8.15 בבוקר, מורדות הר ציון בירושלם. בדרך נס ממש גלוי אני מוצאת חניה, ורצה לעמוד בתור לעליה להר הבית. יעל קביליו מארגנת עליית משפחות וילדים, ואני חוברת אליה לעזור בהדרכה ובכל מה שנדרש.
הפרסום השנה מינימלי, אחר שברגלים קודמים לא איפשרו לעלות. בכל זאת מתקבצות כמה משפחות עם הרבה ילדים ב"ה. אנחנו מחכים. מנצלים את הזמן להסברים למבוגרים, לילדים, לנוער, סיפורי מקדש, חידון מקדש, "שיר המעלות" ביחד.
הגויים חולפים מימיננו במהירות באלפים, נכנסים בחופשיות להר הקודש. לילדה ששואלת למה הם באים, אני אומרת שזה לקיום דברי ישעיהו "ונהרו אליו כל הגויים", שהם יבואו כמו נהר של גויים אל המקדש. אנחנו מחכים. בערך כל חצי שעה מכניסים 10 יהודים דתיים. עשרה זה כולל בספירה זו גם ילדים קטנים ואפילו תינוקות במנשא. סבלנות. יש לנו. אנחנו ממש עושים מזה אידיאל, המְתנה זה מַתָנה וכו'.
גם התיירים מקשיבים להסברים, שאנו מדברות במיקרופון ושומע כל מי שבסביבה. ברוך ה' הרבה יהודים עולים לרגל בפסח. כל חצי שעה 10 זה אומר לחכות הרבה. כבר שעתיים אנחנו מסבירות מקדש, מתחיל להדאיג שאיננו נכנסים. חופש התנועה, חופש הדת והמצפון, חופש הביקור במקומות הקדושים – כל מיני עקרונות יסוד מתחילים לזמזם לי צליל צורמני באוזניים. ב-6.45 התנעתי את האוטו, השעה 10.30 ואנחנו בחוץ. הכבוד לזמן שלי רמוס כבר מזמן עד שכמעט התרגל שזה מצבו הנורמלי.
או, השוטר מזמין את 10 הבאים. זה אנחנו. אבל אנחנו פי שניים. השוטר היום לא נוהם עלינו בזעם עצבני, סבר פניו נעים ומשדר אמינות כשהוא אומר שהיה רוצה להכניס את כולנו אך אינו יכול. גם אינו רשאי להכניס את כולנו ביחד. נותנים קדימות ליעל קביליו עם כל אלו שזו להם העלייה הראשונה להר. בלי תיקים, בלי אוכל. רק מים מותר. גזירה חדשה מעכשיו.
אני עם הקבוצה שאיתי עדיין בחוץ, יהודים נוספים מצטרפים לחכות עימנו ליד עמדת הבידוק.
אנחנו מתחננים להיכנס, השוטר פרחי מבטיח שכולם ייכנסו. אבל רק בקבוצות של עשרה. למרות שזה כבר לא הגיוני – אנחנו עדיין מאמינים.
מנחים את עצמנו להתנהלות של דקות בודדות בהר הבית – כשנהיה בהר לא נסביר ולא נגיד אף מילה, כל אחד יחשוב על 2-3 דברים עיקריים שהוא רוצה להתפלל עליהם, על עצמו ומשפחתו, על הישוב שלו, על עם ישראל, על בניין המקדש וכו' ומרגע שניכנס להר – הוא יתרכז בתפילה מרוכזת על הדברים האלו.
10.56 מכניסים אותנו, עשרה. עוד כ-15 נשארים בחוץ.
עד שהוא גומר להורות לנו את עשרת הלאווים – לא לשיר, לא לרקוד, לא להתפלל, לא להשתחוות וגו' מודיעים לו בקשר שסגרו את השער להר.
אנחנו יוצאים כלעומת שבאנו.
את ההשתדלות שלנו עשינו...
בדרך החוצה אני אומרת לכולם כמה העיקר ההשתדלות וה' רואה אותה ובע"ה נבוא שוב ושוב ובפסח הבא נעלה בחופשיות ברבבות, וטוב שבכל זאת עלו כ-80 יהודים דתיים להר הבוקר, גם אם אנחנו לא זכינו, וכו'. הכל אמת ויציב ונכון.
והצליל הצורמני הקטן לוחש לי באוזן זמזומים חסרי נחת של "מדינה הזויה שאיבדה את המצפן והמצפון, איבדה את הזיכרון למה היא קמה ועל מה מתפללים אנו כבר אלפי שנים".
אני לא נותנת לו לנצח את החיוך החגיגי.
ממהרים לגן הגיתית לתרגול העומר. עדיין ט"ז בניסן ואם נסתייע עוד נוכל להפוך את התרגול הזה למציאות קודש של הנפת העומר למרגלות המזבח.
כל כך מרגש, כמעט אלפיים שנה לא נעשו הדברים האלו באופן ממשי, והנה אנחנו באפס תקציב ובאמצעים פשוטים – מחדשים תהליך שלם של כל שלבי הכנת העומר.
עבודה מאומצת עד הפרט האחרון ניכרת בכל דבר, שמאחוריה אנשים מסורים שטרחו בלי חשבון, וזה בולט – הכל מסודר ומתוקתק, אבוב לקליית השעורים, מטחנה, מיקרופונים, שולחנות, נפות מכל הסוגים, ניילון לפרוש, השירותים פתוחים, מפה על השולחן, כיסאות, קרטיבים ועוד ועוד. בוצר מנעים בשירה מרגשת, דברי תורה מעניינים וחשובים, הסברים על כל שלבי התהליך כדי שכולם יבינו מה הם עושים ורואים, ריקודי שמחה, כהנים בבגדי כהונה, מפגשי פעילים, שילוב דורות משמח של שלושה דורות כוספי מקדש –
הכל מרומם ומרגש ונותן תקווה שהנה אנו עוד צעד קדימה!
שיתוף הפעולה של כל תנועות המקדש נותן את פירותיו המבורכים שוב ושוב.
אין מילים להעריך את התודה שחייבים כולנו לר' הלל ווייס, לר' שמשון אלבוים, לרב יקי ולצביה סביר, לרב עזריה אריאל, ליעל קביליו, ולכל הפעילים והפעילות הנוספים (מצטערת שאיני יודעת את כולם, כי לא הייתי בין הפועלים בחבורה המסורה לעניין הזה) שהביאו לקיומו המעולה של האירוע החשוב הזה.
לא נשארתי עד הסוף, אילוצים משפחתיים קראו לי לעזוב באמצע. אבל מה שהייתי – השאיר בי שמחה גדולה!
אשרינו אשרינו שזוכים אנו להיות חלק ממהלך מופלא כזה של התקדמות אל הקודש והמקדש!!!
רוב פעילי המקדש ונשים למען המקדש - באו עם עוד בני משפחה שהם שותפים פעילים או/ו מתעניינים – בני זוג, ילדים, הורים, חתנים ועוד. מראה מלבב במיוחד!
מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, לשנה הבאה בירושלים הבנויה, לא 80 יהודים דתיים יעלו להר הבית אלא 8 מליון, לא תרגול העומר בגן הגיתית אלא הנפת העומר בעזרה, בשירה ובריקודים בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה!
שמחתי לשתף,
בברכה,
רחל סלע
