‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת שמות. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 3 בפברואר 2017

הנשים מקדמות את הגאולה

בזכות נשים צדקניות || אז והיום

ספר שמות מהווה את הדגם של גלויות עם ישראל לאורך כל הדורות. כבר בתחילת השעבוד הקב"ה הכין את התשתית לגאולה.


↓ מאת: שמואל בן חמו

בתחילת חומש שמות עולות מספר שאלות לגבי גזירות פרעה ותגובות בני ישראל. 

מה חשב פרעה כאשר הוא גזר על המיילדות להרוג את הבנים וניסה להפוך אותן לרוצחות ילדים? 

מדוע הוא לא שלח בעצמו חיילים שיקיימו את דבריו ללא היסוס? 

איך המיילדות העזו לא לקיים את דברי פרעה? 

מדוע פרעה לא העניש את המיילדות? 

למה הקב"ה נתן פרס למיילדות של בתי כהונה, לויה ומלכות? 

גלות מצרים היתה קשה במיוחד כאשר פרעה שעבד את ישראל הן ברמה גופנית והן ברמה נפשית. 

נראה לומר שכאשר הוא זימן את המיילדות וציווה להם לרצוח את התינוקות, הוא התכוון לייאש את בני ישראל מהגאולה. 

כאשר אדם קרוב פוגע בנו זה הרבה יותר כואב מאשר האוייב שלנו. 

לכן פרעה ביקש מהמיילדות לעשות את העבודה המלוכלכת. היה צריך הרבה אומץ מצד המיילדות כדי לא לקיים את דברי פרעה. 

למעשה הן הפכו את הקערה על פיה. בזכות התנגדותן לדברי פרעה הם רוממו את רוח בני ישראל והראו להם את הדרך לגאולה. 

נראה לומר שהמיילדות התחילו את תהליך הגאולה כאשר הן התנגדו לפרעה ללא פחד ומתוך בטחון בה'. 

הן התחילו את המעשה שיעורר את בני ישראל מתרדמת הגלות כדי להחיות מחדש את רצון הגאולה הטמון בתוך כל אחד מישראל. 

כמו שכתוב: וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹקים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים (שמות א,יז). הן לא עשו כדברי פרעה וזהו מעשה גבורה שפתח את תהליך הגאולה. 

כתוצאה מהתנהגותן העם התעצם מבחינה מוראלית כמו שכתוב: וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד (שמות א,כ). 

כאשר הקב"ה ראה את השפעת מעשה הגבורה על העם אז הוא הטיב להן ונתן להן פרס כנגד מעשיהם. 

הן התחילו להניע את גלגלי הגאולה מתוך מסירות נפש, אזי הן תזכינה בתכלית הגאולה שהיא: עבודת המקדש ומלכות. כמו שכתוב: וַיֵּיטֶב אֱלֹקים, לַמְיַלְּדֹת ....... וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹקים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים (שמות א,כ-כא). 

רש"י מביא את דברי התלמוד: "רב ושמואל חד אמר בתי כהונה ולויה וחד אמר בתי מלכות מ"ד בתי כהונה ולויה אהרן ומשה ומ"ד בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי דכתיב (דברי הימים א ב) ותמת עזובה אשת כלב ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור וכתיב (שמואל א יז) ודוד בן איש אפרתי וגו' " (סוטה יא ע/ב). 

מתוך שמות המיילדות ניתן לראות רמז להתנהגותן. 

בתוך האותיות של יוכבד ניתן לראות את השורש 'כבוד'. יוכבד הרימה את הכבוד של עם ישראל שאינו משתעבד ואינו מקיים את דברי פרעה הרשע. 

יוכבד המכונה גם שפרה הכניסה רוח חיים בעם ישראל, רוח של גאולה המשפרת את ילדי ישראל כמו שמובא בתלמוד: " דתניא שפרה זו יוכבד ולמה נקרא שמה שפרה שמשפרת את הולד ד"א שפרה שפרו ורבו ישראל בימיה פועה זו מרים ולמה נקרא שמה פועה שהיתה פועה ומוציאה את הולד (סוטה יא ע/ב). 

בתוך השם מרים ניתן למצוא את האותיות 'מרי' כי היא מורדת נגד הגלות ונגד מלך מצרים. 

ניתן גם למצוא בתוך השם מרים את השורש 'רום'. כאשר מרים מרימה את הכבוד הלאומי של ישראל כשהיא התנגדה לפרעה בגלוי. 

הרבה גאולות התחילו מנשים: יעל שהרגה את סיסרא, יהודית החלה את המרד נגד היוונים בזמן חנוכה, אסתר המלכה יזמה את הגאולה בזמן פורים והמיילדות כאן שעודדו את בני ישראל למרוד במצרים ולפעול למען הגאולה. 

בע"ה גם עכשיו הנשים תראנה לנו את הדרך לגאולה השלימה בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת הלל יפה בת רינה, משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

יום רביעי, 25 בינואר 2017

חומש שמות: שלבי השעבוד רומזים לגאולה

ספר שמות || שלבי השעבוד מול שלבי הגאולה

איך פטירת יעקב אבינו גרמה לתחילת השעבוד? • השעבוד התחיל למעשה אחרי מות השבטים, אז לאיזה שעבוד המדרש מתכוון? 


↓ מאת: שמואל בן חמו

מפרשת ויחי עד אמצע חומש שמות בני ישראל נמצאים בגלות במצרים. למעשה השעבוד התחיל עם פטירת יעקב אבינו. 

כך כתוב במדרש רבה: "למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל." (בראשית רבה צו, א ). 

לכן הפרשה נקראת סתומה כאשר אין רווח בספר התורה בין פרשת ויגש ובין פרשת ויחי. 


המאמר מבוסס על פירוש ה"בית גנזי" על התורה על פרשת ויחי.

כוחות הקדושה והטומאה 

נביא דברי הקדמה כדי להבין איך העולם נמצא במאבק מתמיד בין כוחות הקדושה ובין כוחות הטומאה. 

יש שלושה סוגים של אורות: הכתר, אבא ואמא וזכר ונקבה. אור הכתר הינו האור הגדול ביותר המרחיק את החושך למרחקים ולא מאפשר מגע כלשהו עם הקדושה. כאשר אור הכתר מתמעט אזי כוחות החושך יכולים להתקרב יותר למקום הקדושה. 

בדרגה נמוכה יותר נמצאים האורות של אבא ואמא. אור זה נקרא אור מקיף, הדומה להורים השומרים על ילדיהם מכל רע ומעניקים להם אהבה וחום. 

המעגל השלישי המגן על השכינה הינו אור זכר ונקבה. אור זה נמצא צמוד לשכינה ומהווה קו ההגנה האחרון מפני כוחות הטומאה. 

יום השבת קיבל מעמד מיוחד כאשר ביום זה אורות הכתר מתגברים ומדחיקים את כוחות הטומאה. "בחול דבוקה בעקביים דקדושה ובשבת נעשה חלל בין הקדושה לקלי' על ידי שהעולמות עולים למעלה והקלי' נשארו במקומם למטה." (בית גנזי, בראשית דף תתתרנו). 

ההסבר הזה מאפשר לנו להבין במקצת את העומק הנמצא במצוות תחום של שבת ועירובין. אסור לעבור מעל מרחק של אלפיים אמה כדי לשמור מרחק פיזי מפני הטומאה בנוסף למרחק הרוחני הקיים ממילא.


באי מצרים מעכבים את השעבוד 

נחזור לפרשתנו כדי להבין את השפעת פטירת יעקב אבינו על תחילת השעבוד. 

יעקב אבינו הינו אור הכתר המצליח לבדו להרחיק את כוחות הטומאה מעם ישראל כמו שכתוב: "כי יעקב היה בחינת הכתר של כלל ישראל ושבטי י"ה בחינת המוחין אבא ואמא וכלל ישראל זכר ונקבה ומשמת יעקב אבינו נסתלק אור הכתר..." (בית גנזי, בראשית דף תתתרנז). 

שעבוד מצרים התחיל בשלבים. השלב הראשון היה ברמה הרוחנית בזמן פטירת יעקב אבינו כאשר הטומאה נגעה בקדושה. לאחר מות השבטים החל שלב נוסף אבל עדיין ברמה הרוחנית. השלב האחרון, השעבוד הפיזי החל בפועל כאשר כל הדור של באי מצרים נעלם מן העולם.


שלבי חורבן בית המקדש 

ניתן למצוא תהליך דומה בזמן חורבן בית המקדש. ראשית, הגויים מתחילים מצור על ירושלים בעשרה בטבת כנגד אור הכתר המתמעט. שנית, הם פורצים את חומות ירושלים בי"ז בתמוז כנגד התגברות על אורות אבא ואמא. ולבסוף בשלב השלישי הם מחריבים בפועל את בית המקדש בתשעה באב כאשר נשארו רק אבנים ללא שום קדושה לאחר הסתלקות אורות זכר ונקבה. 

יוצא מכאן שהתחלת התיקון וחידוש האורות מתחיל בדבקות בבית המקדש כנגד זכר ונקבה. לאחר מכן בירושלים בעזרת אורות אבא ואמא, ולבסוף בזכות אורות הכתר ניתן לדחות למרחקים את כוחות הטומאה. 
שלבי הגאולה 

משל לאדם שתוקף אדם אחר וחונק אותו. ראשית האדם המותקף ינסה להשתחרר מהחנק המסכן את חייו. שנית הוא ירחיק את המותקף ממנו. ולבסוף הוא ינסה לנטרל את התוקף לתמיד. 

נראה לומר שעלינו לדחות את הטומאה בהתאם לסדר שהראה לנו יעקב אבינו בזמן גלות מצרים. 

ראשית, עם ישראל צריך להשרות את שכינתו בהר הבית בזכות נוכחותו והרחקת הגויים ממקום הקדוש. 

שנית להרחיב את השכינה לתוך חומות ירושלים דרך צדיקי הדור ולבסוף מלך המשיח יחדש את אור הכתר וירחיק לתמיד את כוחות הטומאה המציקים לישראל ומונעים את התפרצות השכינה.

יום חמישי, 19 בינואר 2017

מטרת יציאת מצרים/ הרב ישראל אריאל

פרשת שמות || הרב ישראל אריאל

מעבדות לעבדות • מה מטרת יצאת מצרים? • מה התנאי לדורות, שעל עם ישראל לשמור • מה קורה, חלילה, במקרה של הפרת התנאי?

המשכן במדבר סיני

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

לקראת סוף הפרשה הקב"ה מתוודע אל משה ומבקש ממנו ללכת אל פרעה, כאשר המטרה היא: "שלח את עמי ויעבדני במדבר"... (שמות ז,טז). אין מדובר באיזו חגיגה עממית על השחרור מבית עבדים, ובודאי שאין מדובר בתכסיס מחוכם לברוח באמצעותו ממצרים! - העבודה לה' בזבחים ועולות היא פסגה, היא מטרה עליונה – התגלמות הרעיון של יציאת מצרים, ככתוב: 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - להיות לכם לאלקים!'

ספר חרדים (ט, כד) כותב שמשום כך נאמר בעשרת הדיברות 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', שכן, כוונת המצוה היא, שה' הוציא אותך מעבדות מצרים, ללמדך, כי מעתה הנך עבד לאלוקי ישראל. זו לשונו: 'לזכור בכל יום בלבבנו כי עבדים היינו לפרעה במצרים בעבודת פרך בחומר ובלבנים, ואילו לא הוציאנו, עדיין אנו ובנינו היינו עבדים… וכתוב: ואותנו הוציא משם… ופרי המחשבה הזאת, כדי שלא יחזיק האדם עצמו כבן חורין, כדתנן באבות (פרק ב, כא): ואין אתה בן חורין להבטל ממנה… אלא יעבדו [ישראל] את ה' כעבד העובד את אדוניו'.

זאת, באשר לישראל, אך גם הודעתו של פרעה כי הוא שולח את ישראל, היא דבר מהותי בתהליך היציאה. זו באה מתוך הכרה כי הם יוצאים ממצרים בפקודת ה', ומעתה הם נמסרים לרשותו לעובדו לעולם!

מכאן מובנת התוספת של משה – 'פן יפגענו בדבר או בחרב', היינו: היציאה ממצרים למדבר מותנית בכך, שישראל 'יעבדו את האלקים על ההר הזה' בזבחים ועולות: אין עבודה – אין יציאה.
תנאי זה מלוה את ישראל במהלך הדורות: אם ישראל עובדים את ה' במשכן ובמקדש – תבוא הברכה לישראל, אם לא יעבדוהו – יבואו, חלילה, צרה וחורבן. 

כך נאמר בתחומא בחוקותי ה: 'כיון שעמדו ישראל, אמר להם הקב"ה: לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן, ואשרה שכינתי ביניכם, שנאמר: ועשו לי מקדש (שמות כה ח). וכן אמר לשלמה: הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחוקתי ואת משפטי תעשה… ושכנתי בתוך בני ישראל… אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי… מה אני עושה? והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם… למה? - תנאים הן! שנאמר: אם בחקתי תלכו… ונתתי משכני בתוככם… ואם לא תשמעו לי, מה כתיב שם? - והשימותי את מקדשיכם'.

כעין זה מצינו בימי דוד – כמובא במדרש תהלים מזמור יז, ד: ויבא גד אל דוד ביום ההוא, ויאמר לו: עלה הקם לה' מזבח (שמואל ב' כ"ד יח). תני ר' שמעון בן יוחי: משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו: לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום זה כמה ימים ולא השגחת בי. כך כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש'.

(תנאי זה נאמר אף באשר לעצם הזכות לצאת ממצרים - כמובא במדרש, שישראל במצרים היו נעדרי זכויות של מצוות, ונתן להם הקב"ה את מצות הקרבת קרבן פסח וכן מצות מילה, ובזכות מצוות אלה יצאו. ראה רות רבה ו, א: 'שלא היו בידם מצוות להתעסק בהם – ויגאלו, ונתת להם שתי מצות שיתעסקו בם ויגאלו, ואלו הן: דם פסח ודם מילה).

יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

שמות: התגלות ה' בסנה ובמקדש

פרשת שמות || מכון המקדש

על הקשר בין התגלות ה' מתוך הסנה להתגלות ה' במקדש

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

בפרשתנו אנו קוראים על המפגש הראשון בין הקב"ה לבין משה רבנו דרך הסנה. משה רואה מראה גדול מרשים, מעורר פליאה. מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. הוא ניגש אל הסנה ושם מתגלה אליו הקב"ה (שמות ג,ג). 

חז"ל שואלים, מדוע בחר הקב"ה להתגלות למשה דרך הסנה שהוא שיח עלוב ומלא קוצים ולא באילן אחר יפה ומפואר יותר? אלא אמר הקב"ה: עִמּוֹ-אָנֹכִי בְצָרָה. (תהילים צא,טו) עם ישראל נתונים בשעבוד, ואני נגלה מתוך אילן אחר? (תנחומא, שמות יב). 

לימים, נראה שהכלל "עמו אנכי בצרה" השתמר באותו מקום בו בחר ה' להתגלות לעם ישראל - הוא בית המקדש. מצד אחד, לאחר חורבן בית המקדש נסתלקה השכינה לשמי מרום, שנאמר: "ה' בשמים הכין כסאו", ומצד שני, מדרש אחר אומר, שלא זזה השכינה מתוך ההיכל שנאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (שמות רבה פרשה ב). 

הקב"ה לא עזב את עמו, וכשעם ישראל יושב לבטח בארצו, גם השכינה מתגלית במלוא תפארתה בבית המקדש. אך כשעם ישראל גלה ממקומו ועוד לא כולם שבו איש לנחלתו, גם השכינה עוד לא מופיעה במקומה ובתפארתה. השכינה לא זזה ממקום המקדש גם בגלות. המקום עדיין מחכה ומצפה לעם ישראל שישוב למקומו. ובאופן הדדי, חז"ל אומרים שכשבית ה' חרב, לצערנו גם בתים של צדיקים חרבים, משום שבית העבד דומה לבית רבו (ברכות נח,א). שנזכה לשיבת ציון ולהתגלות השכינה במלא תפארתה.

שמות: עבודת פרך היא עבודת הקרבנות

פרשת המקדש || פרשת שמות | שמואל בן חמו

מדוע בני ישראל השתעבדו בעבודות פרך? 

למה אנחנו מתקשים לבנות בית לה'?

↓ מאת: שמואל בן חמו

פרשת שמות מציינת את תחילת השעבוד הפיזי של בני ישראל. מצרים ופרעה מעבידים את ישראל בצורה קשה ולא אנושית. 

כשמתבוננים בפסוקים עצמם השעבוד מתואר בצורה משונה כאשר מטרתו איננה רווח כספי של עבודה חינמית אלא דבר אחר. 

המצרים משעבדים את ישראל במטרה לשלוט עליהם בצורה מוחלטת ולמעשה להילחם נגד הקב"ה. 

המצרים נלחמים נגד הקב"ה דרך עם ישראל. הם מתנגדים בכל כוחם להתרבות עם ישראל ומונעים ממנו פריה ורביה. 

הם מתישים את הגברים, מרחיקים אותם מנשותיהם על ידי עבודה בשדה ולבסוף הורגים את ילדיהם. ברכת ה' לאדם היא פריה ורביה. (ראה מאמר על פרשת בראשית תשעו). התורה משתמשת בפעלים שונים לגבי התרבות בני ישראל. כמו שכתוב: רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. י הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ: פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ....... יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א, ט-יב). 

כמו שהמצרים מנסים להגביל את בני ישראל, הקב"ה עושה בדיוק ההיפך ועם ישראל מתרבה עוד יותר: כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ 

המצרים רוצים לצמצם את השפע של ישראל לכן הם מעבידים אותם בעבודות בניה דווקא. (ראה מהר"ל גבורות ה' פרק טו). 

מדוע המצרים אינם רוצים יותר עבדים ומנסים לצמצם את גודל עם ישראל? 

הפסוק המתאר את קושי השעבוד ועינויי בני ישראל מעלה שאלות רבות: וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל-עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָֽרֶךְ: (שמות א,יד). 

למה המילה עבודה חוזרת ארבע פעמים? למה לציין את אופי העבודה בחומר ובלבנים? מה משמעות הביטוי עבודה בשדה? מה פירוש המילה פרך? 

ראשית נביא את הספר "ארחות צדיקים" בנושא התשובה. הוא מכוון את האדם שרוצה לחזור בתשובה להביע את צערו על ידי מעשים ועינויים. 

למשל אם האדם קבע לעצמו צום הוא צריך להתכוון כאילו ערך את המזבח. בנוסף לכך, הסיר שלא העמיד על האש יחשב כאש של המזבח והדם שפחת בגופו כנגד זריקת הדם על המזבח. לבישת בגדים פשוטים היא כנגד לבישת בגדי הכהונה. 

הוא ממשיך ומפרט את כל העינויים שהגוף עובר כנגד עבודת הקרבנות בבית המקדש. " וכשיבכה על פשעיו ויתענה, יאמר: דמעותי יכבו חרון אפע, ותשובת מעשי ישיבו אפך ממני, וערך שולחני אשר [לא] ערכתי יחשוב כמזבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים - כאש תוקד על מזבחך, ואת חסרון דמי יכפר כדם על קרנות המזבח, ומעוט חלבי - כחלב אמורים, וקול בכיי - כקול שירים משוררים, וריח רעבון נפשי - כריח הקטרת, וחלשות איברי - כנתחי קרבן, ושברון לבי יקרע הספרים שכתובים בהם עונותיי, ושנוי בגדי החמודות - כבגדי כהונה, ומניעת רחיצה - כקדוש ידים ורגלים, ותשובותיי ישיבוני אליך, כי נחמתי על רע מעללי שעשיתי, ולא אשוב להרע לפניך".(ארחות צדיקים שער התשובה דף ריז). 

גם בתלמוד, העינויים של התענית נחשבים כהקרבת קרבן כמו שכתוב: "רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני." (ברכות דף יז,א). 

נראה לומר שכל העינויים שבני ישראל סבלו במצרים נחשבים להקרבת קרבנות בבית המקדש. יש רמז לכך במילה "פרך" המתארך את קושי העבודה, כאשר משנים את סדר האותיות מקבלים את המילה "כפר". 

עבודת פרך נהפכת לעבודת כפרה של בני ישראל כמו עבודת הקרבנות. זה מסביר אולי את הריבו של המילה "עבודה" בפסוק י"ד שלמעלה שבא לרמוז על עבודת המקדש. בנוסף לכך המילים "חומר ולבנים, עבודת בשדה, ויבן" באותו הפסוק רומזות אף הן לעבודת המקדש. 

אם נתבונן בסיבת גלות מצרים, קשה לציין איזשהו חטא שעברו בני ישראל לפני כן. נראה לומר שסיבת הגלות הינה לצבור זכויות לדורות הבאים דרך עינויים פיזיים קשים הנחשבים לעבודת הקרבנות. זכויות אלה יצילו את עם ישראל בתקופות קשות בעתיד. 

מדוע עבודת פרך רומזת דווקא לעבודת בית המקדש? 

לענ"ד יש דימיון בין עבודות פרך במצרים ובנין בית המקדש. טבע האדם אינו רוצה לבנות מקום להשראת השכינה באופן תמידי. 

זה מגביל את החופש שלו. האורים ותומים מנחים את המלך לקבלת החלטות חשובות. המקדש דורש התנהגות למופת וכל סטייה או חטא מתגלה בצורה מוחשית במקדש וחייבים להביא קרבן. זהו משא כבד לכן שבט לוי היה קטן במספרם ביחס לשבטים האחרים בגלל קושי עבודת המקדש. 

הקרבת הקרבנות נקראת עבודה המכילה משמעות שלילית של חובה, משא ושעבוד. 

בכל הדורות עם ישראל התקשה לבנות את בית המקדש. בנין בית ראשון התעכב אז הקב"ה הביא מגיפה על ישראל. בית שני נבנה על ידי מיעוט העם שחזר מגלות בבל. החשמונאים שהיו מיעוט הצליחו להנהיג את העם לחידוש עבודת הקרבנות והמלכות. 

יש מקרה יוצא דופן כאשר במדבר בני ישראל תרמו בעין יפה ובנו את המשכן בהתלהבות גדולה. מדוע דווקא דור יוצאי מצרים גילו התלהבות כה גדולה? 

נראה לומר שיוצאי מצרים לא נרתעו מעבודות פרך של בנין המשכן, כי כבר היו רגלים אליהן במצרים. 

לצערנו גם היום אנחנו לא נלהבים לבנות את בית המקדש השלישי ולחדש את העבודה. 

לסיכום נביא את דברי המהר"ל המחזק את דברינו. בזמן השעבוד הגוף נחלש בגלל הסבל ומשאיר מקום לכוחות הרוחניים המתגברים באדם. זה מוביל לדביקות בהקב"ה ובקדושה כמו עבודת הקרבנות במקדש. כתוצאה מחיבורזה נהנים מהשפע האלוקי וברכת ה' שהתבטאה בפריה ורביה בצורה אל-טבעית. 

"כי השיעבוד הוא למעטם ועל ידי זה החומר שלהם נחלש, וכאשר החומר נחלש ביותר מתדבק הנפש והרוח בכח קדוש. וזהו דוקא בישראל כיון שהם דבקים בכח קדוש אז בא להם הברכה בודאי..." (מהר"ל גבורות ה' פרק טו). 

בע"ה נתגבר על הקושי והעבודות פרך של בנין בית המקדש השלישי ונזכה לחדש את עבודת הקרבנות בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ויעקב דון ולרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה
לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום שישי, 9 בינואר 2015

פרשת שמות: עם ישראל ראוי להקים את המקדש היום

לא לדבר סרה בעם ישראל || ניתן להקים את המקדש מיד

את המקדש אפשר להקים גם בימינו - כשם שבני ישראל נגאלו ממצרים למרות העיתוי הקשה.

מאת: הרב אברהם וסרמן/ ערוץ 7

"ושמעו לקולך – למה? שמסורת היא בידם שכל גואל שיבוא ויאמר להם פקידה כפולה – גואל של אמת הוא" (מדרש רבה). כבר שאל הרמב"ן: איך ידוע שהוא גואל אמת, אולי גם הוא קיבל במסורת שכך צריך הגואל לומר? ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, שמות, אות ו') מסביר שעומק העניין הוא שהגואל יאיר בלבם התעוררות להיגאל גם בתוך החשכה המצרית, וכך ידעו שהוא הגואל.

"משה לא האמין בהם, ואמר: הן לא יאמינו לי. הקב"ה גער בו על זה: הם סופם להאמין ואתה אין סופך להאמין" (שם). באמת לפי מצבם לכאורה צדק משה רבנו, שהרי היו שקועים במ"ט שערי טומאה. אמנם לא שינו שמם לבושם ולשונם, אבל אלו רק סממנים חיצוניים, ואילו התוכן כבר היה רקוב. כמו שהגדיר הרמב"ם: "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן - חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות, ומעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה. וכמעט קט היה והעיקר ששתל אברהם נעקר, וחוזרין בני יעקב לטעות העמים ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים ושלחו" (הלכות עבודה זרה פרק א').

הגערה במשה באה מכיוון שהקב"ה אומר שיאמינו, וצריך גם המנהיג להאמין בכוחם של אנשיו. לא זו בלבד, אלא הקב"ה נותן לו אות "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר, למרות שעכשיו הם שקועים בעבודה זרה. וכמו שאמרו לו: "רבנן אמרי, קול דודי הנה זה בא, זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים, אמרו לו, משה רבינו האיך אנו נגאלין? וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו! אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודה זרה שלכם, אלא מדלג על ההרים וגו'" (שם, ב יט).

תוך פחות משלושה חודשים יעמדו על הר סיני, יקבלו את התורה, ויגיעו למדרגת מלאכי השרת המקדימים נעשה לנשמע!

כמו במקרים רבים, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בשנים שקדמו להקמת המדינה היו הרבה ספקנים, ששאלו ולכאורה בצדק: האם פסיפס האנשים שהגיע לכאן ממדינות שונות יוכל להתאחד להקים מדינה? רבים סברו שלא הגיעה השעה, והקמת מדינה בזמן שאינו בשל לכך עלולה להיות טעות היסטורית. והנה קמה וגם ניצבה.

לצפות לישועה

כיום, יש הסבורים שבניין המקדש אינו אפשרי בימינו. אחת הטענות – אותה משמיעים גם אנשי תורה – היא שהפלגים השונים ביהדות הדתית יתקוטטו על השליטה בו, כפי שהיה בימי הצדוקים והפרושים, והדבר יוביל לקיטוב ושנאה.

אלא שזו קטנות אמונה, לא להאמין בכוחות הגנוזים בעם שמסוגלים להתעורר ולהשתנות גם כשהוא בעומק הטומאה כמו במצרים, קל וחומר עכשיו, כשמצבנו טוב לאין ערוך.

חכמים אמרו שאדם נשאל כמה שאלות בבואו לפני בית דין של מעלה, ואחת מהן היא "ציפית לישועה?" (שבת דף ל"א). רש"י מסביר שהשאלה היא האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים. הר"ן מוסיף "בימיך". אין די בציפייה לישועה שתהיה בעתיד אלא בימיך. או כפי שרגילים להתנסח היום, אין שאלת עיתוי נכון לבוא המשיח. כל עת נכונה לכך.

נמצא, שהאמונה בישועה כוללת גם את האמונה ביכולתו של עם ישראל להיוושע, ובכוחות הגנוזים בו, גם כשאינם נראים למתבונן מבחוץ.

זה מבחן האמונה, ובו יש לעמוד.

אנו מאמינים גם שבכל רגע יכול בית המקדש להיבנות ונחזור להקריב קורבנות. כפי שמצהיר כל יהודי שאומר את שלושה עשר העיקרים שניסח הרמב"ם (או שר את מזמור "יגדל"), שהוא מחכה לביאת המשיח "בכל יום שיבוא".

אין לנו זכות להטיל מגבלות על מועד בוא המשיח, שהתפקיד השני שלו הוא לבנות את בית המקדש ולחדש את עבודת הקורבנות. כפי שאומר הרמב"ם: "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה" (הלכות מלכים, פרק יא). זאת למרות שלפי המצב הרוחני-תרבותי היום קשה לנו "להתחבר" לסגנון כזה של עבודת ה'. על זה כתב הרב קוק, שבבוא היום תתחדש גם רוח מיוחדת שתמלא אותנו רצון והשתוקקות לעבודת הקורבנות (אגרות ראי"ה ד, עמ' כד).

בספר 'קול התור' מובא שהגר"א נשאל: אם תהיה אפשרות במציאות גשמית להעביר את כל היהודים לארץ ישראל, האם לעשות כן? והרי יעמדו שאלות קשות מאוד בנוגע לסידור היישוב! ענה הגר"א שאם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים ריבוא בפעם אחת – יש לעשות זאת מיד, מכיוון שמספר זה כוחו גדול להכריע את כוחות הטומאה בשערי ירושלים (קול התור, הוצ' ר"מ כשר, עמ' תע"ה).

אף שלא זכינו לקיום דברי הגר"א במדויק, הרי שבקום המדינה היו בארץ שישים ריבוא יהודים, וזכינו לניסים גדולים שלא שיערנו. גם קליטת מאות אלפי עולים בזמן מאוד קצר עם קום המדינה, ואחר כך עם נפילת מסך הברזל הסובייטי, התרחשה שלא לפי סדר הגיוני, וזכינו לסייעתא דשמיא יוצאת דופן.

רבי צדוק הכהן המובא לעיל מסיים את דבריו באומרו: "וזה שאומרים בתפילה 'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח' – שבמהרה נרגיש בלבנו את הביטחון לצמיחת הישועה". כשנזכה לכך, הישועה עצמה הגיעה. 

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

אהרן הכהן - באהבה ובענווה


גיליון 141 | י“ח טבת תשע“ד | פרשת שמות
אהרן הכהן - באהבה ובענווה


הם היו שילוב מנצח - לאחד היה שכל חריף ומבריק, אומץ בלתי רגיל, יצירתיות ותחושת מוסר, ולשני היו כישורים חברתיים יוצאי דופן, כריזמה ורטוריקה מדהימים ויכולת להתחבר לכל אדם. למרות האישיות השונה שלהם, שני האחים אהבו זה את זה אהבת נפש. משה ואהרן משבט לוי פעלו היטב יחדיו, לאורך שנים - החל מיציאת מצריים ועד מותו של אהרן. איך שילוב כה טוב של שני הפכים התרחש לאורך שנים כה רבות? מהו סוד הצמד משה ואהרן?
ושמח ליבו
במעמד הסנה נורא ההוד מנסה משה להתחמק מהמשימה שמטיל עליו הקב״ה. לאחר שכל טענותיו נדחות זועק משה: ״בי אדני! שלח נא ביד תשלח!״ (שמות, ד יג). רש״י מסביר את פשר הצעקה: ״ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן״ . תשובתו של הקב״ה ניתחת עליו מיד: ״ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו״ (יד). ה׳ עונה למשה כי אהרן גם ישתתף במהלך הגאולה, ונתינת התפקיד שעד עכשיו היה שלו, לאחיו, איננה מעוררת את קנאתו, אלא אדרבא - מעוררת בו שמחה. על הפסוק הזה דורשים חז״ל במסכת שבת: ״ואמר רבי מלאי בשכר: ״וראך ושמח בלבו״ זכה לחשן המשפט על לבו״ (קלט ע״א). זו דרשה מאד יפה, הקושרת בין ליבו של אהרן, ששמח בהצלחתו של אחיו, לבין החושן - שמונח על אותו לב ממש. אך מה הקשר? מה מביא את חז״ל לדרוש דרשה זו? מה מחבר בין החושן ובין השמחה במינויו של משה?
מידותיו של אהרן
באחד משירי המעלות של ספר תהילים עומד המלך דוד יחודו של הקשר בין משה לאהרן. ״שיר המעלות לדוד. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן - זקן אהרן שיורד על פי מידותיו. כטל חרמון שירד על הררי ציון - כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם״ (קלג) המזמור, שכתוב בצורה השירית של ספר תהילים, צופן בחובו סודות עמוקים. אני רוצה להביא את פירושו של חנן פורת, אותו הוא כתב על שולי ספר התהילים שלו: ״מידותיו אינן רק מדיו של אהרן ׳המחויטים׳ על פי מידותיו, אלא מידותיו הרוחניות - אוהב שלום ורודף שלום, חסד, אהבה וענווה. וכל אלה הם כשמן הטוב המונע חיכוכים. ולפיכך השמן היורד על הראש – שהוא משה - חייב להיספג בזקן, שהוא אהרן, הנמוך יותר במעלתו אך ממתיק ברחמים את הדינים של משה, כשמן הטוב. ועל שילוב ה - אשר יסודו דין ואמת, חסד ורחמים, הבאים לידי ביטוי במשה ואהרן - נאמר בפסוק הקודם: ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״ (מעט מן האור, גיליון 696).
המזמור משבח את שבת האחים ביחד - את החיבור והאחדות - האחווה. חנן מסביר כי השמן שיורד מהראש אל הזקן הוא משל למידות השלום, הענווה והאהבה, המחברות בין משה ואהרן. משה - הראש, נמצא בעולם נוקשה וקר - ראשו מגיע השמיימה. הוא מדבר עם ה׳, לא אוכל ולא ישן - כמעט מלאך! אהרן, לעומתו, הוא הזקן. הוא אנושי, גשמי - רגליו נמצאות על האדמה. השילוב בין משה האל -אנושי לאהרן יכול להתרחש רק כשמידותיו של אהרן מחליקות את החיכוכים ומרככות את הנקודות הסותרות.
המזמור ממשיך, ומסביר שדווקא כשחל השילוב הזה, ומידותיו של אהרן מרככות את מידותיו של משה, יורדת הברכה מהרי החרמון - הטל מן השמיים, ומחייה את הרי ציון. רק בזכות האחדות והאחווה יכולה להגיע האחווה מהשמיים לארץ.
באהבה ובענווה!
אהרן הוא סמל להתנהגות אנושית. אוהב שלום, רודף שלום. תשומת הלב שלו לצערם של בני אדם אחרים, הרגישות שלו, השמחה שלו באחר - דווקא הם יכולים להביא אותו לפקיד הכהונה. הכהן אמור לכפר על חטאי העם, לעבוד בשמם במקדש. האם ייתכן כי אדם שאינו מקובל על העם יהיה שליח שלהם לפי ה ‘? ואכן, ההלכה פוסקת ש״כהן שיש לו שונאים בבית הכנסת, או שהוא שונא את הצבור, צריך לעקור מלבו את השנאה, כדי שיוכל לברך ברכת כהנים, ולומר ״באהבה״. ואם לא עקר את שנאתו, אין לו לעלות לדוכן, ויצא לחוץ בעת שהשליח צבור קורא כהנים.״ (קצש״ע
ילקוט יוסף, קכח צח). לכן דווקא בזכות השמחה ששמח אהרן במשה הוא זכה ונהיה לכהן.

ונחדד אף יותר - שמחת ליבו של אהרן הביאה לכך שהוא ילבש את החושן על ליבו. החושן, עליו מצויות שתים עשר האבנים הטובות, המסמלות את שנים עשר שבטי ישראל, בא כדי לכפר על עוונות עם ישראל. כדי לזכות וללבוש את הבגד האוגד בתוכו את כל עם ישראל צריך לדבוק במידותיו של אהרן - כבוד בין אדם לחברו, התגברות על הקנאה, ענווה ואהבה.