‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת פקודי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת פקודי. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 12 במרץ 2016

פרשת פקודי: המקדש מביא התחדשות לעולם

פרשת המקדש || פקודי | שמואל בן חמו

technologyבסוף ספר שמות מגיעים לסיום בניית המשכן. התורה מתארת איך בני ישראל שמחו ומתוך התלהבות גדולה תרמו לעשיית המשכן. 

↓ מאת: שמואל בן חמו

בני ישראל הזדרזו לתרום זהב, כסף, בדים וכל מה שנדרש. לאחר יומיים משה רבנו מצווה אותם להפסיק להביא דברים נוספים למשכן. כמו שכתוב: 

וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה--לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר (שמות לו,ו-ז) 

השמחה והכיסופים של עם ישראל לקראת בנין בית להקב"ה הינו מראה מרנין. 

השמחה הזאת הפכה לעצב כאשר בסיום עשיית המשכן השכינה לא שרתה ואף אחד לא הצליח להעמיד את המשכן. אפילו בצלאל ואהליאב לא ידעו איך להעמיד את המשכן במקומו. (ראה מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

הקב"ה שמר את הכבוד של הקמת המשכן למשה רבנו. כאשר כל עם ישראל התעסק בעבודות המשכן בראשות בצלאל ואהליאב, משה רבנו עמד בצד ללא תפקיד מוגדר. כמנהיג אמיתי של ישראל הוא הצטער מאוד על כך. 

כתוצאה מזה הקב"ה דאג שאף אחד מלבד משה רבנו יוכל להקים את המשכן. 

כמו שמובא במדרש: " והיה משה מיצר על דבר זה, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו, בשבילך, כדי שידעו כל ישראל, שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, ואיני כותב לו הקמה, אלא על ידך שנאמר: ויקם משה את המשכן." (מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

משה רבנו הוא המודל לחיקוי עבור מנהיגי ישראל לדורותיהם. לכן הוא מצטער שלא היה שותף מרכזי במלאכת המשכן. 

לעומת זאת התורה מגנה את התנהגות הנשיאים שהתעצלו ולא השתתפו בהתחלת בנין המשכן אלא בסופו. התורה רואה בחומרה רבה את התנהגותם לכן היא פגעה באיות שמם והורידה את האות "י". 

כמו שכתוב: "אמר הקדוש ברוך הוא: בני שטרחו ונזדרזו במשכן, יכתב שבחן במשכן, בתורה. לפיכך כתיב:והַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם. והנשיאים שנתעצלו, חסר אות אחת משמותם. שכן כתיב: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם (שמות לה,כז), חסר יו"ד אחת". (מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

מכאן אנחנו רואים שתי התנהגויות שונות כלפי בנין בית ה'. אחת של הנשיאים שלא היו הראשונים להוביל את בנין המשכן והם נענשו על כך. 

השנייה של משה רבנו שהצטער מעומק ליבו שלא היה שותף באופן מעשי בבנין המשכן. הקב"ה נתן לו פרס על כך בהקמת המשכן. 

נראה לומר שהתהליך של בנין המשכן הוא האידאלי ורומז לתהליך עתידי לקראת בנין בית המקדש השלישי. 

העם מזדרז ושמח לתרום לבנין המשכן, בהמשך מצטרפים אנשי חכמי לב לביצוע העבודות עצמן. המנהיג האמיתי של עם ישראל מכוון את העם וחונך את המקדש. כאשר עומדים בצד הנשיאים ושותפיהם שאינם לוקחים חלק פעיל בבנין בית ה'. 

השאלה לאיזה קבוצה אנחנו רוצים להשתייך: לקבוצה שמתעצלים כמו הנשיאים בבנין המקדש או הקבוצה של הזריזים הפועלים לקידום בנין המקדש בשמחה ובהתלהבות רבה? 

התורה הראתה לנו את הדרך הנכונה ואת הדרך הלא נכונה, הבחירה בידינו! 

הקמת המשכן התעכבה במספר שבועות עד ראש חודש ניסן. המדרש מתיחס לסיבת העיכוב כאשר הקב"ה רצה לחכות לתאריך לידת יצחק אבינו בראש חודש ניסן. 

" למה לא עמד מיד? אלא מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מערב שמחתכם שמחה בשמחה." (מדרש תנחומא פקודי סימן יא). 

מה הקשר בין לידת יצחק אבינו ובין חנוכת המשכן? 

ולמה לא להתיחס לתאריך לידת שאר האבות? 

ה"שם משמואל" עונה באריכות ואומר שלידת יצחק אבינו היא אבן דרך בהיסטוריה של עם ישראל. כאשר הוא היהודי הראשון שנולד בקדושה. 

יצחק אבינו נולד בחודש ניסן כי חודש זה מסמל את כוח התחדשות בעולם השמור לעם ישראל. 

לכן גאולת מצרים התרחשה בחודש ניסן. ראש חודש ניסן הינו יום מיוחד המבטא את כוח ההתחדשות של עם ישראל. בנית בית ה' והשראת השכינה יכולים להתרחש רק בחודש זה. 

" והענין כי המשכן היה דבר של חידוש, כי האמנם ישב אלקים את האדם על הארץ (דברי הימים ב,ו) דכמו החידוש של בריאת שמים וארץ שהיו נמתחין והולכין..." (שם משמואל פקודי, שנת תר"פ דף שמה). 

הקב"ה נתן לעם ישראל כוחות מיוחדים כדי להמציא דברים חדשים ולחדש חידושים בכל התחומים. 

ברוך ה' עם ישראל מבורך בפורצי דרך בתחום המדעי, הפוליטי והתורני. 

בנין בית המקדש השלישי יביא את החידוש הכי גדול בעולם. המירוץ לפיתוח חידושים טכנולוגיים או החידושים בתחום האופנה צריכים להתבטא גם בחידוש של הקשר שלנו עם הקב"ה בהר הבית. 

כל מי שמתנגד לכך חוסם את הטבע והכוחות הפנימיים הטמונים בכל אחד מאיתנו. עלינו לכוון את העוצמות הטמונות בכל איש מישראל ולחדש את עבודת המקדש ולבנות את הבית השלישי בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

יום חמישי, 10 במרץ 2016

פרשת פקודי - בפקודה!

פרשת המקדש || פקודי

מה ראתה התורה להאריך בפרשיות המשכן? הרי אין עשיית המשכן כצורתו הוראה לדורות אז בשביל מה?

↓ מאת: הרב אבי כהנא ורבקה שמעון

מה ראתה התורה להאריך בפרשיות המשכן? הרי אין עשיית המשכן כצורתו הוראה לדורות! מפני מה כפלה התורה גם את הציווי וגם את העשייה? שלש תמיהות תמה משה רבנו:
א. בשעה שאמר ה' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" תמה משה: הנה הקב"ה הוא בבחינת אין סוף, ואיך ישכון בתוך המשכן? תשובת הקב"ה: "משה, לא כשם שאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם"...
ב. כשהקב"ה ציוה להקריב קרבן תמיד, כבש בבוקר וכבש בבין הערביים, תמה משה, הרי כל החיות והבהמות שבעולם אין בהם כדי להודות לך! אמר הקב"ה: "משה, לא כמו שאת סבור. אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ולא שנים בבת אחת..." 
ג. כשציוה הקב"ה על מחצית השקל, "ונתנו איש כפר נפשו", תמה משה ואמר :מי יוכל לתת פדיון נפשו? אמר לו הקב"ה: "לא כמו שאתה סבור. אלא זה יתנו ,כזה יתנו" (תנחומא כי תשא י).
המדרש מציג את תמיהותיו של משה כצודקות והגיוניות. הרי הקב"ה 'מלא כל הארץ כבודו', ואיך הוא יצמצם את שכינתו בתוך המשכן? כמו כן איך אפשר להסתפק ולהקריב קרבן תמיד אחד בבוקר ואחד בין הערביים? וכי יעלה על הדעת, שמטבע אחד של מחצית השקל נחשב ככופר נפש? לא נתפס בשכל! כנגד כל טענות אלו, עונה הקב"ה לא כמו שאתה סבור!

בעבודת ה' בכלל ובעבודת המקדש בפרט, יש הרבה הסבורים בטעות, שאין כבוד לה' בהקרבת קרבנות, מצווה הכרוכה בשחיטה ובזריקת הדם. אנשים אלה באים בטענות וסברות, וכך מתוך רוממות ה' כביכול, מבטלים מצוות מפורשות בתורה. למרבה הכאב, יש גם אנשים המלגלגים על המשתדלים ללכת בתורת משה וטוענים כדברי אחד הבנים בהגדה: "מה העבודה הזאת לכם"? יש לדעת, כי כשליש מתרי"ג המצוות קשורות בעבודת המקדש. לא לחינם האריכה התורה בביאור ובפירוט המשכן ועבודת הקרבנות, שהם חוק בל יעבור.

פרשת פקודי ממוקמת לאחר פרשיית חטא העגל, כביכול, חוזרת על פרשיות תרומה – תצווה. היא מהווה תיקון לאותו חטא העגל. המילים בפרשה החוזרות על עצמן הן "כאשר ציוה ה' את משה" שמונה עשרה פעמים כנגד י"ח ברכות שבתפלה (מדרש שלשה וארבעה בבתי מדרשות ח"ב עמ' עב) לומר, שמשה ובני ישראל עשו כאשר ציוה ה' ולא שינו מדבר ה' . שינוי קטן מציווי ה' יסודו "בחטא העגל", למרות שהכוונות טובות והרעיונות יפים ומופשטים. אך הכול צריך להיות צמוד למצוות התורה ולדבר ה'. המסר בפרשה הוא חד וחלק - הבה נקשיב למצוות התורה ולא נקשיב למה שאנו רוצים לשמוע.

פרשת פקודי חותמת את חומש שמות. חומש שהחל בספור. מתכונת מעין סיפורי בראשית. משפחה קטנה. שבט קטן של 'שבעים נפש'- בני יעקב שירדו מצרימה והפכו להיות לעם ישראל. פרו וירבו וישרצו ויעצמו מאד מאד. בספר שמות בני ישראל עברו תהליך מעצים של שעבוד וגאולה ויצאו ממצרים ביד רמה. מנהיגים נבחרו להם, משה ואהרון ומרים הנביאה, להובילם ולהדריכם בדרך ה'. תורה ניתנה להם מסיני במעמד שייזכר לדורות. הם עוברים ניסיונות ותהפוכות , והם רק בתחילת הדרך. ספר שמות מגיע לסיומו ביעוד ותקווה לתיקון. בניית המשכן והשראת שכינתו של ה' בתוכם.

מי הם בני ישראל? הם - זה אנחנו. זהו הספור שלנו, לאורך ההיסטוריה.

כבר אלפיים שנה אנו מתפללים שנשוב לבית קדשינו "ושם נקריב לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן". יה"ר שנזכה ללכת לבית ה', לעבדו בלבב שלם וביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

יום שישי, 28 בפברואר 2014

בשכן הענן על הבית

בְּתֹם הַבִּנְיָן
אֶעֱמֹד, אֶתְבּוֹנָן
עֲנָנוֹ שָׁכַן
בְּקִרְבִּי בּמִשְׁכָּן
וַאֲנִי בּעָנָן
כְּזַיִת רַעֲנָן

שָׁמַע תַּחֲנוּנַי
וּמָחַל עַווֹנָי
עָבַר עַל פָּנַי
וְקָרָא יי
וּכְמַעֲמַד סִינָי
שָׁכַן בִּי לִפְנָי

עָלֵינוּ הוֹדוֹ
חוֹפֵף בִּכְבוֹדוֹ
לְעוֹלָם חַסְדּוֹ
לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ
יַחֲזֵק בְּיָדוֹ
וְנִקְדָּשׁ בִּכְבוֹדוֹ


יום חמישי, 27 בפברואר 2014

פרשת פקודי: כבוד ה'

גיליון 151 | כ“ט אדר א תשע“ד | פרשת פקודי 
כבוד ה'
“ויכס הענן את אוהל מועד“
ענן לבן, גדול, סמיך, יורד לאט לאט על אוהל מועד. מבין כפליו ניתן לראות שאור אדיר, בהיר ויפיפה, מאיר מתוכו. עם ישראל עמד בריחוק מהאוהל על בנייתו עמלו בחודשים האחרונים. בלתי אפשרי להתקרב. מסונוורים מהאור, נפעמים התחושה עמוקה ובלתי מוסברת בלב, של יראה וכבוד. יראה וכבוד למי שמתגלה מבעד לענן, לאור המדהים שזוהר ובוער מן הצד השני של מסך הערפל.
"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל המשכן ייסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא יעלה הענן - ולא ייסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו - לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם." (שמות, מ לד - לח)
לאחר שכבר כמה פרשות אנו עוקבים אחרי הרשימות הארוכות (שלא לומר - מייגעות) של ציוויי בניין המשכן, החומרים הנדרשים, הקמת האוהל וכו‘ מגיע הרגע המיוחל בו מקים משה את המשכן והנה הוא עומד - לעיני כל בית ישראל. המעמד מרטיט ומרשים מתואר בפסקה האחרונה בספר שמות - כבוד ה‘ יורד על המשכן! אך למרות זאת, יש דבר מה מאכזב באירוע המרשים. כבר בפרשת תרומה גילינו שאחת ממטרותיו העיקריות של המשכן היא "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת - מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות, את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (כה, כב). והנה - כבוד ה‘ כה חזק ועוצמתי עד שמשה לא מסוגל להיכנס אליו! לאחר כל מלאכת הבנייה המייגעת אנו מגלים כי אל המשכן אי אפשר להיכנס! ואף יותר מכך. נראה, לכאורה, שהזמן היחיד בו ניתן להיכנס אל אוהל מועד הוא בעת המסעות, כאשר הענן סר מעל האוהל. אנו יודעים היטב כי בעת המסע היה המשכן מפורק, וכיצד ניתן ליצור מפגש בין א -להים ואדם, כיצד ניתן ליצור גילוי מעל הכרובים, כאשר המשכן מפורק? וודאי וברור כי ישנו דבר לא ברור בפסקה החותמת את ספר שמות, ויש לגלות ולהסביר אותו.
כבוד ה‘
על מנת לענות על שאלה זו עלינו לעמוד ראשית על המושג ”כבוד ה‘”. כבוד ה‘, כך נראה, זו התגלות מיוחדת של הקב“ה אשר שרתה בבית המקדש ומסמלת את כבוד ה' כל גודלו ותפארתו של ה‘. בספר יחזקאל עוקב הנביא אחרי כבוד ה ‘ העוזב אט אט את בית המקדש, ויוצא לגלות יחד עם עם ישראל. בפרק א, הפותח את הספר, אנו קוראים על התגלות נוראת הוד לה זוכה יחזקאל על שפת נהר כבר בבבל: "וממעל לרקיע אשר על ראשם - כמראה אבן ספיר, דמות כיסא. ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וארא כעין חשמל, כמראה אש בית לה, סביב ממראה מתניו ולמעלה. וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש ונוגה לו סביב. כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנוגה סביב - הוא מראה דמות כבוד ה'" (כו -כח). הנה אנו מקבלים תמונה של כבוד ה‘. אמנם זו תמונה מעורפלת אך התחושה מורגשת - אש, חשמל, אור חזק, נוגה.
תמונה נוספת מתקבלת בספר שמות, בעת מעמד הר סיני: "וישכן כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל." (כד, טז -יז). התמונה כאן ממוקדת ומדויקת יותר - המראה הוא של אש שורפת ואוכלת! נשים לב גם לתוספת - ”לעיני בני ישראל“. כמעט בכל מקום שמתגלה כבוד ה‘ אנו מוצאים באותו פסוק את המילה ”כל“, לרוב מתייחסת לעם ישראל. כבוד ה‘ מתגלה לפני בני ישראל - זו חלק ממהותו.
התגלות כבוד ה‘ במלוא עוזה נמצאת בעת הקמת המשכן בספר ויקרא (וכן בהקמת בית ראשון, בספר דברי הימים): "ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד, ויצאו, ויברכו את העם. וירא כבוד ה' אל כל העם. ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים. וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם." (ט, כג -כד). פתאום מקבל כבוד ה‘ הערטילאי והמעורפל צורה ממשית - אש משמיים היורדת על המזבח, אוכלת ומאכלת את קרבנות העם. אם כן, נסכם, כבוד ה‘ הוא אור אדיר, חזק ובהיר, המתגלה בצורה של אש נפלאה ונוראה. כבוד ה‘ מחובר בקשר אמיץ עם עם ישראל, והוא התגלות השכינה שמשרה הקב“ה עליו.
כבוד ה‘
בצורה פשוטה ונהירה, על פי דרך זו, מסביר ה“כלי יקר“ את הקושי העצום שהצבנו בתחילת דברינו: "נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן, אלא שהאש והאור... היה נראה מתוך הענן, כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו. כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל, קל וחומר באור זוהר שכינתו יתברך! על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן, וכשהוקם המשכן נבדלו זה מזה כי האור הא-להי היה נכנס לתוך המשכן, כי שם מקום קדושתו יתברך והענן נשאר מבחוץ."