לגבי עיבור השנה? הבעיה של עיבור השנה קטנה בהרבה מפני שברור שהדבר תלוי בשיקול דעתו של בית הדין. ממילא אין כל מניעה שבית הדין ייתן דעתו לנושא מוקדם מספיק ויוכל להיערך מבעוד מועד, אפילו כמה שנים מראש. מצד שני, בית הדין יוכל לקבל החלטה ששומרים על הכללים הנוכחיים גם בשאר מרכיבי הלוח. מתברר שגם האפשרות הזו היא חלק מהמנדט של בית הדין העתידי.
אז מה תכל'ס? לי נראה שהאינטרס הציבורי הוא לשמור על הלוח הקבוע-מראש שבידינו, וזאת הן לטובת שומרי המצוות שכבר בדקו מתי בפעם הבאה יחול 'פורים משולש' והן לטובת הלוח עצמו. מעבר ללוח ספונטני יגרום לאחרוני המגינים על כבוד התאריך העברי, שמקפידים להשתמש בו גם בחיי היום יום, לוותר עליו בגלל הקושי לדעת מה יהיה התאריך המדוייק באירוע שחל בחודש הבא. האם יש מקום בהלכה להימנע מחזרה ללוח ספונטני? להערכתי, על סמך דברי הראשונים שסקרנו התשובה היא כן.
מנגד, יש להודות, לטווח רחוק קיימת בעיה בלוח הנוכחי של התרחקות חג הפסח מחודש האביב. הסטיות הקלילות בלוח הקבוע הצטברו במהלך כמעט 1,700 השנים שחלפו מאז תקנת הלל השני לסטיה בת כשבוע, ובתוך כמה אלפי שנים נוספות ינוע הפסח עמוק אל תוך הקיץ. לשם פתרון העניין שוב עולה הצורך בבית דין. בית דין שיהיה בכוחו לחזור ללוח המבוסס על עדים בוודאי יוכל לפתור גם את הבעיה הקטנה הזו.
- הכותב הוא דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר אילן. המאמר מבוסס על עבודת תזה בנושא בהנחיית פרופ' עלי מרצבך.
