‏הצגת רשומות עם תוויות הנפת העומר במקדש. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הנפת העומר במקדש. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 25 במאי 2017

מדינת ישראל בלי מקדש אינה מדינה - הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || במדבר תשע"ז

"העומר היה מתיר [את החדש] במדינה, ושתי הלחם במקדש" (משנה מנחות סח, ב) • לאחד את שתי הקדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה


↓ מאת: הרב ישראל אריאל

לדעת מרן הרב זצ"ל לא תיתכן 'מדינת ישראל' בלא מקדש. כך כתב הרב במאמרי הראיה (הגדה של פסח, העומר, החדש במדינה ובמקדש): 

"העומר היה מתיר [את החדש] במדינה, ושתי הלחם במקדש" (משנה מנחות סח, ב): 
"נשמה אחת היא המחיה את המדינה ואת המקדש בישראל, לא בקשרים מלאכותיים הננו מקשרים את חיי עמנו... הנשמה הגדולה של האומה קדושת האחדות היא כל חייה... קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל... עד קול הזמרה הנאצלה אשר בהיכל ד', קול אחד הוא בתוכיות הוייתנו... והם הם המדינה והמקדש... האחדות המהותית של המדינה והמקדש, טבועה היא בעצם נשמתנו. 
רק הסיגים אשר נדבקו בנו מדרכי הגויים, הם הם הגורמים לתועים איזה תקופה קצרה לחשוב, שתוכל להיות אצלנו תכנית של מדינה שאינה תכנית של מקדש... וסימן לדבר – 'העומר היה מתיר במדינה - ושתי הלחם במקדש'... בכך יתאחדו כל פרודותינו במדינה ובמקדש שייבנו יחדיו במהרה בימינו אמן". 

לדעת מרן הרב זצ"ל, הטוען שיש לעסוק תחילה בבניין המדינה, ואילו המקדש נועד לאחרית הימים "תועה" ומטעה, לדעת הרב דבק בו משהו "מדרכי הגויים". 

ואכן, אנשי בית שני הקימו מקדש בירושלים מיד בבואם ארצה, ואילו ה'מדינה' הלכה ונבנתה ברבות הימים סביב המקדש הנבנה בירושלים.

מרן הרב זצ"ל, חוזר על העיקרון הזה בהקשר לחידושי מנהגים בדורנו, וכותב במאמרי הראיה ב (עמ' 474): 
"העומר היה בא להתיר את החדש במדינה, ושתי הלחם היו מתירים את החדש במקדש. כי ישנן שתי קדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה, ושתיהן צריכות להיות דבוקות וקשורות זו בזו מבלי להפריד ביניהן. כל חדש אסור הן במקדש והן במדינה, עד אשר יקריבו חלק ממנו לגבוה... 
עלינו לעורר את נשמת ישראל מתרדמתה באופן תמידי, בלי הרף והפסק, על ידי שמירת התורה והמצוות שהן סם חיים לישראל. ורק על ידי כך, יתאחדו יחד שתי הקדושות: קדושת המקדש וקדושת המדינה, ונזכה לראות בשגשוג המדיניות הישראלית ובפריחתה, ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן". 

יום שלישי, 11 באפריל 2017

על מצוות העומר/ הרב אבי כהנא

מצוות העומר || פנינת המקדש

עומר: ראשית התבואה המוקרבת כמנחת ציבור בששה עשר בניסן ומתירה את איסור החדש.


↓ מאת: הרב אבי כהנא המכון לכהנים "נזר הקודש"


נאמר בתורה: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן" . ומבואר בדברי חז"ל, כי 'מחרת השבת' – היינו, למחרת יום טוב ראשון של פסח . ביום זה מקריבים לפני ה' את מנחת העומר מן השעורים, ומתחילים לספור את ספירת העומר . מנחה זו היא המנחה הנקראת בתורה "מנחת ביכורים" . 



הבאת העומר

מארץ ישראל: העומר אינו בא אלא מארץ ישראל, שהרי נאמר לגבי מצוה זו: "כי תבואו אל הארץ" ; ואפילו מסוריא שכבש דוד אין מביאים אותו . לכתחילה המצוה היא להביא את העומר מן המקום הקרוב לירושלים, אך אם במקומות אלו התבואה עדיין לא ביכרה, מביאים ממקומות רחוקים יותר בתוך ארץ ישראל . 

ואמרו חז"ל: "על שלש ארצות מעברין את השנה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל [שבהן קוצרים את העומר]... ובזמן שיהודה אחת מהן [שם הבשילה התבואה] - הכל שמחין, שאין עומר בא אלא מיהודה" . הטעם להעדיף את המקום הקרוב, נובע מהלשון האמורה בפסוק –"גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" , ו'כרמל', היינו 'רך ומלא', ואם מביאים את התבואה מרחוק הרוח נושבת בה והיא מתקשה . טעם אחר להעדפת המקום הקרוב, הוא משום שאין מעבירים על המצוות . אמנם, אם המקום הרחוק מובחר יותר, יש להעדיף ולהביא ממנו.


המקומות מהם נהגו להביא את העומר

היו מביאים את העומר מן השדות "המודרמות" , כלומר, הנמצאות בדרום ארץ ישראל, מדרום לירושלים . ויש מפרשים, שהכוונה היא לשדות המשופעות בהר ובבקעה לצד דרום, ובכך החמה זורחת עליהם יותר. לשיטה זו אין הדבר משנה באיזה צד של ירושלים נמצאת השדה .


ממה מביאים את העומר? 

בניגוד לשאר המנחות אשר באות מן החיטים, העומר היה בא מן השעורים . לכתחילה יש להביא את העומר מן ה'קמה' , כלומר, מן התבואה שאינה קצורה עדיין, כדי שהקצירה תהיה לשם המצוה . אולם אם כל התבואה כבר נקצרה, הלכה היא, שמביאים את העומר מן העומרים שנקצרו . לכתחילה העומר צריך לבוא מן הלח, זאת, על פי הלשון הנ"ל "כרמל" – רך ומלא , אולם בדיעבד, אם אין שם מן הלח יכול להביא מן היבש . שלא כשאר המנחות הבאות גם מהתבואה הישנה, העומר אינו בא אלא מן התבואה החדשה .


חרישת שדה העומר 

הדרך הרצויה לכתחילה בהכנת התבואה לעומר כדי שתהא משובחת, היא, לחרוש בשנה הראשונה את השדה, להוביר אותה, ולזורעה בשנה השניה שבעים יום קודם לפסח . יש אומרים, שהשדה ממנה מביאים את העומר צריכה להיות נחרשת לשם העומר .


מצות הקצירה

יש סוברים, שהקצירה מהווה מצוה בפני עצמה , שכן, קציר העומר מתקיים גם בשבת. כך גם מוני המצוות כתבו: "מצותו להקצר בלילה - בליל ששה עשר, בין בחול בין בשבת" . עם זאת, לא מנו את קציר העומר כמצוה בפני עצמה בתרי"ג המצות, שכן היא 'הקדמה' ל'תכלית'.


ההכנות בערב פסח

שלוחי בית דין יוצאים לשדה אשר ממנה יביאו את העומר, וקושרים יחד את ראשי השיבולים כשהן מחוברות לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור אותן במוצאי יום טוב . 


זמן קצירת העומר

קוצרים את העומר בליל ששה עשר בניסן, אפילו בשבת , אם קצרו את העומר ביום ולא בלילה יש פוסלים . להלכה כתבו הראשונים: "כל הלילה כשר לקצירת העומר, ואם קצרוהו ביום כשר" . 


ההתכנסות לקצירת העומר

לקראת הקציר מתכנסות כל העיירות הסמוכות למקום הקצירה, כדי שהעומר יהא נקצר "בעסק גדול" . ההתכנסות נועדה להוסיף כבוד למצוה, ככתוב: "ברוב עם הדרת מלך". 

חז"ל נתנו טעם נוסף להתכנסות הקהל, זאת, עקב ההתנגדות לבייתוסים הכופרים בתורה שבעל פה, וסוברים שיש לפרש את הכתוב בתורה - "ממחרת השבת" כפשוטו, דהיינו, למחרת השבת – היום השביעי של ימות השבוע. מסיבה זו תקנו חז"ל לקיים את הקציר "בעסק גדול", להדגיש, שהעומר נקצר שלא כמותם, אלא ממחרת היום טוב. 

מסיבה זו, היה הקוצר שואל את קהל הנאספים קודם קצירתו: "בא השמש"? והציבור היה עונה אחריו - "הן!" וכך שואל שלוש פעמים. כן היה שואל - "מגל זו", "קופה זו", ובשבת היה מוסיף ושואל: "שבת זו?!" והציבור היה עונה "הן". לבסוף היה הקוצר שואל שלוש פעמים - "אקצור"? והכל עונים אחריו: "קצור" כל זאת מפני הבייתוסים הסוברים שהקציר אינו דוחה את השבת. 


הכנת העומר להקרבה

לאחר הקצירה, מביאים את העומר לעזרה בתוך קופות, כלומר סלים, וחובטים בו באמצעות קנים לחים וקלחי כרוב, כדי להוציא את הגרעינים מהשיבולים . לא היו חובטים בו במקל, כדי לא למעוך אותו . לאחר מכן היו נותנים אותו בכלי הנקרא אבוב, כדי לקיים את האמור לגביו בתורה "אביב קלוי באש" , ובכלי זה היו קולים אותו, כלומר, שמים אותו על גבי האש ומייבשים אותו . לאחר מכן היו שוטחים את הגרעינים בעזרה כדי שהרוח תנשב בהם, ולאחר מכן טוחנים אותם שם בריחיים המיועדים לטחינת גריסים, ומוציאים מהקמח שיעור עישרון, כלומר, עשירית האיפה - ומנפים שלוש עשרה פעמים בנפה, והשאר נקרא 'מותר העומר' . 


זמן ההקרבה

אחרי קרבן מוסף ולפני תמיד של בין הערביים מביאים את מנחת העומר וגם את הכבש הקרב עמו – עולת העומר) . העומר קודם לכבש הקרב עמו .

יום חמישי, 26 בינואר 2017

מנחת העומר לעומת מנחת שתי הלחם/ הרב ישראל אריאל

פרשת וארא || הרב ישראל אריאל

המצרים נמשלו לשעורה ולפשתה  עם ישראל נמשל לחיטה  איך הדברים קשורים להנפת העומר בחג המצות ושתי הלחם בעצרת?


↓ מאת: הרב ישראל אריאל


המצרים נמשלו לשעורה שהיא מאכל בהמה, והמצרים נמשלו לבהמות. כך מופיע בשמות רבה (יח, י): 'הרג בכורי מצרים שהיו משולים לבהמה, שנאמר (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם'.

כן נמשלו המצרים לפשתה, שהיתה סמלה של מצרים, כמובא בישעיהו (יט, ט) המתאר את המצרים כ'עובדי פשתים', ומפרש רש"י: 'זורעי פשתים על הנהר', שכן, המצרים פיתחו את זרע הפשתן וגידלו אותו על גדות הנילוס, וממצרים יצא הפשתן, וכן אריגים ובגדים לרחבי העולם העתיק.

לעומתם ישראל נמשלו לחיטה, כך נאמר בפסיקתא רבתי (פרשה י, כי תשא): 'ישראל נמשלו לחיטים שהם דגנו של עולם - 'בטנך ערימת חיטים', לפיכך אמר לו הקב"ה: משה! תן דעתך למנות את ישראל לידע כמה יש בהם'. נמצא, שהשעורה והפשתה שהוכו בברד, לעומת החיטה שלא הוכתה, הרי אלו משל למצרים ולישראל. 

מכאן, אולי רמז להבאת עומר מן השעורים בחג הפסח ושתי הלחם מן החיטים בחג השבועות: הבאת עומר השעורים לפני ה' בחג הפסח, באה להזכיר לישראל את גאוות מצרים: הנה פרעה ועבדיו המשולים לשעורים מאכל בהמה - זקפו את קומתם ולבסוף נשברו. זאת, ככתוב: 'ואולם בעבור זאת העמדתיך… למען ספר שמי בכל הארץ'. 

בכך יובן מדוע מביאים את עומר השעורים בחג בו יצאו ישראל ממצרים לחירות. העומר מובא כשהוא שעורים טחונים בריחים ומנופים בשלש עשרה נפה, כלומר קמח טחון דק מן הדק. כמובא במנחות סו, א: 'קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה… נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה'. זאת, ללמדנו, על שבירת הבהמיות המצרית עד דק.

מאידך גיסא, בחג השבועות מביאים ישראל את שתי הלחם מן החיטים, זאת, לציין את ישראל המשולים לחיטה. קרבן זה מובא חמישים יום לאחר היציאה ממצרים, כלומר, ביום בו עמדו ישראל לרגלי הר סיני לקבלת התורה, שם קבלו על עצמם את התורה מתוך משמעת פנימית באמרם: 'נעשה ונשמע!' בכך מתגלה ההבדל בין פרעה הסרבן והעקשן, לבין המשמעת של ישראל המקבלים עליהם עול תורה ומצות ללא תנאי. 

לפיכך, החיטה של שתי הלחם אינה מובאת כמו העומר בצורת קמח טחון, אלא כלחם אפוי. יתירה מזו! לחם ביכורים זה מובא כשהוא חמץ, דבר, שאינו מצוי בקרבן אחר במקדש (חוץ מקרבן תודה). בכך ניכר ההבדל הגדול בין קמח שעורים טחון, שהוא מאכל בהמה, לבין לחם חיטים אפוי מנופה בשתים עשה נפה (ראה מנחות עו, ב) המובא לפני המזבח כמאכל אדם משובח. 

יום שני, 6 באפריל 2015

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב: על עולי הרגל בפסח

מגיעים להר הבית ומנסים לעלות לרגל || הצלחת - הרווחת, לא הצלחת - שכרך הרבה מאוד

עולי רגל התרגול הנפת העומר
חלק מעולי הרגל שצבאו על שערי הר הבית בחג המצות, זכו להצצה חטופה פנימה וחלקם נותרו לגמרי בחוץ. נראה שמשטרת ישראל עושה ככל יכולתה להרחיק יהודים מהר הבית ולהמאיס עליה את השהייה במקום ואת ההמתנה. (ר' קישורים: צפו: הגזענות המשטרתית בפעולה >> ו-צפו: עוד יום של רפיסות משטרתית בהר הבית >>).

↓ נטהרים ומנסים לעלות להר הבית. גם אם לא הצלחת, נטלת שכר

רבני הר הבית קוראים לכל יהודי להגיע לשערי הר הבית ולנסות לקיים את מצוות העליה לרגל. ככל שהלחץ יגבר, כך יקרב היום שנוכל לקיים את מצוות החג כהלכתן. רבני הר הבית מציינים ששכרו של יהודי שטיהר עצמו ברגל והגיע להר הבית בשעות הפתיחה ולא עלה בידו לעלות להר, אינו נופל מיהודי שהצליח לעלות להר.

אתמול נערך בעיר העתיקה, תרגול הנפת העומר במקדש. ראש ישיבת עתניאל ורב הישוב, הרב רא"ם הכהן שליט"א האריך בחשיבות התשוקה והחשיבה התמידית על בית המקדש.

הרב הזכיר את הפסוק המדבר על שמואל הנביא: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקֹמוֹ, וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים" (שמואל א ג). והביא את תמיהת המפרשים, הרי לא יתכן לומר שהיכל ה' אשר שם ארון א-להים ישמש כחדר שינה ועוד עבור מי שאינו כהן, אלא לוי.

הרב הביא את פירוש המלבי"ם, אשר נראה שנוגע במיוחד לאנשים כמו רחל סלע וחברותיה, אשר המתינו שעתיים וחצי בתור הכניסה להר הבית והושבו ריקם וכך כותב המלבי"ם: 

"...אי אפשר לפרש ש(שמואל) שכב בהיכל ממש כי אסור לשכב שם, וגם הלא מקום בן לוי היה מבחוץ... ורצה לומר שכיבה מחשביית, רצה לומר רעיוניו היו שוכבים ומעיינים בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים, מחשב בעניני ההיכל והארון ורוחניותם אשר ה' בם בקדש הפך מעלי שאמר עליו ששכב במקומו אשר הוא שם כנ"ל, ומסבת שש הכנות אלה בקע אור ה' ויאר אל שמואל."

הרב הכהן הסביר שלעצם העיסוק בענייני היכל ה' אשר שם ארון א-להים, יש חשיבות לעין שיעור וכי בזכות אנשים יראי ה' במחכים באמת בבנין אריאל, נזכה לחזות בקרוב בשוב ה' ציון.

לאור הדברים, מעניין לקרוא את דבריה מלאי האמונה והתקוה של אחת מנשות המקדש הצדקניות, אשר מתמסרות במסירות אין קץ למען הֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים.


↓ רחל סלע מספרת


בע"ה , ט"ז בניסן תשע"ה, "יום הינף"

לסיכום ט"ז בניסן תשע"ה - יום הנף

8.15 בבוקר, מורדות הר ציון בירושלם. בדרך נס ממש גלוי אני מוצאת חניה, ורצה לעמוד בתור לעליה להר הבית. יעל קביליו מארגנת עליית משפחות וילדים, ואני חוברת אליה לעזור בהדרכה ובכל מה שנדרש. 

הפרסום השנה מינימלי, אחר שברגלים קודמים לא איפשרו לעלות. בכל זאת מתקבצות כמה משפחות עם הרבה ילדים ב"ה. אנחנו מחכים. מנצלים את הזמן להסברים למבוגרים, לילדים, לנוער, סיפורי מקדש, חידון מקדש, "שיר המעלות" ביחד.

הגויים חולפים מימיננו במהירות באלפים, נכנסים בחופשיות להר הקודש. לילדה ששואלת למה הם באים, אני אומרת שזה לקיום דברי ישעיהו "ונהרו אליו כל הגויים", שהם יבואו כמו נהר של גויים אל המקדש. אנחנו מחכים. בערך כל חצי שעה מכניסים 10 יהודים דתיים. עשרה זה כולל בספירה זו גם ילדים קטנים ואפילו תינוקות במנשא. סבלנות. יש לנו. אנחנו ממש עושים מזה אידיאל, המְתנה זה מַתָנה וכו'.

גם התיירים מקשיבים להסברים, שאנו מדברות במיקרופון ושומע כל מי שבסביבה. ברוך ה' הרבה יהודים עולים לרגל בפסח. כל חצי שעה 10 זה אומר לחכות הרבה. כבר שעתיים אנחנו מסבירות מקדש, מתחיל להדאיג שאיננו נכנסים. חופש התנועה, חופש הדת והמצפון, חופש הביקור במקומות הקדושים – כל מיני עקרונות יסוד מתחילים לזמזם לי צליל צורמני באוזניים. ב-6.45 התנעתי את האוטו, השעה 10.30 ואנחנו בחוץ. הכבוד לזמן שלי רמוס כבר מזמן עד שכמעט התרגל שזה מצבו הנורמלי.

או, השוטר מזמין את 10 הבאים. זה אנחנו. אבל אנחנו פי שניים. השוטר היום לא נוהם עלינו בזעם עצבני, סבר פניו נעים ומשדר אמינות כשהוא אומר שהיה רוצה להכניס את כולנו אך אינו יכול. גם אינו רשאי להכניס את כולנו ביחד. נותנים קדימות ליעל קביליו עם כל אלו שזו להם העלייה הראשונה להר. בלי תיקים, בלי אוכל. רק מים מותר. גזירה חדשה מעכשיו.

אני עם הקבוצה שאיתי עדיין בחוץ, יהודים נוספים מצטרפים לחכות עימנו ליד עמדת הבידוק.

אנחנו מתחננים להיכנס, השוטר פרחי מבטיח שכולם ייכנסו. אבל רק בקבוצות של עשרה. למרות שזה כבר לא הגיוני – אנחנו עדיין מאמינים.

מנחים את עצמנו להתנהלות של דקות בודדות בהר הבית – כשנהיה בהר לא נסביר ולא נגיד אף מילה, כל אחד יחשוב על 2-3 דברים עיקריים שהוא רוצה להתפלל עליהם, על עצמו ומשפחתו, על הישוב שלו, על עם ישראל, על בניין המקדש וכו' ומרגע שניכנס להר – הוא יתרכז בתפילה מרוכזת על הדברים האלו.

10.56 מכניסים אותנו, עשרה. עוד כ-15 נשארים בחוץ.

עד שהוא גומר להורות לנו את עשרת הלאווים – לא לשיר, לא לרקוד, לא להתפלל, לא להשתחוות וגו' מודיעים לו בקשר שסגרו את השער להר.

אנחנו יוצאים כלעומת שבאנו.

את ההשתדלות שלנו עשינו...

בדרך החוצה אני אומרת לכולם כמה העיקר ההשתדלות וה' רואה אותה ובע"ה נבוא שוב ושוב ובפסח הבא נעלה בחופשיות ברבבות, וטוב שבכל זאת עלו כ-80 יהודים דתיים להר הבוקר, גם אם אנחנו לא זכינו, וכו'. הכל אמת ויציב ונכון.

והצליל הצורמני הקטן לוחש לי באוזן זמזומים חסרי נחת של "מדינה הזויה שאיבדה את המצפן והמצפון, איבדה את הזיכרון למה היא קמה ועל מה מתפללים אנו כבר אלפי שנים".

אני לא נותנת לו לנצח את החיוך החגיגי.

ממהרים לגן הגיתית לתרגול העומר. עדיין ט"ז בניסן ואם נסתייע עוד נוכל להפוך את התרגול הזה למציאות קודש של הנפת העומר למרגלות המזבח.

כל כך מרגש, כמעט אלפיים שנה לא נעשו הדברים האלו באופן ממשי, והנה אנחנו באפס תקציב ובאמצעים פשוטים – מחדשים תהליך שלם של כל שלבי הכנת העומר.

עבודה מאומצת עד הפרט האחרון ניכרת בכל דבר, שמאחוריה אנשים מסורים שטרחו בלי חשבון, וזה בולט – הכל מסודר ומתוקתק, אבוב לקליית השעורים, מטחנה, מיקרופונים, שולחנות, נפות מכל הסוגים, ניילון לפרוש, השירותים פתוחים, מפה על השולחן, כיסאות, קרטיבים ועוד ועוד. בוצר מנעים בשירה מרגשת, דברי תורה מעניינים וחשובים, הסברים על כל שלבי התהליך כדי שכולם יבינו מה הם עושים ורואים, ריקודי שמחה, כהנים בבגדי כהונה, מפגשי פעילים, שילוב דורות משמח של שלושה דורות כוספי מקדש –

הכל מרומם ומרגש ונותן תקווה שהנה אנו עוד צעד קדימה!

שיתוף הפעולה של כל תנועות המקדש נותן את פירותיו המבורכים שוב ושוב.

אין מילים להעריך את התודה שחייבים כולנו לר' הלל ווייס, לר' שמשון אלבוים, לרב יקי ולצביה סביר, לרב עזריה אריאל, ליעל קביליו, ולכל הפעילים והפעילות הנוספים (מצטערת שאיני יודעת את כולם, כי לא הייתי בין הפועלים בחבורה המסורה לעניין הזה) שהביאו לקיומו המעולה של האירוע החשוב הזה.

לא נשארתי עד הסוף, אילוצים משפחתיים קראו לי לעזוב באמצע. אבל מה שהייתי – השאיר בי שמחה גדולה!

אשרינו אשרינו שזוכים אנו להיות חלק ממהלך מופלא כזה של התקדמות אל הקודש והמקדש!!!

רוב פעילי המקדש ונשים למען המקדש - באו עם עוד בני משפחה שהם שותפים פעילים או/ו מתעניינים – בני זוג, ילדים, הורים, חתנים ועוד. מראה מלבב במיוחד!

מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, לשנה הבאה בירושלים הבנויה, לא 80 יהודים דתיים יעלו להר הבית אלא 8 מליון, לא תרגול העומר בגן הגיתית אלא הנפת העומר בעזרה, בשירה ובריקודים בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה!

שמחתי לשתף,

בברכה,

רחל סלע

יום רביעי, 25 במרץ 2015

במוצאי יו"ט ראשון: קציר העומר והנפתו במקדש

מתכוננים לחידוש עבודת המקדש || מביאים את העומר למקדש

במוצאי יום טוב ראשון של פסח (מוצאי שבת) - אור ליום ט"ז בניסן בשעה 21:45 יקצר העומר בקיבוץ רוחמה להנפה בבית המקדש.

בשעה 23:00 בלילה זה, יתאספו מאות איש במעלה מכמש לחביטת השעורה.

בשעה 8:30 יעלו הקוצרים והחובטים להר הבית עם משפחותיהם.

בשעה 11:00 יונף העומר במקומו. אם לא תתאפשר הנפתו בהר הבית, יתקיים תרגול של מעין הנפת העומר למרגלות הר הבית ליד שער האשפות.

↓ מנחת העומר - רקע


מנחת העומר היא מנחה מקרבנות הציבור, עשויה משעורים ומוקרבת בבית המקדש בט"ז בניסן. 

כתוב בתורה (ויקרא כג ט-יא): "כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן...". יחד עם מנחת העומר מקריבים כבש לעולה, ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן ויין לנסך רביעית ההין. 

מנחת העומר קריבה מהתבואה הראשונה שנקצרת באותה שנה. הקרבת העומר מתירה לנו את אכילת התבואה החדשה שהייתה אסורה עד עתה. בניגוד לכל המנחות, שעשויות מסולת חיטה (חוץ ממנחת סוטה), - העומר עשוי מעשירית האיפה סולת שעורים. העומר חייב להיקרב מתבואת ארץ ישראל בניגוד לשאר המנחות שכשירות גם מחוץ לארץ. מהעומר מקריבים קומץ אחד על המזבח, והשאר נאכל לכהנים בבית המקדש. ברגע שקרב על המזבח הקומץ מהעומר - הותרה כל התבואה (גם מהחיטים) לאכילה, אמנם להקרבה יותרו החיטים רק לאחר הקרבת שתי הלחם בשבועות.

לאחר הקרבת העומר מתחילים לספור את ספירת העומר, 50 יום עד חג השבועות שבו יוקרב קרבן שתי הלחם, הקרבן הראשון מהחיטים. 


מאת: פרופ' הלל ויס


כל מי שלא היה בקציר שעורים לשם מנחת העומר וקרבנו לא שער גאולה מימיו.

כל בן ארץ ישראל נקרא אל ראשית הקציר: ויאמר בועז לקוצרים ה' עמכם.

השנה תשע"ה במוצאי שבת של חג ראשון של פסח, באחד לעומר יתקיים אי"ה תרגול משולב של קציר שעורים ראשון לכל הקצירים שמנחתו במקדש מתירה את החדש. קציר השעורה הבשלה אך עדיין נחשבת לכרמל יתקיים אי"ה בקיבוץ רוחמה בערך ב-21:45 ומי שיגיע יכוון אל השדה.

השעורה שתיקצר תובל לחביטה בקלחים ובמקלות בגבעת ארז, מרכז המבקרים שבמכמש הסמוכה לירושלים בהנהלתו של מרדכי לדרמן. שם יתקיים קציר בחלקת השעורים ברוב עם בנוכחות רבני הישובים ובזמרה וקול תודה ויהי בחצי הלילה.

ביום הנף, הוא יום ט"ז בניסן החלו אבותינו לאכול מעבור הארץ בגלגל ובהר עיבל מקום המזבח של יהושע בן נון שם נעה ברוח עד היום הזה תבואה שנותרה מאז.

זהו יום המסוגל לבנין המקדש לפי שדנים בו בנושא "מהרה יבנה המקדש" ואפשר שיבנה באותו הלילה. מכל מקום תחילת בנייתו בלילה הזה.

לאחר שפסק המן נתלה כנראה המן הרשע באותו היום ואפשר שגם מלחמת כדרלעומר ומלחמת סנחריב הייתה באותו יום מופלא.