וישלח: יעקב ועשו

פרשה ומקדש || וישלח

פרשת וישלח מבליטה את הניגודיות שבין יעקב ועשו. מצד אחד יעקב בא במפגש עם עשו בשני מחנות, עם אחד עשר ילדיו ורכוש רב. ומצד שני ניצב עשו הרוצה להרוג את יעקב, עם אנשיו ואלופיו כפי שנמנים בסוף הפרשה.

↓ מאת: הרב אבי כהנא

חז"ל מתארים שהמחלוקת הקוטבית שבין שני אחים אלה נמשכת לדורות, שכן בידוע שעשו שונא ליעקב (ספרי בהעלותך סט). מעשו הרשע יצא עמלק שניסה למנוע את הקמת המקדש כשיצאו עם ישראל ממצרים בדרך לארץ ישראל, וכן בימי מרדכי ואסתר. כמו כן יצא מעשו מלכות רומי הרשעה שהחריבה את בית המקדש השני (דברים רבה ואתחנן). 

יעקב הצליח להינצל מעשו הרשע בעזרת דורון תפילה ומלחמה (רש"י בראשית לב,ט), כפי שמתואר בתחילת הפרשה, אך לדורות כיצד אפשר להתמודד מול עשו הרשע? על כך עונה המדרש, שמעלת עשו שהוא נקרא ראשון "ויצא הראשון אדמוני" ולכן הקב"ה שנקרא ראשון, יפרע ממנו בכבודו ובעצמו (ויקרא רבה אמור ל). וזאת בזכות המצוות של עם ישראל (ולקחתם לכם ביום הראשון): "אני נגלה לכם ראשון (אני ה') ופורע לכם מן הראשון (עשו) ,ובונה לכם ראשון (ביהמ"ק - "מקום מראשון"), ומביא לכם ראשון (מלך המשיח - ראשון לציון).

אפשר לומר שבעקבות הפרעון מעשו, גם יבנה המקדש שנקרא ראשון, שכן דרשו בגמרא "אמלאה החרבה" אם קסריה חרבה, ירושלים מיושבת, ואם מליאה זו - חרבה זו (מגילה ו,א). גם מהפסוק "ולאם מלאם יאמץ" אני למדים שכשעשו חרב, כוחו של יעקב עולה. שנזכה שישיב ה' את שבות יעקב כבראשונה. 

פרשת וישב - מכירת יוסף ושעיר החטאת

פרשת וישלח || מכון המקדש

על שעירי החטאת הקרבים במועדים • על שעירי החטאת שהקריבו הנשיאים בעת חנוכת המשכן • ועל הקשר שלהם למכירת יוסף

↓ מאת: הרב אבי כהנא / מכון המקדש

בפרשתנו האחים מוכרים את יוסף, וכדי "להעלים ראיות" ולהסתיר את המכירה, הם שוחטים שעיר עזים ומטבילים את הכותנת בדם. מדוע דווקא בדם שעיר? אומר המדרש שדם השעיר דומה מאד לדם האדם (פסיקתא זוטרתא בראשית לז,לא), ולפיכך האחים גרמו ליעקב לחשוב ש'טרוף טורף יוסף'. 

בכל קרבנות הציבור, במועדים, נצטווינו להביא למקדש שעיר עזים אחד לחטאת. דווקא השעיר נבחר כקרבן המכפר, שכן דמו דומה לדם האדם, ולכן יבוא השעיר ויכפר על האדם (פסיקתא זוטרתא שם). בעת הקרבת הקרבן, האדם שם את ליבו כאילו הוא היה צריך להיות במקום הקרבן, ויחשוב כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי היה הוא שישפך דמו (רמב"ן ויקרא א,ב). ולכן נבחר השעיר כמכפר על האדם, שהרי דמו הכי דומה לדם האדם. 

יתירה מזאת, חז"ל אומרים, ששעיר עזים לחטאת שהקריבו הנשיאים, בא לכפר על מכירת יוסף, ויש להקשות, הרי שחיטת השעיר לא היתה העבירה, אלא עצם המכירה? לאור האמור ניתן לומר, שבמכירה גילו האחים בדעתם שיוסף איננו שייך אליהם ואין דמו אדום כדם שאר האחים, והתיקון לכך הוא בהקרבת השעיר לחטאת בו אנו מגלים בדעתנו שהשעיר הוא כנגד האדם עצמו. 

מי דוחה את חידוש העבודה?

פרשת המקדש || וישלח

מדוע יעקב אבינו לא קיים את נדרו? 
מי מונע מאיתנו את בנין בית המקדש?

↓ מאת: שמואל בן חמו

פרשת וישלח מתארת את חזרתו של יעקב אבינו לארץ ישראל. הפרשה רצופה בקשיים עבור יעקב אבינו ומשפחתו. נעמוד על הסיפור של בת יעקב אבינו: דינה בת לאה. רש"י מפרש לפי המדרש תנחומא שהאונס של דינה בא כעונש ליעקב אבינו שלא עמד בנדרו והתעכב בקיומו. "קום עלה. לפי שאחרת בדרך נענשת ובא לך זאת מבתך:" (רש"י בראשית לה,א). 

כאשר יעקב אבינו ברח מפני עשו בדרך לחרן הוא נדר בהר המוריה. אם הקב"ה יפרנס אותו וישמור עליו הוא יחזור לבית-אל (הר הבית) ויקריב שם קרבנות. כמו שכתוב: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָֽתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ (בראשית כח,כ). 

ננסה לראות האם קיים קשר בין עונש דינה ובין הנדר עצמו? נראה לומר שהתנהגות דינה רומזת על עבודת הקרבנות בבית המקדש. 

בעל הטורים נותן לנו רמז ראשון כאשר הוא אומר שהביטוי טִמְּאוּ אֲחוֹתָֽם מוזכר פעמיים נוספות בנושא טומאת המקדש. פעם אחת בספר יחזקיאל כאשר ישראל עובדי עבודה זרה מביאים קרבנות לבית המקדש. ופעם שנייה בזמן חורבן בית המקדש על ידי הגויים. 

לכן כאשר אדם מטמא בת ישראל זה נחשב כאילו טימא את המזבח. כמו שכתוב: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל־הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָֽם׃ (בראשית לד,כז). 

דברי בעל הטורים על הפסוק: " טמאו. ג' במסורה טמאו אחותם. טמאו את מקדשי (יחזקיאל כג,לח). טמאו את היכל קדשך (תהילים עט). כולם למדין מזה טמאו קדשי לעשות מעשה שכם וכן טמאו את היכל קדשך כדכתיב נשים בציון ענו:". 

בנוסף לכך המדרש תנחומא משבח את האישה הצנועה שאינה יוצאת מביתה במטרה של זנות. הוא משווה אותה למזבח כאשר היא מכפרת על משפחתה ושומרת עליה מכל רע. כמו שכתוב: " א"ר פנחס הכהן בר חמא: בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה, שנאמר: (תהלים קכ"ח) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ואין ירכתי, אלא מזבח, שנאמר: ושחט אותו על ירך המזבח (ויקרא א)." (מדרש תנחומא וישלח, סימן ו). 

המדרש ממשיך ומקשר את האישה הצנועה למשפחת הכהונה. מרוב צדקותה היא ראויה להתחתן עם כהן גדול. כמו שכתוב: "אמר ר' יוסי: כשהאשה מצנעת את עצמה בתוך הבית ראויה להינשא לכהן גדול ותעמיד כוהנים גדולים, שנאמר: כל כבודה וגו'. אם תכבד עצמה בתוך הבית, ממשבצות זהב לבושה, תינשא למי שכתוב בהן: ושבצת הכתונת שש." (מדרש תנחומא סימן ו). 

מתוך המדרשים שהבאנו ופירוש בעל הטורים, נראה לומר שדינה התנהגה בניגוד לאישה צנועה הדומה למזבח. לכן היא נטמאה על ידי שכם בן חמור. התנהגות של דינה הייתה יכולה לשמש כתזכורת ליעקב אבינו כדי לקיים את נדרו ולהקריב קרבנות בהר המוריה. 

קשה להבין את התנהגות יעקב אבינו. הרי לפני הבריחה מבית לבן הוא מזכיר לרחל ולאה שעליו לקיים את נדרו שנדר בבית-אל. כמו שכתוב: אָנֹכִי הָקל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּך. (בראשית לא,יג).


רש"י מבהיר את מהות הנדר: " וצריך אתה לשלמו, שאמרת (שם כב) יהיה בית אלהים, שתקריב שם קרבנות:". 

רואים מכאן שיעקב אבינו זוכר היטב את נדרו כאשר הוא עדיין נמצא בגלות אצל לבן. 

חשוב לזכור שיעקב אבינו חווה שני מפגשים קשים עם לבן ועם עשו. 

לבן כרת ברית עם יעקב אבינו והגביל אותו במספר הנשים וכך למעשה מנסה למנוע את התרבות עם ישראל. 
כמו שכתוב: ואם תקח נשים על בנתי אין איש עמנו ראה אלקים עד ביני ובינך (בראשית לא,נ). 

לבן התכוון להרוג את כל ישראל ח"ו כמו שמובא בהגדה של פסח מתוך ספר דברים: וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כו,ה). 

לעומת זאת עשו מגביל את יעקב אבינו בנוגע לרכוש שלו. כמו שכתוב: אחי יהי לך אשר לך. (בראשית לג,ט). 
ברוב טובו, עשו משאיר ליעקב אבינו את רכושו. מתוך פשט הפסוק ניתן להבין שהוא אינו מסכים שיתעשר יותר ממה שהוא עכשיו. 

"יהי לך" הינו בלשון עתיד. לכן משתמע מכאן שגם בעתיד לא יהיה לך יותר ממה שקיבלת עד עכשיו בזכות ברכת יצחק. 

עשו מנסה גם להגביל אותו במסלול הנסיעה שלו ומחייב אותו ללכת אחריו. וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ (בראשית לג,יב). 

לבן מגביל את הנפש ועשו מגביל את הרכוש וחופש התנועה. 

נראה לומר שאחרי שני מפגשים מאיימים כאלה יעקב אבינו דחה את הקרבת הקרבנות בהר הבית. אולי עשו ולבן היו מפרשים את בנית המזבח כאל התגרות בהם! 

אנחנו רואים קושי אצל יעקב אבינו בנוגע להקרבת קרבנות בהר הבית. 

כנראה שגם אנחנו ירשנו את הקושי הזה מאבותינו בכל מה שנוגע לבית המקדש והר הבית. 

בדומה ללבן ועשו, גם היום אומות העולם מנסות להגביל אותנו. אחת מונעת את ההתיישבות והבניה בכל חלקי הארץ, השנייה גוזרת עלינו סנקציות כלכליות. בנוסף לכך הערבים היושבים בארץ מנסים לערער את עצם נוכחותנו בארץ בכל דרך אפשרית. 

כמו שהפיתרון לצרות של יעקב אבינו היה בהקרבת קרבנות בהר הבית, גם לנו פיתרון זהה. 
כאשר נתעשת ונפסיק להתחשב בגויים נוכל לקיים את מצוות בנית בית המקדש השלישי בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ויעקב דון ולרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

פרשה ומקדש - יעקב ועשו

בזכות ראשון ננצל מראשון בעזרת ראשון || פרשת וישלח

פרשת וישלח מבליטה את הניגודיות שבין יעקב ועשו. מצד אחד יעקב בא במפגש עם עשו בשני מחנות, עם אחד עשר ילדיו ורכוש רב. ומצד שני ניצב עשו הרוצה להרוג את יעקב, עם אנשיו ואלופיו כפי שנמנים בסוף הפרשה.

↓ מאת הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

חז"ל מתארים שהמחלוקת הקוטבית שבין שני אחים אלה נמשכת לדורות, שכן בידוע שעשו שונא ליעקב (ספרי בהעלותך סט). מעשו הרשע יצא עמלק שניסה למנוע את הקמת המקדש כשיצאו עם ישראל ממצרים בדרך לארץ ישראל, וכן בימי מרדכי ואסתר. כמו כן יצא מעשו מלכות רומי הרשעה שהחריבה את בית המקדש השני (דברים רבה ואתחנן). 

יעקב הצליח להינצל מעשו הרשע בעזרת דורון תפילה ומלחמה (רש"י בראשית לב,ט), כפי שמתואר בתחילת הפרשה, אך לדורות כיצד אפשר להתמודד מול עשו הרשע? על כך עונה המדרש, שמעלת עשו שהוא נקרא ראשון "ויצא הראשון אדמוני" ולכן הקב"ה שנקרא ראשון, יפרע ממנו בכבודו ובעצמו (ויקרא רבה אמור ל). 

וזאת בזכות המצוות של עם ישראל (ולקחתם לכם ביום הראשון): "אני נגלה לכם ראשון (אני ה') ופורע לכם מן הראשון (עשו) ,ובונה לכם ראשון (ביהמ"ק - "מקום מראשון"), ומביא לכם ראשון (מלך המשיח - ראשון לציון).

אפשר לומר שבעקבות הפרעון מעשו, גם יבנה המקדש שנקרא ראשון, שכן דרשו בגמרא "אמלאה החרבה" אם קסריה חרבה, ירושלים מיושבת, ואם מליאה זו - חרבה זו (מגילה ו,א). גם מהפסוק "ולאם מלאם יאמץ" אני למדים שכשעשו חרב, כוחו של יעקב עולה. שנזכה שישיב ה' את שבות יעקב כבראשונה.

מדוע לא נבנה המקדש בבית אל?

ותחזינה || גיליון 188 | י"ד בכסלו תשע“ה | פרשת וישלח

מאת: יובל קופרמן

מדוע לא נבנה המקדש בבית אל?

אתמול בלילה ישבתי בבית הכנסת וניסיתי לחשוב על רעיון לעלון השבועי. בכל השבוע חיפשתי ותרתי אחר נקודה שתתפוס אותי בפרשת השבוע עליה אכתוב את ׳ותחזינה׳ ולא עלה בידי למצוא. כמעט ואמרתי נואש עד שצדה עיני דף פרשת שבוע שכותרתו ״למה לא נבנה בית המקדש בבית אל?״ (שם הכותב לא הופיע). בסקרנות ובתקווה עייני במאמר שהובא שמה, בשאלה אותה הוא מציב ובתשובה שהוא נותן.

בפרשתנו אנו נפגשים שוב עם נקודת הפתיחה של הגלות הארוכה של יעקב- עם העיירה לוז ששמה שונה לבית אל. בניגוד לרוח הנושאת את יעקב בפתיחת הפרשה הקודמת, עת הוא נשבע כי: "אם יהיה א-להים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך... ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-להים- והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, יהיה בית א-להים!" (בראשית, כח כ-כב), בפרשתנו נראה כי יעקב לא מעוניינת לממש את הבטחתו, ואף יותר מכך- נמנע ממנה עד שה‘ מצווה אותו במפורש! מה פשרה של ההסתייגות של יעקב מהמקום ומההבטחה שנשא בעת שברח מארץ ישראל? ומדוע הוא זקוק לקרוא שם למקום שלוש (!) פעמים ולמרות זאת להמשיך לכנות את המקום לוז ((בראשית, מח ג)?

השאלה מתחדדת אף יותר כאשר אנו מגלים כי היא נפרשת על פני דורות. כאשר ניצבת השאלה היכן להקים את בית המקדש בוחר ה‘ (או דוד, הכתוב משאיר זאת בכוונה בצורה מעורפלת) בהר המוריה, ירושלים, כמקום המיועד. מדוע לא לבחור בבית אל, מקום התגלות הסולם המדהימה, המקום אשר עליו נאמר "מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית א-להים, וזה שער השמים!" (יז)?

בין שם הוי“ה לשם א-להים

התשובה אותה נותן המאמר מתייחס להבדל בין שם א-להים לשם הוי“ה. שם א-להים, הממלא את ההתעסקות סביב בית אל, הוא שם של דין ומשפט, של נותן ומקבל, של שכר ועונש. אנו רוצים לעבוד את ה‘ לשמו ובשבילו, ללא ציפייה לקבלת שכר וללא התניה (אותה מתנה יעקב לפני צאתו) שבתמורה לעזרת ה‘ נעבדהו. השינוי בין תפיסות העולם, בין עובד א-להים לעובד ה‘, התרחש, על פי המאמר, במאבק על שפת היבוק. המאבק התרחש נגד מלאכי העונש ומלאכי השכר, תפיסת העולם הילדותית והראשונית של יעקב, שלאחריה הוא מגלה כי את ה‘ יש לעבוד ללא מניעים תועלתיים וללא רצון לקבל פרס. בית אל, אם כן, מסמל את חשיבת השכר והעונש, ההתניה והגמול, חשיבה ילדותית המציבה תנאים לריבונו של עולם וקובעת לו מתי הוא צריך לתת לי ומתי אני צריך לתת לו. חשיבה ילדותית זו איננה הולמת את מקום בית המקדש, ולכן הוא איננו נבנה בבית אל.

האמת היא שהמסר העולה מן המאמר יפה מאד ואני מזדהה איתו. הוא עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם המוצגת בשמניות מסכת אבות ובגמרא, ועם הדרך היהודית על ברכיה חונכתי. אך בכל זאת, ישנן כמה קושיות חזקות על הפרשנות הזו. ראשית- ה‘ בכבודו ובעצמו מצווה על יעקב לחזור לבית אל ולקיים את הבטחתו. אם ה‘ איננו רוצה שיעבדו אותו בצורה של קבלת פרס, מדוע הוא מצווה על יעקב לחזור אל המקום המסמל זאת יותר מכל? מלבד זאת, השינוי שחל ביעקב לא כתוב ולו ברמז בפסוקי המאבק על מעבר היבוק, וזוהי פרשנות אפשרית במקרה הטוב, ובמקרה הרע המצאה וכיפוף הכתובים. את ההבדל בין בית אל לבין הר המוריה, בין יעקב שלפני הגלות ליעקב שלאחריה.

בין יעקב לישראל

נראה לי שכדי לעמוד על המשמעות האמתית של ההבדל בין בית אל להר המוריה יש להשוות את ההתגלות שלאחר מעשה העקידה להתגלות הסולם. במעשה העקידה אנו רואים כי הברכה מגיעה רק לאחר עמידה בניסיון ורק לאחר הוספה מעבר לציווי- הקרבת האיל וקריאת המקום בשם ”הר ה‘ יראה“. בניגוד לכך, בבית אל ההתגלות מגיעה אל יעקב ללא כל השקעה ועבודה, ורק לאחריה מגיע שינוי השם וההבטחה לעבודת א-להים במקום. בגדול, ההבדל הוא בין פסיביות לאקטיביות. אברהם אבינו אקטיבי מאד לכל אורך מעשה העקידה, והוא לא חדל ממעשים. יעקב, לעומת זאת, מוצג כאדם פסיבי שמונע על ידי אמו, אביו, דודו וא-להיו. הוא בורח מעשו במקום להתמודד אתו, הוא עושה כצו אמו בלי לשאול שאלות ויוצא לגלות כי ככה אמרו לו. אבל אחרי שנות גלות יעקב גדל ונהיה לגבר, נהיה לישראל. הוא מתמודד עם המלאך במעבר יבוק ועם עשו וארבע מאות לוחמיו. הוא בונה, יוצר, מקים משפחה. יעקב שחוזר לארץ ישראל הוא אדם אקטיבי ופעלתן, הוא ישראל, ששורה עם א-להים ועם אנשים ויכול להם.

אבל פתאום, בשכם, הוא חוזר לאקטיביות שלו. פתאום הבנים שלו מנהלים את המשחק והוא מסתפק בנזיפה רפה שגם היא נבלעת בקריאה התקיפה של שמעון ולוי. יעקב חוזר להיות פסיבי, ולכן הוא חוזר למצב של בית אל. כעת עליו לקום שוב ולחזור אל בית אל, לממש את הבטחתו הראשונה.

בית המקדש- מקום של אקטביות

בית המקדש שמוקם בהר המוריה הוא מקום של אקטביות, של מעשים. הוא מקום בו יש צורך בתשובה פנימית, בתהליך היטהרות נפשי, בהתמודדות ובעמידה. זהו מקום שכדי לעלות אליו יש לענות על השאלה ”מי יעלה בהר ה‘?“ ולתת תשובה תקיפה- ”נקי כפיים ובר לבב!“

(ועדיין יש להרחיב בנוגע להבדל בין העגלים שיצר ירבעם בבית אל לעומת המקדש הראשון בירושלים)

אש התמיד של הלילה

גיליון 631 | י“ג כסלו תשע“ד | פרשת וישלח

אש התמיד של הלילה

  חפוזה לדרך. הוא עמד בלב המחנה הנטוש, מוקף בחפצים הדוממים. דומם ושותק ומביט. ערפל לבנבן החל להתהוות באיטיות סביבו, והקור חלחל לעצמותיו. חלחל, כמו שתחושת הבדידות והתלישות לעלילה לליבו. מרחוק היה נראה שהוא קפא על מקומו, אך מי שהיה מתקרב היה רואה כי שפתיו נעות ללא הרף, ועיניו העצומות רוטטות. הוא התפלל בסערת נפש. הוא צעק דרך הדממה. הוא בער כל כולו בלילה הקפוא, ושלהבות נשמתו הבקיעו את השמיים עוטי הערפל והפיצו אור נורא - אור יקרות וקיפאון. לילה כחול ועמוק היה פרוש על ההרים סביב מעבר היבוק. בלב החושך עמד אדם, בדד. סביבו היו פזורים כלים, יתדות ויריעות - שאריות של יציאה

תפילות - אבות או קרבנות?

במסכת ברכות מובאת מחלוקת מפורסמת, שכל תלמיד מתחיל במחשבת התפילה יודע - האם את התפילות התקינו האבות, או שמא חז״ל, על פי הקרבנות. אנו יודעים כי המחלוקת איננה באה ללמוד אותה את ההיסטוריה של קביעת התפילה, כי אם להצביע על מימדים ועומקים שונים בתפילה, ולכן יש להתבונן לעומק במחלוקת, בדעות השונות ובמקורותיהם. מאחר שפרשתנו נוגעת ליעקב נתמקד בתפילת ערבית, אותו הוא תיקן.

״איתמר: רבי יוסי ברבי חנינא אמר - תפילות אבות תיקנום; רבי יהושע בן לוי אמר - תפילות כנגד תמידין תיקנום. תניא כוותיה (לימדו כמו) דר' יוסי ברבי חנינא: יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר: ״ויפגע במקום וילן שם״ _{(בראשית, כח יא)} ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: ״ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי״ _{(ירמיה, ז טז)}. ותניא כוותיה (לימדו כמו) דר' יהושע בן לוי: ...מפני מה אמרו תפילת הערב אין לה קבע? שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה״ _{(כו ע״ב)}.

תפילת ערבית - כנגד אש התמיד!

נפתח בהתבוננות בחלק השני - ההקבלה בין הקרבנות לתפילות. הברייתא שמביא ר׳ יהושע בן לוי כדי להוכיח את טענתו מסבירה כי הגבלת הזמן של כל תפילה נובעת מהגבלת הזמן של הקרבנות - את תפילת שחרית ניתן להתפלל רק בזמן בו ניתן להקריב את קרבן התמיד של שחר, וכן לגבי תפילת מנחה וקרבן מנחה. אך תפילת ערבית שונה. אין קרבן תמיד של ערב, ותפילת ערבית נתקנה לפי האיברים והפדרים, חלקי הקרבנות, שנשרפים של המזבח במשך הלילה. זה בכלל לא קרבן! אלו איברי הקרבנות של היום! אם כן, מדוע נתקנה תפילה מיוחדת? מהו הקרבן שמוקרב כאן?

אם נשים לב, הגמרא מציינת שלתפילת ערבית אין קבע. אין פירוש הדבר של ערבית אין זמן, אלא שכל הלילה הוא זמנה של תפילת ערבית. אם נקביל זאת לאיברים, נבחין כי לא האיברים הם הבוערים כל הלילה, שכן יכול להיות שהם יתאכלו באש תוך שעה -שעתיים. מה שנשאר דולק כל הלילה זו האש על המזבח - ״זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה - על המזבח, כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו״ _{(ויקרא, ו ב)}. לפי הפסוק המצווה על קרבן התמיד בספר ויקרא, עיקר הקרבן הוא בעירתו של המזבח במשך כל הלילה! אך מאחר והאיברים עצמם יכולים להתאכל, הופכת האש להיות המוקד - ״והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח - לא תכבה״ _{(שם, ה ו)}. בעצם - תפילת ערבית נתקנה כנגד אש התמיד!

תפילת ערבית - תפילה לשם התפילה

כעת נתבונן בחלק הראשון - תפילתו של יעקב. הגמרא מהארת שפגיעתו של יעקב היא תפילה, ומביאה פסוק מספר ירמיהו כהוכחה לכך: ״ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תישא בעדם רינה ותפילה, ואל תפגע בי״ _{(ז טז)}. בפרק ז מתרעם הקב״ה לפני ירמיה על מצבו שלעם ישראל. הוא מתאר כיצד העם כולו חוטא ופושע, ותוך כדי מגיע אל המקדש ומקריב בו קרבנות. ה׳ אומר לירמיה לא להתפלל על העם, ולא לבקש ממנו לחוס עליהם, כי העונש מגיע להם. אם כן - המקור המובא לביטוי ׳פגיעה׳ כתפילה הוא בעצם הפוך, וטוען כי התפילה לא תישמע ולא תתקבל, מפני שחטאי ישראל גדולים מנשוא. בעצם, תפילת ערבית היא תפילה שבשורשה לא נועדה להתקבל. אם כן - מדוע להתפלל את תפילת ערבית? הסיבה היא בשביל עצם התפילה, ולא בשביל תוצאותיה! מטרת של תפילת הערבית היא להתפלל לה׳, למרות שנראה כי הוא לא שומע לה.

”הגלות דומה ללילה...“

חז״ל מסבירים לנו כי לתורה ישנם קודים, אותם הם מפרשים במדרש: ״...הגלות דומה ללילה, והגאולה דומה לשחר״ _{(מדרש שוחר טוב)}. על פי פירוש זה אנו מגלים כי תפילת ערבית, תפילת הלילה, היא תפילת לב חשכת הגלות, תפילה בשנים בהן נראה כי ה׳ מסתתר מפנינו. למרות הסתתרות זו, ולמרות שנראה כי ה׳ לא שומע לתפילתנו, אנו מצווים להמשיך להתפלל. זו תפילה שאין לה הגבלה או זמן, כי גם אין לה מטרה משל עצמה. אנו מצווים להתפלל כל הלילה, לבעור ללא הפסק עד שיעלה השחר, מפני שעצם הבעירה ועצם התפילה הן המתרות של הבעירה והתפילה. אם תכבה אש התפילה, אזי יכבה נרו של עם ישראל, יכבה הקשר שלו עם הקב“ה. אנו מובטחים ״כי בשם קודשך נשבעת לו, שלא יכבה נרו לעולם ועד״ _{(מתוך התפילה)}- ועל כן עלינו לעמוד בבית ה ‘ בלילה הארוך של הגלות והייסורים, ולהמשיך, באמת ואמונה, עד שיזריח לחלוטין אור הגאולה.

ומה הקשר ליעקב אבינו?... אלו יהיו ’שיעורי בית‘ בשבילכם...