 |
| עץ קינמון ציילוני |
"מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת", מספרת המשנה (תמיד ג, ח) ומתכוונת כנראה לריח העולה ממטע האפרסמון של גיא ארליך הצופה אל העיר. ארליך (46), חבר קיבוץ אלמוג, מקדם בכל בוקר בחלקה שלו את פני השחר. חמש וחצי והוא כבר ב'גבעת הלבונה', שבה שתל ערב השמיטה האחרונה כמה שורות נסיוניות של לבונת הקטורת. העצים התימניים הללו אוהבים מאוד את הסביבה הציונית שממנה נפרדו לפני כאלפיים שנה, וכבר מתנשאים לגובה מרשים של שניים-שלושה מטרים.
את השטח המדברי, יבש וטרשי כפי שהיה מששת ימי בראשית, קיבל לפני שלוש שנים מהחטיבה להתיישבות. ארליך, חקלאי בראשית דרכו שלא נרתע מלקפוץ ראש לבריכות ריקות, חתום על מה שככל הנראה הוא נסיון יחידי מסוגו בעולם כולו בעידן המודרני לגדל את הלבונה, המור והאפרסמון באופן חקלאי. מתוך 10,000 שתילי האפרסמון שברשותו שתל באדמת בקעת יריחו כבר יותר ממחצית, ולצדם עוד מאות שתילים של לבונה, מור, נרד וכרכום, קנה וקינמון עם כל עצי בשמים.
ארליך איננו דתי ובכל זאת החליט לשמור שמיטה כהלכתה, ורק אחריה המשיך בהפיכת חלקת המדבר שברשותו לירוקה. "לאורך השנים הבנתי שלאפרסמון שלי יש משמעות יותר מאשר רק פרנסת המשפחה שלי", מנמק ארליך. "שמרתי את השמיטה, וזה התגלה כצעד נכון. בהרבה מובנים השמיטה הצילה אותי מעצמי ומצרות כלכליות, או לפחות דחתה אותן. כשנגמרה השמיטה התחלתי לשתול כמיטב יכולתי".
משמונים הדונמים שקיבל מהחטיבה להתיישבות ומההסתדרות הציונית הוא מילא כבר כעשרים דונמים באפרסמונים ובעמיתיהם לרשימת סממני הקטורת, ובכוונתו להפוך בהקדם את השטח כולו לירוק. "תברך, 'בורא שמן ערב'", מורה לי ארליך – שכאמור חובש כובע רק מטעמי השמש המדברית ולא מסיבות דתיות – כשהוא חורץ בציפורן ענף של שיח אפרסמון. מיד פורץ בנקודת הפציעה שרף שמנוני בעל ריח שבהתחלה מזכיר טרפנטין, לא נעים להודות, אולם בהמשך נעשה לא רע בכלל. 'בורא שמן ערב' זה נוסח הברכה החז"לית שבמשך קרוב לאלפיים שנה נותר לא בשימוש, אחרי שהאפרסמון גלה מארץ הקודש אל מדבריות חצי האי ערב.
מר אפרסמון
 |
| חריצה בענף אפרסמון |
לפני שמונה שנים עבר ארליך עם משפחתו מירושלים לאלמוג. זה החל מרצון טריוויאלי להתגורר בסביבה שלווה ולא עירונית במחיר סביר, אולם בטיול לעינות צוקים סיפר המדריך על שמן האפרסמון הקדום, וארליך נדלק. אחרי שנים רבות כל כך שבהן נתפס האפרסמון כאגדה, ארליך גמר אומר להשיב אותו הביתה, לחופי ים המלח, ואיתו את התהילה האבודה לתעשייה היוקרתית. "זה היה צמח ששימש לתפקידים שונים, לא רק לריח, אלא גם כתרופה חשובה. בהרבה מובנים זה מעניין אותי אפילו יותר מאשר הריח שלו", מסביר ארליך, "אם כי גם לריח כשלעצמו יש יכולת ריפוי".
"התחלתי את המסע עם חזון האפרסמון, אבל לאורך הדרך אספתי צמחים נוספים, בעיקר את סממני הקטורת של בית המקדש וצמחי בושם ומרפא מקראיים. אחר כך עברתי לצמחי בושם ומרפא מדבריים בכלל, וכך הפכתי לאספן כפייתי של צמחי בושם ומרפא. עכשיו זה כבר מטע".
רוב גדול של החוקרים מסכים שהאפרסמון הוא צמח הקרוי כיום קומיפורה גילדנסיס, אם כי יש להודות שאין בכך ודאות של מאה אחוזים. לגבי הלבונה, לעומת זאת, אין אפילו סימן שאלה מכיוון שהיה רצף של שימוש בה לאורך כל השנים. קיימים 22 סוגים של לבונה, ולבונת הקטורת נחשבת לחשובה וליקרה מכולן.
כמו באפרסמון, גם במקרה של הלבונה הפקת החומר הריחני ממנה מתבצעת על ידי חריצת הגזע, כאשר השרף היוצא ממנה הוא התוצר המבוקש. עד להופעת גיא ארליך בעולם החקלאי, הלבונה גדלה אך ורק בר בארצות קרן אפריקה, ומלבד החלקה הצנועה בקיבוץ אלמוג אין כנראה בעולם כולו גידול חקלאי שלה. בשל הביקוש הגדול ללבונת הקטורת אף קיים ניצול יתר של העצים הללו בטבע. מומחים מתריעים כבר עשור על תמותה מואצת שלהם, המתרחשת בשל תאוות בצע של הלקטים המקומיים שמרבים לחרוץ את ענפי הלבונה יותר מכפי יכולתה.
"לפי הספרות המקצועית יש לחרוץ את הצמח הזה לא יותר משלוש פעמים בשנה, אבל הכסף מעוור עיניים. כבר חמש שנים העץ מצוי ברשימה האדומה שמנהל ארגון שמירת הטבע העולמי של עצים בסכנת הכחדה. לא ראיתי בעיניי שיח גדול של לבונה אבל לפי התמונות הוא מסוגל להגיע לארבעה-חמישה מטרים, ואם כך הלבונות שלי בדרך הנכונה".
לארליך גם סוגי לבונה אחרים, כמו למשל לבונה אתיופית. "כולם משבא יבואו, זהב ולבונה יישאו", מתנבא ישעיהו (ס, ו) כנראה בדיוק על כך. הרי שבא היא אתיופיה.
האפרסמון כונה במקרא 'צורי', 'קטף', 'נטף' או פשוט בושם. לפי יוסף בן מתתיהו, האפרסמון היה הבושם שהביאה מלכת שבא לשלמה. כך נכתב במפורש בתנ"ך: "לא בא כבושם ההוא". ארליך מסביר שקרה לאפרסמון מה שקרה לג'יפ, לפריז'ידר ולפלאפון: הוא הפך משם של צמח מסויים לכינוי כללי לנוזלים ריחניים. היוונים קראו לו 'בלסמון' ואילו הרומאים – 'אופו-בלסמון'. השם אפרסמון הוא הכינוי שלו בתקופת המשנה.
בחודשים החמים של הקיץ, חמים מאוד במקרה של בקעת ים המלח, היו חורצים את העץ בסכינים מעצם או מאבן. לא בברזל, מכיוון שזה נתפס כפוגע בצמח. רק אחרי שארליך טרח לרכוש לשם כך סכינים קרמיות, הוא גילה שהצמח כבר איננו רגיש לברזל. אולי הברזל של ימינו שונה בהרכבו מהברזל של פעם. לכל אחד ממרכיבי הצמח: לשרף, לפרי ולעלים, ריח ייחודי משלו. במשנה מסופר על כך ששמן האפרסמון דליק ביותר ועלול לגרום להתלקחות של המתבשמות בו, אבל ארליך כבר ניסה את העניין על עצמו ולא התלקח.
טיול בין קנה לקינמון
 |
| גרגרי שרף לבונה |
ואמנם פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן מצנן מעט את ההתלהבות לשיקום תעשיית הבשמים היהודית העתיקה. הוא משוכנע שטעמו של האדם המודרני בכל הנוגע לריחות ולבשמים השתנה מקצה לקצה מאז הימים שהאפרסמון שכן כבן בית בבקעת ים המלח. על טעם ועל ריח אמנם אין להתווכח, ובכל זאת לדעת עמר, מלבד סממני הקטורת המוזכרים במפורש בתורה יהיה צורך ליצור הרכב חדש של קטורת, בהתאם להתפתחויות בתחום ולהתרחבות שוק הבשמים מעבר למה שידי אדם – אפילו עשיר – יכלו להשיג כאן בעת העתיקה.
בין אם השתנה סגנון הבשמים המקובל ובין אם לאו, אין ספק שאפשר לשהות ימים שלמים בגן הקסום של ארליך ולהתמקד רק בשאיפת הריח הממכר הזה, האופף את כל הסביבה. אולי אין בהתחקות אחר הבשמים של פעם שום דבר מלבד רומנטיקה, וארליך אכן מעיד על עצמו שהוא רומנטיקן חסר תקנה, אבל כוח המשיכה של הניחוח הזה הוא חד משמעי, אפילו מדעי. למען האמת הייתי מעביר כאן בכיף את ימיי, בגן שיר השירים שארליך נטע בסמוך למה שהוא מכנה משרד – ולמעשה איננו אלא קרוואן שנראה כמו פינת עישון עם כמה ספסלים ועלי ומכתש לשעת צורך.
"בהרבה מובנים הגעתי לגן עדן בעודי בחיים", ארליך זורם עם התחושות. המקום הזה, בקעת ים המלח, אכן מתואר בתורה כגן עדן – "כגן ה', כארץ מצרים" (בראשית יג, י) – אבל זה היה מזמן, לפני שה' הפך את סדום ועמורה והאזור נעשה זרוע גפרית ומלח. מצד שני, ארליך משוכנע שגן העדן ישוב לפה וזה רק עניין של זמן. למעשה הוא עובד על כך קשה ממש בימים אלו.
"עד שקיבלתי את הקרוואן הזה היה לי משרד בחוץ, בצל", הוא מספר ברצינות גמורה. "כשירד גשם הייתי נכנס לחממה קטנה שברשותי". המשתלה של גיא מתגלה כג'ונגל של בשמים וצמחי תבלין בעלי שמות תנ"כיים. "תריח", הוא מושיט לי עלה גדול של צמח שאינני מצליח בשום אופן לזהות. רק לעיסתו מגלה שמדובר בקינמון. "הקינמון שנמכר בשווקים כיום הוא קינמון סיני, אבל העץ הזה הוא קינמון ציילוני, המזוהה עם הקינמון של בית המקדש. חומר הגלם בקינמון הוא הקליפה של הגזע. כשהעץ גדל מסירים את קליפת הגזע, והיא מתייבשת והופכת למקלות הקינמון המוכרים.
"באופן היסטורי רוב סממני הקטורת לא גדלו כאן, והגן המתואר בשיר השירים הוא בעצם גן דמיוני, אבל בימינו כבר נוכל להביא לכאן את כל הצמחים הדרושים", ממשיך ארליך ומושיט לי עלה של כרכום, עוד אחד מסממני הקטורת, צמח ממוצא איראני שממנו מפיקים גם את הזעפרן.
ליד הקינמון והכרכום שוכן כבוד בגן העדן של ארליך קנה הבושם, אחד מסממני שמן המשחה ועולה חדש מהודו, ולידו הכופר הלבן שפירותיו גדלים באשכולות. 'אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי', נכתב עליו בשיר השירים – והנה הוא שוב כאן. את הריח מפיקים במקרה של הכופר דווקא מהפרח. לצד צמחי הבושם גדלה כאן לגובה רב גם שיטת היאור שאת זרעיה ייבא ארליך ממצרים עם כמה חברים טובים, אחרי שהתברר שחוקרים רואים בה את מקור קרשי המשכן – עצי שיטים עומדים.
כל החלוצים אכלו הרבה קש, וגם ארליך זוכה לאכול ממנו לא מעט. אולי נכון יותר לומר, להריח ממנו. בחודשים האחרונים, אחרי שחברה אמריקנית שתמכה בו נסוגה מהשקעתה מאימת ה-BDS, ארליך שרוי בדאגות כלכליות גדולות. הוא מחפש שותף ומשקיע שיסייע לו ולצמחיו האגדיים לעלות על דרך המלך הכלכלית.
"הצמחים שלי הם הגיבורים האמיתיים בסיפור הזה, אבל גיבורה לא פחות היא אשתי שמסכימה ללכת אחרי השגעונות שלי. כשעזבנו את ירושלים מכרנו את הבית שהחזקנו שם, ואת רוב התמורה השקענו כדי להגשים את החלום של האפרסמון. לפני ארבע שנים וחצי הבנתי שעלי להתמסר לעניין, כי אחרת הוא כבר לא יתממש בימי חיי, ולכן עזבתי את העבודה הקודמת שלי".
לארליך שלושה ילדים: בני תשע, 13 ו-15. "מהרבה בחינות אשתי והילדים משלמים את המחיר על הצעד שעשיתי. בשלוש וחצי השנים האחרונות הוצאנו את החסכונות ואת רובן של שתי ירושות שהגיעו אלינו, כדי לממש את המיזם הזה. אז נכון, הצמחים מחייכים ואומרים לי 'גיא, תהיה חזק', וזה באמת משמח, אבל הבנק כבר לא מוכן להעניק לי הלוואות".
אם יאזור כוח, ארליך חולם לייסד כאן מרכז למחקר ולפיתוח צמחי מרפא מסורתיים. מרכז מבקרים קטן כבר קיים במשתלה המפעימה והריחנית שלו. האפרסמון הוא בהחלט הקטר בסיפור הזה, שארליך כבר יודע לומר שיש לו תועלות בתחומי אנטי-דלקתיות. לעת עתה המחקר העולמי אודות האפרסמון מצוי עדיין בחיתולים, וחלוצת המחקר היא ערב הסעודית.
בקיבוץ אתה נחשב משיחי?
"לא משיחי, אבל לפעמים יש פחד משינוי. אני הרי עושה דברים שלא נעשו כאן".
דרושים: מור, נרד וחלבנה
 |
| ניסוי ביתי של העלאת עשן הקטורת |
שלוש שורות בחלקה הנסיונית של ארליך מוקדשות למור. כיום ידועים בעולם 174 סוגים שונים של מור שרובם מגיעים מאפריקה ומחצי האי ערב, וארליך מחזיק בלמעלה משלושים מהם. גם את המור, כמו הלבונה והאפרסמון, מפיקים משרף הצמח. ארליך מצביע על מור 'מוזמביק' וגם על מור תימני שנחשב איכותי במיוחד, אך מציין בצער שבאופן מעליב אין עדיין ברשותו דווקא את המור המזוהה כזה שנטל חלק בהרכב הקטורת שבמקדש – קומיפורה מירה. לא נורא. המומחה העולמי לבשמים עתיקים מקיבוץ אלמוג כבר מתחקה אחר עקבותיו, ובקרוב יניח עליו יד.
"מדובר בתחום בעייתי, כי כדי לייבא צמחים נדרש בישראל אישור של משרד החקלאות", מספר ארליך. עם שר החקלאות, אורי אריאל, דווקא יש לו יחסים מצויינים. "הוא איש יקר באמת ואכפת לו מאוד ממה שקורה כאן. הוא היה אצלי במטע כמה פעמים ומתקשר מפעם לפעם לשאול אם אני מחזיק מעמד".
תחומי העיסוק יוצא הדופן של גיא ארליך גררו הרמת גבה מסויימת בסביבת מגוריו, אבל נראה שמאז כבר התרגלו אליו. החקלאות החריגה שהוא מטפח מושכת למטע שלו בשטחי הקיבוץ דמויות שלא היו מתגלגלות לכאן לעולם בנסיבות אחרות, כדוגמת יהודה עציון, יהודה גליק והרב ישראל אריאל. "זו לא הסביבה החברתית הטבעית שלי", מודה ארליך, "אבל היום זה נוח לי. אפילו נוח מאוד. אין לי בעיה עם זה. התחלתי עם המיזם הזה במטרה להביא פרנסה למשפחה, ואני עדיין רוצה מאוד לעמוד ביעד הזה שמתגלה כקשה להשגה, אבל לאורך השנים גיליתי שלעניין שאני עוסק בו יש משמעות תרבותית, דתית ולאומית.
"הגיעו לכאן הרבה שוחרי מקדש ופגשתי כמה אנשים מקסימים, ואני שמח שהגעתי לשלב בחיים שאני יכול להבחין בין האדם לבין מאגר הדעות והאמונות שלו. בעבר לא חשבתי שכדאי להתקרב לאנשים כאלו. אני מודה שבשלב מסויים שאלתי את עצמי מה קורה כאן. הרי ביקשתי להקים עסק למשפחה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי עם בית המקדש.
"לרב ישראל אריאל, איש שאני מחבב מאוד למרות שאינני מסכים עם חלק מדעותיו, אמרתי שכאשר יקום מקדש אהיה מאושר לספק עבורו את סממני הקטורת. אני שואף להיות מעין בית אבטינס מודרני, או אולי שלב אחד קודם לזה – אהיה הגנן המלכותי שידאג להפיק את השרף המתאים עבור הסממנים".
ברשימת הדרושים של ארליך כתובים מלבד המור של הקטורת גם הנרד והחלבנה, צמחים המזוהים היום אולם ידו הארוכה של ארליך טרם השיגה אותם.
מהי דעתך על המאבק למען הר הבית?
"אני לא בטוח שאני רוצה מחר בבוקר מקדש מעשה ידי אדם, שיכלול מחיקה של המסגדים. מצד שני, אני פוגש אנשים שמגיעים לעניין הזה עם האמת שלהם ועם האמונה שלהם, וגם אם אני חושב אחרת מהם יש להילחם על זכותם להביע את דעתם.
"כשהייתי צעיר יותר חשבתי שכל מה שמריח יהדות הוא בהכרח רקוב. גדלתי בירושלים בתחושה קשה של מצור. כנער הובלתי עם חברים מהלך לפתיחת בתי קולנוע בשבת. אהיה כן עם עצמי ואומר שאני שלם עם המהלך הזה גם היום, ומשוכנע שזה יעשה ליהדות רק טוב. זקני השבט גורמים לעם לפעמים לא לחבב את היהדות, וזה לא צריך להיות כך.
"למען האמת, הביקור של אנשי המקדש למיניהם בלבל אותי. מצד אחד פגשתי אנשים טובים, ומצד שני – הרי לא למטרה הזו יצאתי לדרך. לאורך השנים עניתי לעצמי תשובה שאני חי איתה טוב, והיא שלעם שלי יש מורשת, היסטוריה ותרבות, ועלי להיות גאה בהן. הבנתי שמדורת השבט היא גם שלי, שהיהדות שייכת גם לי. אם יבואו לכאן קבוצות וישמעו על המורשת שלהן, ויחושו שזה חלק מהן ושייך גם להן, מה טוב.
"אתה יודע מה קרה לבית המקדש בשנים האחרונות? הוא כבר לא מוקצה מחמת מיאוס. הוא עדיין לא קדוש בכל הציבורים, אבל כבר הרבה יותר רלוונטי לעם ישראל מאשר פעם. באינטנסיביות של החיים שלנו כאן, בית מקדש נכלל בעבר ברשימה אחת עם המחתרת היהודית ועם הגבעות ועם תג מחיר, וזה השתנה".
יכול להיות שנחזור בהדרגה לשימוש בבשמים המסורתיים, אולי מתוך הבנה שיש בהם משהו שהבושם המודרני לא מסוגל לספק?
"זה בדיוק מה שאני אומר. לא צריך כלל להיכנס להשוואה בין הריחות השונים. אלו דברים שאי אפשר להשוות ביניהם. תעשיית הבשמים עברה כמה מהפכות חשובות ב-500 השנים האחרונות, אבל מצד שני קיימת מגמה לחזור ולהשתמש בחומרים מהטבע. בסופו של דבר החזרה לטבע היא גם החזרה למסורת שלנו. ריח זה זיכרון, וזיכרונות הם דבר חזק מאוד".
ארליך מביא לי בושם שהפיק, שאוטוטו מגיע לשלב השיווק, ומורכב מאפרסמון, ממור, מלבונה ומחלבנה – ונדמה שריחו לא יבייש את סגנון הבישום המסורתי גם אל נוכח ההיצע הרחב של ימינו.
כעת נותר רק לברך על המוגמר, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בכניסה ללשכה הרשמית של ארליך. המוגמר איננו אלא גחלים שעליהם נהגו בימי קדם להבעיר בשמים בסיום הסעודה. ארליך שופך אל המכתש גרגרי מור, אפרסמון ולבונה ומורה לי 'הדק היטב, היטב הדק'. ואני מציית.
יש לו כאן, במשרד, גם מזבח קטורת נייד קטן, מוכן לכל תרחיש עתידי. הריח החזק, ריח של פעם, שב ומתפשט בעזרת העשן בכל הגזרה – מעורר את התחושה שבימים כתיקונם המיזם של ארליך היה צריך להיות מוכרז כמפעל ממלכתי. אם עדיין לא לצורך הקטורת של בית המקדש, לפחות יש להביא לכאן את תלמידי ישראל באלפיהם כדי להטמיע מעט מורשת יהודית באופן בלתי אמצעי. אין כמו המשרד של ארליך, בצל הקינמון, הכופר ושיטת היאור, כדי להספיג אותם היטב בניחוחות יהודיים.
